הסבב השישי של רס"ן (במיל') איתי רוטמן התחיל באופן לא צפוי. כבר בשעות הראשונות של המערכה עם איראן, בבוקר 28 בפברואר, גויסה חטיבת הצנחנים שבה הוא משרת כסגן מפקד פלוגה. איתי עלה על מדים, יצא מביתו שבאזור העמקים ונסע צפונה. כמה ימים אחר כך כבר היה בלחימה בתוך לבנון, ולא בפעם הראשונה.
גם אחרי יותר מ-450 ימי מילואים - בתמרון בלבנון, בסוריה ובגבול הצפון - איתי לא שואל שאלות. כשקוראים, הוא בא. זה לא מובן מאליו. בנו האמצעי, דגן בן ה-11, נמצא על הרצף האוטיסטי וזקוק לטיפול ולהשגחה צמודה. וכשאיתי במילואים, ומסגרות החינוך המיוחד מושבתות בגלל המלחמה, עיקר הנטל נופל על אם ילדיו.
למרות סבבי המילואים האינסופיים, איתי גאה בקשר המיוחד בינו לבין דגן. "הוא קורא לי 'אבא לב זהב' מול המורות. בכל פעם שאני חוזר הביתה, או מגיע לקחת אותו מבית הספר, הוא מחבק אותי ואומר: 'תראו, אבא הגיע!"
גם בבוקר 7 באוקטובר 2023 גויסה החטיבה של איתי, 226 (חטיבת הצנחנים הצפונית). "הפעם הבאה שראיתי את הילדים הייתה אחרי שלושה שבועות, כשהיינו באימון לקראת לחימה באליקים (בסיס האימונים של פיקוד הצפון - י"ק). הם הגיעו עם אמא שלהם לבקר אותי בשטח". הוא מראה לי תמונה שלו במדים, וסט וקסדה, מחבק את דגן בחום.
גם את ספר הילדים שהוציא לפני כחודשיים, "איך הגמלים נגמלים?" - הקדיש לבנו. "לדגן, דוגי שלי, 'מכל מלמדיי השכלתי'", נכתב בעטיפה הפנימית של הספר. "תודה על עצם היותך בחיי ועל השיעור הגדול שאתה מעביר אותי בכל יום מחדש. אוהב, אבא".
מה למדת ממנו? על עצמך? על החיים בכלל?
"קודם כל, הוא לימד אותי הרבה מאוד על סבלנות. על התמודדות עם קשיים. אני הרבה יותר אופטימי, לוקח את הדברים יותר בקלות. דווקא בגלל שספגתי איתו הרבה חרא, תרתי משמע. כי שכשאתה צריך לטפל בילד עם צרכים מיוחדים, אין לך זמן לרחם על עצמך. אתה צריך לפעול. אם נגיד ברח לו מול כולם ברחוב, וזה דבר שקורה, מה, תכעס עליו עכשיו? דגן לימד אותי גישה אחרת לחיים".
להכין קפה לאבא
איתי רוטמן, בן 39, התגייס בשנת 2007 לסיירת צנחנים. לאחר קורס קצינים חזר ליחידה כמפקד צוות לוחמים, ובתום קדנציה כמפקד צוות בבה"ד 1, בית הספר לקצינים, השתחרר מהצבא.
איתי, מהנדס תעשייה וניהול בהשכלתו, עובד בחברת "אליין טכנולוגיות" המתמחה בפיתוח וייצור סורקים לרפואת שיניים, ונמצא על הקו שבין מושב מגוריו למשרדי החברה בפתח-תקווה.
לפני 13 שנה נולדה יהב, בתם הבכורה. שנתיים אחר כך נולד דגן. בתם הקטנה, אורי, היא היום בת שש. כשהיה דגן בן שלוש הוא אובחן עם תסמונת "איקס שביר", שעשויה לבוא לידי ביטוי באוטיזם ולקות התפתחותית. אבל הסימנים הופיעו הרבה קודם.
"מההתחלה הבנו שמשהו לא תקין", מספר אביו. "כבר הייתה לנו ילדה אחת וידענו באיזה שלב הם אמורים להסתכל לך בעיניים, למחוא כפיים, לזחול. בערך בגיל שנה הלכנו איתו למכון להתפתחות הילד בעפולה, ובמשך תקופה ארוכה ניסו להבין מה הבעיה. רק אחרי שהלכנו לייעוץ גנטי, התברר שיש לו את תסמונת 'איקס שביר'. ואז קיבלנו את החותמת הרשמית".
איך האוטיזם שלו בא לביטוי?
"מבחינת דיבור, הוא מתקשר ויודע להשלים משפטים. אני מכיר מישהי שאח שלה עם 'איקס שביר' ובכלל לא מדבר ומתקשר עם הסביבה. אבל דגן ילד תקשורתי יחסית. והמלחמה הוסיפה לאוצר המילים שלו ביטויים כמו 'מחבלים', 'עזה', 'חמאס' ו'איראן'. מבחינה קוגניטיבית הוא לא מאה אחוז. יש לו אינטליגנציה מוגבלת והוא לא יעשה בגרויות, למשל.
"דגן צריך בעיקר עזרה פיזית בתפקוד היומיומי - להתלבש, להתקלח. הוא מסוגל להתלבש לבד, אבל בלחץ של הבוקר הוא צריך עזרה. גם בשירותים הוא עדיין לא עצמאי. אני כן מעודד אותו לעשות דברים לבד. אם, למשל, הוא רוצה לשטוף כלים - אני זורם עם זה, גם אם אצטרך אחרי זה לעבור שוב על כל הכלים. אתמול הוא אמר לי: 'אבא, אני רוצה להכין לך קפה'. אמרתי לו, תכין. אני לא אגיד לך שזה היה הקפה הכי טוב בעולם, אבל שתיתי".
"דגן לימד אותי הרבה מאוד על סבלנות ועל התמודדות עם קשיים. דווקא בגלל שספגתי איתו הרבה חרא, תרתי משמע. כי שכשאתה צריך לטפל בילד עם צרכים מיוחדים, אין לך זמן לרחם על עצמך. אתה צריך לפעול. אם נגיד ברח לו מול כולם ברחוב, וזה דבר שקורה, מה, תכעס עליו עכשיו?"
דגן לומד במסגרת של חינוך מיוחד בבית ספר "דרור" שבקיבוץ מסילות, בעמק בית שאן. "הם עוטפים מאוד את הילדים", מספר איתי. "יש לו שם בריכה, רכיבה על אופניים, חוג אפייה. הוא מגיע הביתה די גמור, בארבע וחצי אחר הצהריים. יש לו חברים והוא הולך לסניף של 'בני עקיבא' במושב עם ילדים 'רגילים'. הלו"ז שלו מאוד עמוס".
הם גרים בפריפריה של הפריפריה. מושב יפה ומטופח שנטוע בתוך נוף משגע - אבל רחוק מכל מרכז עירוני. "לפני כמה שנים לקחתי את דגן לחוג שחייה. נסעתי לשם 40 דקות. הציעו לנו לשלוח אותו בשנה הבאה לבית ספר שנמצא 45 דקות נסיעה מפה. דגן אוהב את ההסעה. ועדיין, זה לא פשוט לנסוע לבית ספר שעה וחצי הלוך ושוב, ולא תמיד יש לו סבלנות".
מה עושים כשנשבר הטאבלט
קשה מאוד לנהל בית ומשפחה כשהאבא (או האמא) עושים מאות ימי מילואים. זה קשה שבעתיים כשיש ילד עם צרכים מיוחדים, ועל אחת כמה וכמה - כשההורים פרודים וכשמסגרות החינוך אינן פועלות.
"עולם המילואים לא זר לילדים שלי", אומר איתי. "כמעט כל האבות פה במושב הם מילואימניקים. חצי שנה לפני 7 באוקטובר הייתי בקו זרעית, כך שהם כבר רגילים.
"אני יכול להגיד לך שהטיפול בילדים בזמן המלחמה היה על אמא שלהם, ואף פעם לא לקחתי את זה כמובן מאליו. אני כן מתעניין, אני לא מנותק, כשאני מגיע הביתה אני איתם כמה שאפשר והם שמחים לראות אותי, אבל אני לא ממעיט מהקושי ומהמסירות של אמא שלהם. וכמובן שגם ההורים שלנו עוזרים".
וזה אומר גם להתמודד הם משברים שנראים אולי פעוטים, אבל יכולים להיות משמעותיים עבור ילד כמו דגן.
"שבוע לפני 7 באוקטובר נשבר לו הטאבלט", מספר איתי. "ואז התחילה המלחמה והוא בבית, כי בשבועות הראשונים לא היה בית ספר. והוא חייב טאבלט. גם כדי ללמוד מרחוק וגם כי זה מעסיק אותו. ואני הייתי במילואים בגבול הצפון. התקשרתי לעבודה, שאלתי אם הם יכולים לעזור, והבוס שלי יצא אלוף עולם: הם שלחו עד לפה טאבלט חדש של 'אפל' בשבילו".
השועלים משתעלים
את ספר הילדים שכתב אביו, "איך הגמלים נגמלים?", דגן לא יכול עדיין לקרוא. "אבל הקראתי לו והוא חייך", מספר איתי.
הרעיון לכתיבתו נבט כבר לפני ארבע שנים. "דגן היה אז בן שש או שבע, ועדיין לא היה גמול. ילד בכיתה א' עם חיתול זה מאוד-מאוד קשה. ואיכשהו התחברו לי המילים לסיפור על חיות שנגמלות מחיתול. ישבתי לכתוב, אבל לא עשיתי כלום כדי להוציא את זה לאור.
"ואז, בתמרון הראשון בלבנון, כששרקו כדורים חמישה מטרים ממני, הבנתי כמה החיים שבריריים ושאני צריך להוציא את הספר, שלא יישאר במגירה".
וכך נפתח הספר, שיצא בהוצאת "מדיה 10" ומלווה באיורים המקסימים של עזי בנימין:
"הגמל חזר הביתה, פניו נבוכות
כמו כל חבריו רצונו להיות -
להיפרד מהטיטול
ולהתפנות בשירותים,
'אבא, תסביר לי איך גמלים נגמלים?'"
מכאן לוקח אותו אביו למסע בין החיות, וכל אחת מסבירה באמצעות משחקי מילים כיצד נגמלה.
"השבוע הייתי בקיבוץ בית רימון, אצל אחי", מספר איתי. "הזמינו אותי לעשות שעת סיפור לילדי היישוב. אמרתי להם, 'אני רוצה לחוד לכם חידה: 'אם השועל נגמל על יד כך שהוא משתעל, והדג נגמל על ידי כך שמדגדגים אותו, והצב על ידי זה שהוא עצבני - אז איך הפיל נגמל? והם אמרו: 'הפיל מתפלל'. שאלתי, 'ואיך הינשוף?' אמרו לי: 'נושף'. 'אז איך הגמל?' ואז הם אמרו: 'כי הוא גמל".
"ילד בכיתה א' עם חיתול זה מאוד-מאוד קשה. ואיכשהו התחברו לי המילים לסיפור על חיות שנגמלות מחיתול. ישבתי לכתוב, אבל לא עשיתי כלום כדי להוציא את זה לאור. ואז, בתמרון הראשון בלבנון, כששרקו כדורים חמישה מטרים ממני, הבנתי כמה החיים שבריריים ושאני צריך להוציא את הספר"
אף שהספר אינו מיועד דווקא לילדים עם צרכים מיוחדים אלא לכל ילד, איתי מספר שהוא העניק השראה להוריהם. "קיבלתי המון תגובות. מישהי שלחה לי הודעה: 'אני אמא לאשה צעירה בת 26 שנמצאת על הספקטרום, והספר שלך גרם לי להפסיק להסתתר'.
"מישהו שמשרת איתי במילואים קנה את הספר, ונסעתי אליו הביתה לתת לו עותק. אני דופק בדלת, ופותח לי בחור צעיר, הבן שלו. ואני מזהה מיד ילד עם צרכים מיוחדים. כבר יש לי דוקטורט בזה. ולא ידעתי שיש לו ילד עם צרכים מיוחדים. איך שאני יוצא, האבא בדיוק מגיע הביתה. והוא מזמין אותי להיכנס ומספר: 'הילד שלי בן 23. בזמן השירות הצבאי שלו היה לו משבר שהציף אצלו טריגר, והוא אובחן על הרצף האוטיסטי'. שאלתי אותו, 'איפה הייתם כל השנים?' והוא אמר: 'תמיד היו לו בעיות חברתיות, הלכנו למלא אבחונים, וזה אף פעם לא היה זה. הטריגר בצבא הבליט עוד יותר את המוגבלות שלו, הלכנו שוב לאבחון וקיבלנו את החותמת הרשמית שהוא על הרצף'.
"אז אתה אומר לעצמך: איזה מזל שכתבתי את הספר הזה. כמה טוב שאני יכול להיות פה לאנשים אחרים, כמוני".
