יש רגע אחד שגלעד (22) לא ישכח: הרגע שבו עלה על המשאית שהוציאה אותו בפעם האחרונה מעזה, אחרי 14 חודשי לחימה רצופים. אבל המשאית לא נסעה הביתה - היא נסעה לבקעת הירדן, ועליה הוא וחבריו, חמושים מצד אחד ברובי סער ומצד שני במעדרים ובמזמרות.
"אתה יוצא מתוך המלחמה ישר לבנות בידיים שלך את הקומה הבאה בהתיישבות", הוא משחזר, "ומרגיש שמצאת את החלק הנכון של הפאזל".
גלריה
"אתה יוצא מתוך המלחמה ישר לבנות בידיים שלך את הקומה הבאה בהתיישבות". חברי הגרעין בשדות הבקעה
(צילום: באדיבות "חיבורים בחקלאות")
כך, לפני כשנה, נפתח "פרק המשימה" של גרעין "הנני" - גרעין הנח"ל ההתיישבותי הראשון של תנועת "בני עקיבא" בשיתוף עם ארגון "חיבורים בחקלאות", שהוקם לחיזוק הגבול המזרחי בעקבות "חרבות ברזל".
חברי הגרעין, שהתגייסו יחד עוד לפני מתקפת הטרור ב-7 באוקטובר - ולחמו כתף אל כתף בגדוד של חטיבת הנח"ל - הגיעו לשנת השירות האחרונה שלהם והקדישו אותה, במסגרת המסלול, למשימות התיישבות בגבולות.
החודש נסגר המעגל בטקס חגיגי בבקעה, שסימן גם את חזרתו לחיים של מודל הנח"ל המקורי - לחימה לצד עבודת אדמה - שלא היה כמותו עשרות שנים.
"אחלה רקע לקפה של הבוקר"
ובחזרה לגלעד: במשך שנה שלמה, בשעה שרובנו עוד היינו שרויים בשינה עמוקה, הוא כבר היה עמוק בתוך יום העבודה שלו ברפת של שדמות מחולה.
"הרגעים שנחרטו בי הם אלו של זריחת השמש מהרי הגלעד, שנראים היטב מהרפת", הוא מספר. "אחרי שקמת בשלוש בבוקר והכנת את המכון לחליבה, הזריחה היא אחלה רקע לקפה של הבוקר".
קשה לדמיין רגעים רחוקים יותר מהמקום שממנו הגיע לכאן יחד עם חבריו לגרעין. "אנחנו כבר מאות ימים נלחמים ושומרים עם וסטים כבדים בחום, ולפרק זמן ארוך בהרבה משחשבנו", הוא מתאר. "מצד אחד, אנחנו רוצים להגיע לחלק של הבנייה והפיתוח של המדינה, לחלק של 'העשה טוב'. מצד שני, אלו שנים שאולי הכי צריך בהן לוחמים פעילים שיעשו את ה'עבודה השחורה' וישמרו גם כשקשה וחם".
"אנשים שהחליטו להתיישב איפה שצריך אותם, ולא איפה שנוח"
(צילום: באדיבות "חיבורים בחקלאות")
את הדיסוננס הזה פתרה, בסופו של דבר, השגרה החדשה. "כל החבר'ה קמים בשש בבוקר והולכים להתפלל, ומי שחכם כבר הכין מראש את הפרוסה עם הטונה והמים הקרים, ויוצאים למשימות, כל אחד למסלול שבנה בעצמו יחד עם מרכזי הגרעין וראשי המוסדות - בין אם בחוות החקלאיות, בכפר הנוער או ברפת".
אבל לא רק העבודה השאירה בו חותם, גם תושבי הבקעה עצמם. "מדובר בחבר'ה אידיאליסטים שבונים את הבית שלהם בבקעה, אזור עם מזג אוויר לא פשוט, מתוך אהבת הארץ והאדמה", הוא אומר. "כל תנועה שאדם עושה כאן, כל רכב חדש שנוסע באזור - כל זה מורגש מיד, כי המקום שומם יחסית, והתושבים כאן התיישבו איפה שצריך אותם, ולא איפה שנוח לגור".
"הבית המשותף היה העוגן שלי"
בניגוד לגלעד שחלב פרות, לירן (23) לא נשלח לשדות ולא לרפת, אלא לכפר הנוער "נווה שריה" שבברוש הבקעה - נקודה שהחלה את דרכה כהיאחזות נח"ל בשנות ה-80, וכיום, בסגירת מעגל משלה, קלטה שוב חיילי נח"ל שהחליפו את הלחימה בבנייה, בחקלאות ובחינוך.
"להוריד את המדים אחרי לחימה אינטנסיבית ולהגיע לבקעה זה סוג של הלם, במובן הכי עמוק של המילה", הוא אומר. "המשימה שלי לא הייתה חקלאית אלא חינוכית, ולקח לי זמן לעשות את הסוויץ' בראש, ולהצליח לעבור ממצב צבירה קרבי, דרוך ומבצעי - למצב של הקשבה, סבלנות ועשייה חינוכית".
ומה עזר לך בכל זאת לעשות את המעבר הזה?
"בזכות 'פרק המשימה' זכיתי סוף סוף לעבור לגור עם אשתי, שיר. עד לאותו רגע חיינו די בנפרד בגלל המלחמה. הנחיתה הזו יחד לתוך הבית המשותף, בתוך כל הטירוף, הייתה עוגן שאיפשר לי להשאיר את המראות והזיכרונות מהמלחמה מאחור, ולהתמקד בהווה".
ואת הבית הזה, בשדמות מחולה, עטפה גם קהילה. "כל זוג או חבר גרעין קיבל משפחה מאמצת. אנחנו זכינו במשפחה מדהימה - שולמית וארני קמינסקי. הם הזמינו אותנו לארוחות שבת, פתחו את הדלת סתם כך באמצע השבוע, ולא ויתרו עלינו אף פעם. החיבוק שלהם היה חלק בלתי נפרד מהחוויה".
(צילום: באדיבות "חיבורים בחקלאות")
את החיבוק הזה הוא הביא איתו בכל בוקר אל הנערים שהגיעו ל"נווה שריה" אחרי שנשרו ממסגרות תיכוניות, מקהילות האם שלהם ולעיתים אף ממשפחותיהם. הכפר מציע להם הזדמנות שנייה, ובדיוק בתפר הזה נכנס לירן.
"אני שם איתם - מלווה, תומך, מדרבן אותם לקחת חלק פעיל גם בתחום הלימודי וגם בזה החברתי, ללמוד, לא לוותר לעצמם ולהתפתח", הוא מתאר. "אני לא מורה או מפקד, אלא ממש כמו אח גדול".
אבל הרגעים המרגשים באמת, מסתבר, לא מופיעים בשום לו"ז. הם קורים דווקא בהפסקות, בזמנים שבין הפעילויות. "שם קורים הקסמים", הוא אומר, "בידיעה שיש להם אוזן קשבת ותמיכה ובשיחות הבלתי פורמליות, כשהם משתפים אותי במשהו שיושב עליהם, ושהם לא מרגישים בנוח לשתף בו אף אחד אחר".
יש משהו שנחרט בך במיוחד מהשנה הזאת?
"'מסע אישי' - פרויקט ייחודי ב'ברוש' שמיועד לתלמידים שזקוקים לדחיפה קטנה קדימה. אנחנו בונים עבור הנער מסע שלם ומותאם אישית, שמטרתו להוציא החוצה את הפוטנציאל החבוי בו.
"זכיתי לקחת חלק בכמה מסעות כאלה, וזה פשוט מחזה מדהים: לראות נער שמתמודד עם אתגרים, ומצליח להוכיח לכולם - ובעיקר לעצמו - כמה עוצמות יש בו. והרגע שבו הילד מבין את זה בעצמו? זה שווה את כל השנה הזו".
"עכשיו הזמן להצמיח"
בעוד חבריו מדברים על מעבר חד, עבור נוה (23) השנה הזו הרגישה אחרת לגמרי. "לא חוויתי שני תהליכים שונים עם הפסקה ביניהם, אלא להפך - המשכיות, שני צדדים של אותו מטבע", הוא אומר.
"דיברנו על זה הרבה בינינו עוד בעזה. חווינו את הרס המלחמה, ועכשיו הזמן לפרוח ולהצמיח, לעסוק באדמה ובחינוך. המעבר אולי חד בשביל חלקנו, אבל בסוף התהליך הוא אותו תהליך - המשך טבעי ומרפא של המלחמה".
"חווינו את הרס המלחמה, ועכשיו הזמן לפרוח ולהצמיח"
(צילום: באדיבות "חיבורים בחקלאות")
הימים התחילו בתפילת שחרית בשש בבוקר, המשיכו בעבודה בגד"ש, בפרדס וברפת, ובערבים - בפעילות משותפת עם בני הנוער מהיישוב. אבל כשנוה נזכר בשנה הזאת, הוא מדבר בעיקר על מה שקרה בין לבין. "היו הרבה בדיחות תוך כדי העבודה, בארוחת בוקר בשטח או סתם בפק"ל קפה", הוא מתאר. "ובזמן הפנוי היינו מנגנים יחד ב'בית נערן'".
"בית נערן" הוא לא סתם חדר מוזיקה: את המבנה הקימה ישיבת הבקעה שבשדמות מחולה לזכר הרב נערן אשחר ז"ל, שהיה מוזיקאי ולוחם ונפל ב"חרבות ברזל". ודווקא שם, קיבל נוה את התשובה לשאלה מה הוא עושה כאן בכלל.
"אחד התושבים העביר לנו שיעור תנ"ך ב'בית נערן'", הוא משחזר, "ותוך כדי השיעור הוא הצביע מהחלון אל הנוף המדברי וסיפר על אבותינו שהסתובבו פה, חיו ולחמו, על מלחמת ששת הימים ועל כיבוש בקעת הירדן - והכול התחבר לי פתאום. זו הייתה תחושה פנימית וכנה של הבנת המטרה שלשמה אנחנו כאן".
הרב נערן אשחר ז"ל
(צילום: באדיבות המשפחה)
אבל כשהוא מסכם את השנה, נוה לא מדבר על האדמה או על הנוף - אלא על האנשים שאיתם חלק אותה. "המחלקה שלנו הייתה מורכבת משני גרעינים - הגרעין שלנו, 'בני עקיבא', וגרעין מתנועת 'תרבות'. שנינו מרקעים שונים לגמרי, דעות שונות, מחשבות שונות.
"במהלך המלחמה לחמנו יחד בחזית, והתווכחנו יחד בסלון. ולמרות אי ההסכמות אנחנו חברים ואוהבים מאוד, ולאורך כל הדרך ליוותה אותנו התחושה שיש כאן משהו מיוחד, כזה שכל עם ישראל חייב לחוות גם".
בטקס הסיום שנערך החודש בבקעה, סיכמו גם השותפים למהלך את השנה. "הוכחנו שהרוח החלוצית חיה ובועטת", אמר יגאל קליין, מזכ"ל תנועת "בני עקיבא", וברכיה רוזנברג, מנכ"ל "חיבורים בחקלאות", הוסיף: "כולנו יחד הפכנו את החזון למציאות והוספנו קומה בבניין הארץ".
"המשך טבעי ומרפא של המלחמה". חברי גרעין הנח"ל ההתיישבותי
(צילום: באדיבות "חיבורים בחקלאות")
וגלעד? הוא כבר יודע מה ייקח איתו מהשנה הזאת. לא את הטקסים ולא את הנאומים - אלא את השעה שלוש לפנות בוקר ברפת, את מכון החליבה, ואת הקפה של הבוקר על רקע הזריחה מהרי הגלעד.
"עבורי זו הייתה זכות לקחת חלק בתהליך", הוא מסכם, "ואני מקווה שגרעיני נח"ל נוספים יגיעו לבקעה ויחזקו את החקלאות ואת התושבים, מגיע להם שנתמוך בהם".
