השמיים מתבקעים מעליי בקול נפץ מחריש אוזניים. שריקות הטילים והבזקי היירוט חוצים את האוויר, ובתוך שבריר שנייה מה שהיה לפני רגע בית, קירות, זיכרונות, חיים שלמים - הופך לערימת הריסות.
באותו רגע אני יודעת: עבור עשרות, ולפעמים מאות משפחות - הזמן נעצר. המציאות שהן הכירו נעלמה באחת לזמן בלתי ידוע.
ובתוך השבר הזה אני נמצאת שם.
3 צפייה בגלריה
זירת פגיעת הטיל האיראני בבית שמש
זירת פגיעת הטיל האיראני בבית שמש
זירת פגיעת הטיל האיראני בבית שמש
(צילום: יובל חן)
נעים מאוד. שמי לינור ואני עובדת סוציאלית. שנים רבות שאני מלווה ומדריכה עובדות סוציאליות. לימדתי אותן על התנהלות בזמני חירום ומשבר, איך לערוך ריאיון קוגניטיבי לאזרחים בזירות אסון ומה זו התערבות בטראומה. תרגלנו תרחישים בכיתה, ניתחנו מקרים, דיברנו על זירות הרס - והכול בתיאוריה.
ואז זה הגיע. לא עוד מצגת או סימולציה, הפעם זו הייתה זירת הרס אמיתית. בבית שמש או בתל אביב, בפתח תקווה או בראשון לציון - ובכל מקום אחר שצריך אנחנו, העובדות הסוציאליות, מיד מתייצבות שם.

אף סימולציה לא מכינה אותך לזה

דקות ספורות אחרי ההקפצה הראשונית, אני כבר בדרכי לשטח. יודעת שאפגוש שם כאוס, אבל שום דבר לא באמת מכין אותך לעוצמה שלו; שרשרת אזעקות, דקות בודדות של הסתגרות במרחבים מוגנים, ואז הדיווחים מתחילים לזרום - חשד לפגיעה ישירה במבנה.
כוחות הביטחון כבר שם וכך גם צוותי מד"א, משטרה, כיבוי אש, וכוחות החילוץ של פיקוד העורף. הם סורקים, מעריכים, מחפשים אחר לכודים.
עו"ס לינור פטיטו, ממונה תחום הערכות למצבי חירום במשרד הרווחה והביטחון החברתיעו"ס לינור פטיטו. התיאוריה הופכת לכלי חד ומציל חיים
אני חלק מ"צוות מרכז משפחות בזירת הרס". כולנו מתורגלות, מאורגנות ומוכנות לסייע לאזרחים - והמשימה הראשונית שלנו היא להציל חיים, גם אם אנחנו לא אלו שמחלצות את האזרחים בפועל. יש לנו תוכניות עבודה, חלוקת תפקידים וסדר פעולות כתוב, מובנה והגיוני. אבל אין שום דבר מסודר במבט של אדם שזה עתה יצא מבית שהתמוטט.
מיד עם הגעתי לזירה, אני צועדת לעבר מרכז המשפחות שמוקם בסמוך להריסות. לשם מנתבים את כל המחולצים. האוויר עומד, מאובק, ומסביב ריח של בטון שבור ואנשים יחפים ומבוהלים, חלקם עדיין בפיג'מה. חלקם פצועים קל ומטופלים במהירות בשטח, וכולם בהלם.
אני מתיישבת מול אדם שזה עתה נשלף מהמבנה ההרוס, ועורכת לו ריאיון קוגניטיבי מהיר. בקול רגוע ככל האפשר, מבקשת ממנו לשחזר: מי היה בבית? באיזה חדר? איפה בפעם האחרונה ראה את הילדה? את השכן המבוגר? אוספת פרטים, מנסה לדייק כל מילה, לעזור לו לשחזר כל תנועה מהרגע שלפני, תוך כדי האירוע, וגם מזה שאחרי.
המידע שאני מעבירה דרך קצין המילואים של פיקוד העורף לכוחות החילוץ, עשוי להיות מכריע ולכוון את הכוחות למיקום המדויק שבו עדיין ישנם לכודים. באותם רגעים אני מבינה איך התיאוריה שפעם לימדתי - הופכת לכלי חד ומציל חיים.
3 צפייה בגלריה
זירת הנפילה בזרזיר
זירת הנפילה בזרזיר
זירת הנפילה בזרזיר במבצע "שאגת הארי". המבט על הבית שנהרס - שובר את לבי
(צילום: עמרי שטיין )
אבל אז מגיע הממד השני, והוא שובר את הלב בכל פעם מחדש. אני יושבת עם בני משפחה שחייהם ניצלו רק לפני זמן קצר. הם מביטים לעבר מה שהיה הבית שלהם - והפך לעיי חורבות.
האמא מחבקת תינוק עטוף בשמיכה שקיבלה מחובש במקום. האב מאובק מכף רגל ועד ראש. הילדה לוחשת שהיא רוצה רק להיכנס שוב לחדרה, לשנייה אחת, לקחת את אלבום התמונות המשפחתי.
ואני יודעת שאסור. זה מסוכן מדי. המבט המאוכזב שעולה על פניה של הילדה הקטנה, שובר את לבי.

חיים שלמים ושקית זיכרונות

לקראת הפינוי לבתי המלון, המשימה שלי היא לעודד את המפונים לעלות לאוטובוסים, לשמור על ביטחונם ולהסביר בעדינות שאין דרך חזרה כרגע. אבל הם מתקשים לזוז - כי איך אפשר לעזוב, כשאתה מבין שזו אולי הפעם האחרונה שתראה את המבנה שעד לפני זמן קצר שימש לך כבית? איך משאירים מאחור חיים שלמים, ועוזבים כשהזיכרונות שנותרו מתכנסים לכדי שקית ניילון אחת?
יש שם תחושת אובדן מוחלטת, הלם והכחשה. אבל לצד השבר העמוק, יש גם הודיה על הנס שיצאו בחיים.
"לפשוט את המדים" בטח נשמעת כמו פעולה פשוטה למדי, אבל עבורי היא משמשת מחיצה דרמטית בין ה"אני המקצועית" לבין ה"אני הפרטית" - זו שצריכה עכשיו לטפל במשפחתה ובעצמה, ולאגור כוחות לטיפול באנשים נוספים שיזדקקו לסיוע שלי בתקופה הקרובה
עומדת מולם, מנסה להיות עוגן. בקול יציב, בנוכחות שקטה, מלווה אותם אל האוטובוס. לפעמים הם בוכים. לפעמים מרגישה שהגרון שלי עצמו נסגר, אבל נשארת עד הרגע שבו הם מתאקלמים במקום בטוח שישמש עבורם בית לזמן הקרוב. כמה זמן? על השאלה הזו אף אחד מאיתנו לא יודע להשיב באותם רגעים.
ואז מתחיל הממד השלישי - הקליטה במלונות. שם, במסדרונות שנראים לרגע כמו חופשה מאולצת, מתבררת עוצמת השבר. בשעות הראשונות הם זקוקים לדברים הבסיסיים ביותר: תרופות שנשארו מאחור, תחליף חלב לתינוק, משקפיים, מקל הליכה. בשלב הזה אנחנו מאתרות את הצרכים, ממפות פערים, מחפשות גם את הכוחות הפנימיים שלהם. כי יש כוחות, גם אם הם קבורים מתחת לאבק.
יושבת עם המשפחות, מנסה לעזור להן להחזיר תחושת שליטה. לבנות תוכנית פעולה. צעד קטן ראשון בתוך מציאות שנכפתה עליהן באגרסיביות מטלטלת. ברגע הזה מצליחה להבחין איך לאט-לאט ובזהירות רבה, הן מתחילות לגייס משאבים אישיים, משפחתיים, קהילתיים. לא כולן באותו קצב. לא כולן רוצות מיד - וזה בסדר.
בכל זירה כזו אני פוגשת מחדש את הדואליות: מצד אחד הרס מוחלט - מצד שני אנושיות מזוקקת. בתוך ההריסות ישנו כאב שאין לו מילים. ובתוך אותו כאב ישנה גם העוצמה הבלתי נתפסת של אנשים לקום, גם כשנדמה שהכול אבד.
ואני שם, לצידם.
3 צפייה בגלריה
זירת הנפילה בתל אביב
זירת הנפילה בתל אביב
זירת הנפילה בתל אביב. עוצמה בלתי נתפסת לקום מתוך השבר, גם כשנדמה שהכול אבד
(צילום: דנה קופל )
המשמרת מסתיימת. את הווסט הצהוב שעליי אני מסירה רק אחרי שאני נכנסת הביתה. "לפשוט את המדים" בטח נשמעת כמו פעולה פשוטה למדי, אבל עבורי היא משמשת מחיצה דרמטית בין ה"אני המקצועית" לבין ה"אני הפרטית" - זו שצריכה עכשיו לטפל במשפחתה ובעצמה, ולאגור כוחות לטיפול באנשים נוספים שיזדקקו לסיוע שלי בתקופה הקרובה.
ולמרות ההבנה בחשיבות ההפרדה בין הבית לעבודה, המחשבה על ההקפצה הבאה לזירת הרס שבה שוב אפגוש משפחות שברגע אחד אלים ומטלטל איבדו את כל זיכרונותיהם (בתרחיש הפחות גרוע), או את מי מקרוביהם (בתרחיש הנורא מכל) - תמיד שם, דרוכה וממתינה לשעת הצורך.
כי זה תפקידנו, העובדות והעובדים הסוציאליים וצוותי הביטחון, החילוץ וההצלה - להושיט יד ועזרה למי שזקוקים לכך.
סרן (במיל') לינור פטיטו היא קצינת התנהגות בפיקוד העורף, וממונה על תחום הערכות לחירום של משרד הרווחה במחוז ירושלים.