"רוצה לראות איך נראה איש מת?", שאלה הילדה הקטנה באמצע משחק בגינה, נשכבה על הרצפה והדגימה. רגע אחד של משחק תמים, הפך בשנייה לתזכורת כואבת של הטראומה שעברה במהלך 52 הימים בהם הוחזקה בשבי חמאס בעזה.
בנובמבר 2023, במסגרת עסקת השבויים הראשונה, שבו הביתה 37 ילדים שנחטפו בבוקר 7 באוקטובר מיישובי העוטף. על פי דוח משרד הבריאות שפורסם לאחרונה, הם שבו רזים, מפוחדים, עם סימנים פיזיים ונפשיים של התעללות. הם איבדו בממוצע 10% ממשקלם, ובמקרה אחד אף 18%. אבל הצלקות העמוקות ביותר הן דווקא אלו שלא רואים.
5 צפייה בגלריה


ליאור ליקסנברג עם יובל אנגל מניר עוז. שוחררה יחד עם אחותה הגדולה ואמה, גופת אביה עדיין מוחזקת על ידי חמאס
(צילום: באדיבות פרויקט "שבים לחיים")
ליאור ליקסנברג ורותי סולימן, מתנדבות שירות לאומי-אזרחי מעמותת "עמינדב", נמצאות שם כדי להקשיב, להכיל, ולעזור להם לחזור לחיים. במסגרת פעילותן בעמותת "להושיט יד", הן מלוות את הילדים צעד אחר צעד במסע השיקום המורכב.
"אצל כולם נותרו דברים מתקופת השבי", אומרת ליאור. "על כל אחד רואים את זה אחרת. יש כאלה שהפוסט טראומה מציפה אותם רק עכשיו, תקופה אחרי שחזרו".
בין מחלקה אונקולוגית לשבי
עבור ליאור ורותי זו הייתה קפיצה למים העמוקים. הן רק בנות 19, בשנתן השנייה בשירות הלאומי. בשנה הראשונה ליוו ילדים חולי סרטן המאושפזים במחלקות אונקולוגיות, אבל שום דבר לא הכין אותן למפגש עם ילדי השבי.
הפערים התרבותיים, לדבריהן, רק הוסיפו לאתגר - הן בנות דתיות, רוב הילדים חילונים שנולדו וגדלו בקיבוצים. אבל לפעמים דווקא השוני יוצר את החיבור החזק ביותר.
5 צפייה בגלריה


ליאור (מימין) ורותי עם אמיליה אלוני, ששוחררה יחד עם אמה דניאל. "בזמן המפגש אנחנו לא נותנות לעצמנו להתפרק"
(צילום: באדיבות פרויקט "שבים לחיים")
"בהתחלה זה היה בלתי נתפס", משחזרת ליאור את המפגשים הראשונים. "שמענו את הסיפורים, על המלחמה והחטיפות והשבי, ופתאום ראינו את הילדים האלה מולנו. היום אנחנו ממש חברות שלהם, הם משתפים אותנו בהכול".
במה שונה הליווי של ילדים שורדי שבי לעומת ילדים חולי סרטן?
ליאור: "כשמגיעים למחלקה אונקולוגית, רואים את החולי והכאב על החולים, הסממנים של המחלה נראים לעין. אצל ילדים ששרדו את השבי, לפעמים קשה לראות כבר בהתחלה שעובר עליהם משהו. רק כשנכנסים לעומק, לבית שלהם, למקומות הפרטיים שלהם - נחשפים לכאב שלהם באמת, לחוסר ולטראומה שהם עברו".
"להסתכל בעיניים גם ברגעים הכי קשים"
התפקיד שלהן אולי נשמע פשוט: לשחק עם הילדים, לעזור בשיעורי בית, להעביר איתם את הזמן. אבל מתחת לפשטות הזו מסתתר עולם שלם של אחריות. הן הפכו למעין "אחיות גדולות" - דמויות שהן לא ילדות, אבל גם לא מבוגרות מדי, כאלה שהילדים יכולים לסמוך עליהן ולהרגיש בטוחים איתן.
איזה תכונות אופי צריך כדי למלא את התפקיד שלכן?
ליאור: "צריך יכולת הכלה גבוהה, יכולת הקשבה, סבלנות ויציבות".
רותי: "אינטליגנציה רגשית גבוהה, לדעת איך להגיב לכל סיטואציה, להסתכל להם בעיניים גם ברגעים הכי קשים. לחשוב פעמיים לפני כל תגובה ולהתנהג בצורה מחושבת".
ליאור: "באחת הפעמים הלכתי עם ילדה לגינה, היא נתקלה בשלט שמזכיר את החטופים והלכה לנשק את התמונה של אבא שלה. היא מכירה את אבא רק דרך התמונות שהיא רואה. זה היה מאוד כואב לראות"
היום-יום של הילדים האלה הוא מסע מתמיד בין רגעי אור לבין הבזקי חושך. בין משחק תמים בגינה לבין זיכרון שצץ משום מקום. בין צחוק בריא של ילד לבין מבט שפתאום מתרוקן. ליאור ורותי לומדות לנווט בין הקטבים האלה, מלוות אותם צעד אחר צעד בדרך חזרה לחיים.
איך נראה יום טיפוסי איתם?
"הפגישות הן בדרך כלל אחר הצהריים או בערב, כשהילדים לא במסגרות", מסבירה ליאור. "כל מפגש נמשך כארבע שעות, כשלפעמים אנחנו יוצאים איתם מהבית ולפעמים נשארים בו. יש משפחות שאנחנו מגיעות אליהן קבוע פעם בשבוע ויש כאלה שפחות, בהתאם לצורך".
החיים החדשים של הילדים ובני משפחותיהם, הם לא פחות משדה מוקשים בלתי נראה. בכל פינה יכול להסתתר טריגר - כתוביות בערבית בטלוויזיה, רכב שחולף ברחוב, אפילו ארוחה במסעדה. כל אחד מהם יכול להחזיר את הילדים בשנייה אחת לרגעי האימה בשבי.
"אנחנו לומדות להכיר את הטריגרים", מספרת רותי, "ויודעות איך לעזור להם להתמודד. לפעמים פשוט להיות שם בשבילם זה מספיק".
5 צפייה בגלריה


ליאור (באמצע) עם הילה רותם (מימין) ואמילי הנד. כל טריגר יכול להחזיר את הילדים בשנייה לרגעי האימה בשבי
(צילום: באדיבות פרויקט "שבים לחיים")
במבט ראשון הם נראים כמו כל הילדים. משחקים, צוחקים, רבים על משחקים. אבל מתחת לפני השטח רוחשת טראומה עמוקה, שלפעמים פורצת ברגעים הכי בלתי צפויים.
"כשפוגשים את הילדים הם נראים רגילים ונורמטיביים", משתפת ליאור. "רק כשהם מתחילים לדבר ולשתף, את מבינה את החוסר שלהם ונחשפת לעומק הטראומה. באחת הפעמים הלכתי עם ילדה לגינה, היא נתקלה בשלט שמזכיר את החטופים והלכה לנשק את התמונה של אבא שלה. היא מכירה את אבא רק דרך התמונות שהיא רואה. זה היה מאוד כואב לראות".
הניצחונות הקטנים
עבור בני משפחתם של הילדים, הנוכחות שלהן היא קרן אור בתוך החושך. רבות מהמשפחות איבדו קרובים בטבח של 7 באוקטובר. בחלקן האבות עדיין בשבי, ובאחרות יש הורים או בני משפחה שהיו חטופים ושוחררו, או כאלה ששרדו את הטבח אבל איבדו קרובים אחרים. בתוך המציאות המורכבת הזו, כשיש עוד ילדים במשפחה וכשגם ההורים מתמודדים עם טראומות לא פשוטות - הן מהוות עוגן של יציבות.
"הם מאוד מודים לנו שאנחנו עוזרות להם ולילדים שלהם", משתפת רותי. "תוך כדי התהליך המטורף שהם עוברים, הם תמיד מוצאים זמן להגיד תודה. אפשר להרגיש שהם מעריכים אותנו, גם כאלה שיש להם בני משפחה שעדיין בשבי, מוצאים זמן להודות. הם פותחים בשבילנו את הדלת - וזה לא מובן מאליו".
5 צפייה בגלריה


רותי סולימן עם גלי דקל חן, שאביה שגיא חטוף בעזה. "חייבות לשמור על עצמנו כדי שנוכל להמשיך לעזור"
(צילום: באדיבות פרויקט "שבים לחיים")
בתוך האתגר העצום הזה, רותי וליאור מחפשות את הניצחונות הקטנים. לפעמים זה חיוך שלא היה שם אתמול, לפעמים זה משחק שנמשך קצת יותר מהרגיל. אחד הסיפורים שנחרטו בליבן הוא של נער שחזר מהשבי.
"הוא היה מסוגר בהתחלה, פחד לצאת מהבית", נזכרת ליאור. "כשהגענו אליו בפעם הראשונה, הוא היה המום שבאנו במיוחד בשבילו. היום הוא כבר מחכה לביקורים שלנו. זה נראה כמו שינוי קטן, אבל בשבילנו זה עולם ומלואו".
העבודה עם ילדי השבי היא אתגר רגשי עצום, גם עבור המלוות הצעירות. "זה מאוד משפיע", מודה רותי, "אבל לא תוך כדי המפגש. לפעמים אחרי פתאום עולים הדברים. אנחנו חיות סביב זה 24/7, אבל תוך כדי המפגשים אנחנו לא נותנות לזה להיכנס"
העובדה שעדיין יש חטופים בעזה מקשה על תהליך ההחלמה. "זה מטלטל את כולם", אומרת רותי. "אצל חלקם כאמור יש בני משפחה שעדיין חטופים, הם לא באמת יכולים להשתקם ככה. אבל אנחנו רואות את הניצחונות הקטנים - ילד שמחייך יותר, נערה שמעזה לצאת מהבית, משפחה שמתחילה לדבר על העתיד. זה נותן תקווה".
"שומרות על עצמנו כדי להצליח לעזור"
העבודה עם ילדי השבי היא אתגר רגשי עצום, גם עבור המלוות הצעירות. הן שומעות סיפורים קשים, רואות כאב עמוק, ולפעמים הגבול בין מטפל למטופל מיטשטש. "זה מאוד משפיע", מודה רותי, "אבל לא תוך כדי המפגש. לפעמים אחרי פתאום עולים הדברים. אנחנו חיות סביב זה 24/7, אבל תוך כדי המפגשים אנחנו לא נותנות לזה להיכנס".
5 צפייה בגלריה


ליאור ורותי עם אמילי הנד (בחולצה הכסופה באמצע) והילה רותם (יושבת). "רק כשהילדים נפתחים, את נחשפת לעומק הטראומה"
(צילום: באדיבות פרויקט "שבים לחיים")
הנערות עצמן מקבלות ליווי פסיכולוגי קבוע. הן גרות בדירה משותפת יחד עם שתי בנות שירות נוספות שאף הן מלוות את שורדי השבי הקטנים, וזה אולי הדבר שעוזר להן יותר מכל. "אנחנו חייבות לשמור על עצמנו כדי שנוכל להמשיך לעזור", אומרת רותי. "לגור ביחד זה מה שעוזר לנו להחזיק מעמד. אנחנו מבינות אחת את השנייה בלי מילים".
בעוד חודשים ספורים יסתיים השירות שלהן, אבל הדרך של הילדים חזרה לחיים עוד ארוכה. "לפני כמה ימים אימא אחת אמרה לנו - 'בזכותכן אנחנו מצליחים להחזיק מעמד'", מספרת ליאור בעיניים דומעות. "המשפט הזה נותן לנו כוח להמשיך, גם כשקשה".