מאז שאיבדתי את אחי הקטן ספי, שנרצח במיגונית בצומת גמא ב-7 באוקטובר, גיליתי שהחיים יכולים להתפצל לכמה "נתיבי חיים" שמתנהלים במקביל.
הציפייה מאדם שאיבד את אחיו הקטן היא דווקא שחייו יצטמצמו, ושאותו מושג המכונה "חיים", מעתה יהפוך עבורו ל"חצי חיים". חצי שמחת חיים, חצי תיאבון, חצי חשק.
אצלי קרה בדיוק ההיפך. החיים שלי לא הצטמצמו, אלא התרחבו והתפצלו לכמה סוגי "חיים" שמתנהלים בתוכי במקביל. כמו מגלשת מים ענקית שמתחילה ממסלול אחד, ותוך כדי הגלישה מתפצלת למספר נתיבים. אלו הם חיי מאותו יום ארור.
למגלשה הראשונה קראתי "בחירה בחיים". אני מאמינה שאחי הקטן היה רוצה שאמשיך לחיות באושר ליהנות מהרגעים הקטנים, לעשות דברים שגורמים לי טוב על הלב. או במילותיהם של משפחות נרצחי הנובה: "להמשיך לרקוד את הריקוד שלהם".
במגלשה הזאת אני רוקדת. אני שמחה. אני מגשימה את עצמי. אני מתפקדת, מגדלת את ילדיי, ונהנית אפילו עוד יותר מהרגע - כי עכשיו אני מרגישה אחריות ליהנות גם עבור אחי הקטן. דרכו אני מרגישה את החשיבות של הרגע הזה - רגע טהור שאחרי מותו של ספי, למדתי שלא בטוח שישוב אי פעם.
אבל במקביל אליה יש גם את מגלשת הגעגוע, מגלשת הכאב, מגלשת הצער והעצבות ומגלשת תחושת הפספוס. אח, תחושת הפספוס. על כל מה שהוא היה ועל כל מה שהוא היה אמור להיות - ולמה הוא בסוף נסע למסיבה באותו לילה.
במרוצת הזמן שמתי לב שמגלשת הפספוס מהירה יותר ממגלשת ה"בחירה בחיים", אולי כי המים זורמים בה בכמות גדולה ומהירה יותר, ולפעמים אפילו בלי הפסקה - בעיקר כשלזרימה מצטרפות גם דמעות. אח, הדמעות, אלו שבגללן מגלשת הפספוס והחרטה הולכת ומתפתלת, ובין סיבוב לקפיצה היא גם צובטת את הבטן ומוסיפה רגשות אשם על כך שכשספי היה בחיים, היו פעמים שלקחתי אותו כמובן מאליו.
"ספוש אני עסוקה, חוזרת אליך"
אף אחד לא חושב שאחיו הקטן עלול להירצח. לכן אנחנו מרשים לעצמנו להבריז לו, לחפף אותו בשיחות, לריב איתו בשבת - בטוחים שמחר נדבר, נשלים, והחיים ימשיכו כרגיל. אבל הגלישה במגלשת הפספוס מזכירה לי, פעם אחר פעם, ששום דבר כבר לא יהיה אותו דבר, והתזכורת הזו מכאיבה כל כך, והכאב הוא בלתי נסבל.
הלוואי והייתה לי איתו עוד בירה. או עוד שיחת טלפון שתהיה שונה מהשיחה האחרונה בה עניתי חסרת סבלנות, עם שקיות עמוסות בידיים, ואמרתי: "ספוש, אני עסוקה, חוזרת אלייך מאוחר יותר". ומאז אני רק מנסה לחזור לרגע הזה. ריבונו של עולם.
אף אחד לא חושב שאחיו הקטן עלול להירצח. לכן אנחנו מרשים לעצמנו להבריז לו, לחפף אותו בשיחות, לריב איתו בשבת - בטוחים שמחר נדבר, נשלים, והחיים ימשיכו כרגיל. אבל הגלישה במגלשת הפספוס מזכירה לי, פעם אחר פעם, ששום דבר כבר לא יהיה אותו דבר
מלבד המגלשות האלו, יש עוד כל מיני מגלשות קטנות שמתגלשות במקביל תוך כדי תנועה - כמו מגלשת הקנאה או מגלשת הדמיונות. אלו דווקא משתלבות זו בזו, ויוצא לי להתגלש בהן כשאני הולכת ברחוב ופוגשת חבר ילדות מהשכבה של ספי מכניס תינוק קטן לרכב, או חבר אחר רוכב על אופניים יחד עם ילדתו הקטנה. וחברה בת גילו שפגשתי לא מזמן במקרה, וסיפרה לי שחבורת הבליינים שלהם - אותה חבורה מימי הצבא - הפכה עכשיו לחבורת "פיקניק עם הילדודס" בפארק בשבת בבוקר.
צחקתי לעצמי כשדמיינתי אותו קם לתינוק בשבת בבוקר, בזמן שהוא בכלל נהג להשלים שעות שינה. ואז נזכרתי שגם לאותה מסיבה הוא הצליח בסוף לקום, החוצפן.
בינתיים, המגלשות מתגלשות וזורמות וממשיכות. הן לא שואלות או מזמינות - הן קובעות עבורי איפה אתגלש ומתי.
אלו החיים החדשים שלי כאחות שכולה, תכף כבר שנתיים.
