בשיתוף מפעל הפיס
צפו במסע:
"אני מרגישה שהוא איתי כל צעד וצעד. ואני נהנית גם בשבילו", מסע החוסן של דגנית גיאת
(צילום: ירון ברנר וחנה טייב | הפקה ניצן כהן)
צילום ותיעוד המסע: חנה טייב
החודש יצא מהארץ מסע חוסן יוצא דופן שהתקיים בלב אוגנדה, אפריקה. המשתתפות, 20 אימהות שכולות, שאיבדו את ילדיהן במהלך מלחמת "חרבות ברזל", יצאו למסע שטח ייחודי שנועד להעניק להן רגע של הפוגה, חיבור מחדש לכוחן הפנימי ויצירת רשת תמיכה הדדית. מסע זה, הוא יוזמה של העמותה Journey 4 Hope בתמיכת מפעל הפיס ובמסגרתו תיעדנו את דרכה של דגנית גיאת משוהם, ששכלה את בנה, סרן איתי אריאל גיאת ז"ל.
7 צפייה בגלריה
"פתאום אמרתי 'זו הזדמנות שכאילו בחיים לא תבוא'", דגנית גיאת במהלך המסע
(צילום: חנה טייב)
"יש לי שלושה ילדים, לירז, שהיא בת 27, איתי, השני, נהרג. הוא היה קצין יהל"ם, בן 23 במותו. היום הוא בן 24 וקצת. ויש את עמית בת 21. כולם קצינים בצבא, כל אחד בתפקידי מפתח", מספרת דגנית גיאת, מרצה, מנהלת פרויקטים בקריה אקדמית אונו.
בנה של דגנית, סרן איתי אריאל גיאת ז"ל, נפל באוקטובר 2024, במהלך קרב בדרום לבנון, בו הוא הפגין גבורה והציל את חיי חבריו. "הקטע של להיות קצין לוחם, זה היה חזק אצלו מכל דבר", היא מספרת. "הוא רצה והגיע ליהלום. איתי היה סופר חכם, מצטיין בלימודים, מצטיין בספורט, מצטיין בכל דבר. ומאוד חברותי, מאוד אהוב".
איתי ז"ל גדל בשוהם, שם הדריך בסניף בני עקיבא המקומי, התנדב במד"א והעביר שיעורים במתמטיקה בהתנדבות במסגרת פרויקט "נחשונט".
"זו תחושה כמו חוויה חוץ גופית; אני חושבת שעד היום אנחנו לא מעכלים את זה. אי אפשר לעכל את זה", מסבירה דגנית. "אתה מבין באותה נקודה, שהחיים שלך משתנים. אתה לא רוצה לעכל את זה, זה ממש בור. שבר שנשבר, שרק הולך ומתרחב".
המסע לאוגנדה: "ללמוד מיכולת ההישרדות של החיות"
אף על פי ש"עד עכשיו די נמנעתי מללכת לדברים שקשורים בשכול, לא קבוצות תמיכה ולא רטריטים", מודה דגנית. היא בחרה להצטרף למסע של עמותת Journey 4 Hope, הפועלת לחיזוק החוסן הנפשי והקהילתי. "פתאום אמרתי 'זו הזדמנות שכאילו בחיים לא תבוא'. שאוגנדה היא יפה, היא פראית, יש שם ספארי מטורף . ואני מאוד אוהבת בעלי חיים, כל מה שקשור לטבע – קוסם לי".
בעיני דגנית, זו הייתה הזדמנות ללמוד מעולם אחר. "ללמוד מיכולת ההישרדות של החיות, איך הן, למרות התנאים הקשים, קמות כל בוקר, חיות ומגנות על הילדים שלהן, על הטריטוריה שלהן", היא מסבירה. "הלוואי שזה ייתן טיפה כוח לי ולכל שאר האימהות".
את הכוח הזה, היא מקבלת גם באמצעות חיבורים שונים לאיתי, כדוגמת הכובע שהיא לקחה איתה למסע: "עשינו אותו עם הרקמה של 'תמיד איתי', בכתב שלו", היא אומרת בהתרגשות. "זה כובע שככה ילווה אותי לאורך כל המסע. אני מרגישה שהוא איתי כל צעד וצעד".
המסע נמשך שמונה ימים והותאם במיוחד לאימהות השכולות; המבנה הטיפולי שלו כלל צוות מלווה מקצועי ונרחב שבראשו עומדת פסיכותרפיסטית, מומחית בטראומה ובניית חוסן, מדריכה מנוסה במסעות שטח ורופאה. התוכנית נועדה לחבר את המשתתפות לפעימות הלב והזהות העצמית שלהן דרך הטבע.
המסע כלל שייט על נהר הנילוס, ביקור בשמורת מורצ'יסון – השמורה הגדולה והידועה ביותר באוגנדה, ספארי יום ולילה ואף טרק שימפנזים ביערות הגשם. שיאו של המסלול היה בתצפית על מפלי מורצ'יסון העוצמתיים, אך הקסם של המסע טמון בתהליכים שעוברות המשתתפות במסעות החוסן שמובילים ליצירת קשרים חברתיים חדשים, יכולת והעצמה, תנועה ומשחקיות ויצירת רצף וחיבור. בהתאם לכך, הנשים יצאו כל בוקר מבלי לדעת לאן, בכל מקום הן חוו חוויה אחרת, התגברו על אתגר חדש, קטן כגדול.
המסגרת הקבוצתית, שחיברה 20 נשים עם אותו כאב מדמם, יצרה מרחב שדגנית לא הכירה קודם לכן. "להיות עם קבוצה שכולם מרגישות כמוך וכולם כמוני, כולן חושבות כמוני; יש בזה איזשהו כוח, כי אחת מחזקת את השנייה", היא מספרת. "יש פה איזשהו משהו שהוא באמת כמו עוגן. תופס את כולנו באותו המקום".
הרגעים המשותפים בלב הטבע הפראי הותירו בה חותם עמוק. "אני מתנסה פה בהרבה חוויות, באמת מדהימות. אני מחייכת הרבה וגם בוכה. כל אחת עם הסיפורים שלה ואני מוצאת את עצמי בתוך הסיפור הזה, את עצמי ואת הבן שלי, את הקשר בינינו", היא אומרת בהתרגשות. "בסופו של דבר, כאימא, לאבד ילד, זה כואב לכל אחת וזה לא משנה כמה את דתית וכמה את חזקה או איפה את עובדת. לאבד ילד זה הדבר הכי קשה שיכול להיות".
7 צפייה בגלריה
"אני מתנסה פה בהרבה חוויות, באמת מדהימות. אני מחייכת הרבה וגם בוכה", דגנית שיאת (שלישית מימין) וחלק מחברותיה למסע
(צילום: חנה טייב)
"מותר ואפשר גם לצחוק וגם ליהנות"
כשהמסע התקרב לסיומו, ודגנית התכוננה לטיסה חזרה, היא הבינה שהשינוי שקיוותה לו אכן התרחש. "אני יכולה להגיד שכאילו כל מה שציפיתי קרה", היא מעידה. "הטבע לא אכזב, ההשקעה המטורפת, הירידה לפרטים, לא אכזבה, אפילו הפתיעה".
היא מספרת איך חוותה את רגעי השחרור, ההבנה שאפשר גם לצחוק שוב, כחלק מההתמודדות האישית שלה. "פעם ראשונה שאני ככה מרשה לעצמי להשתחרר. אני לוקחת את החברות, לא רק חברות לשכול, אלא חברות בכלל. אני לוקחת את זה שמותר ואפשר גם לצחוק וגם ליהנות. אני חושבת שהחברות וכל מה שעברנו פה, הקושי שיש לכולן, עשה את זה אולי טיפה קשה פחות".
7 צפייה בגלריה
"אני לוקחת את החברות, לא רק חברות לשכול, אלא חברות בכלל", דגנית גיאת
(צילום: חנה טייב)
לצד הגילוי העצמי המחודש, החיבור לאיתי ז"ל נשאר חלק בלתי נפרד מהתהליך שלה: "איתי מאוד אהב טבע כמוני, מאוד אהב בעלי חיים", היא משתפת. "אני יודעת שהוא פה איתי. אמנם אני פה לבד, אבל אני מרגישה שהוא איתי כל צעד וצעד. ואני נהנית גם בשבילו".
שייט בנהרות אוגנדה (צילום: חנה טייב)
למידע נוסף על תוכניות החוסן הקהילתיות בתמיכת מפעל הפיס, לחצו כאן
לאתר העמותה Journey 4Hope ומידע נוסף על המסעות, לחצו כאן
בשיתוף מפעל הפיס
פורסם לראשונה: 13:42, 18.12.25
