מי מטפל במשפחות החטופים: על המחירים העצומים שמשלמים קרובי השורדים והחללים
"השפה שלנו מתקשה להמחיש את המציאות הזאת, אז גם הסגירה היא חלקית. הרבה פעמים המשפחות נותרות בחוסר ודאות לגבי מה שעבר על יקיריהן בדקות האחרונות ואפילו בשבועות ובחודשים האחרונים, ונשארות עם שאלות פתוחות" - כך אמר היום בצהריים (שני) פרופ' חגי לוין, ראש מערך הבריאות של מטה משפחות החטופים, ויו"ר איגוד רופאי בריאות הציבור, בפאנל שנערך במסגרת ועידת הבריאות של ynet ו"ידיעות אחרונות".
לדבריו, "כשהחללים החטופים מושבים ארצה, המשפחות נראות כאילו הוסר מהן כישוף - מדאגה מתמדת 24/7 ומהאחריות הרבה להחזיר את יקיריהן, לפאזה אחרת של שיקום והבנה שאין עוד משהו לחכות לו - הוא מורכב מאוד".
5 צפייה בגלריה
מימין: ד"ר ענבל ראובני, נעם עידן בן עזרא, פרופ' חגי לוין ואור הדר בוועידת הבריאות של קבוצת "ידיעות אחרונות"
( צילום: ריאן פרויס)
הדיון התקיים יום לאחר השבתו לקבורה של החלל החטוף, הדר גולדין ז"ל, לאחר 11 שנים וחצי שבהן הוחזק ברצועה. כעת, נותרו עוד ארבעה חטופים חללים בשבי חמאס. בשבועות האחרונים חזרו גם חטופים חיים, אבל הפאנל התמקד בשאלה המורכבת: מה עוברות משפחות החללים לאחר שיקיריהן מוחזרים לקבורה, ואיזה תהליך שיקום עוד מצפה להן?
לצד פרופ' לוין השתתפו בפאנל נעם עידן בן עזרא, אחותו של צחי עידן ז"ל שנחטף חי מביתו בנחל עוז, נרצח בשבי חמאס והושב ארצה לקבורה בפברואר האחרון, וד"ר ענבל ראובני, סגנית מנהל המערך הפסיכיאטרי ומנהלת מחלקת האשפוז הפסיכיאטרית במרכז הרפואי איכילוב.
בין סגירה לתקווה שמתנפצת
משפחות רבות של חטופים חללים מדברות על סגירת מעגל, אבל פרופ' לוין הבהיר שמדובר בסגירה חלקית בלבד.
"ההשבה של החלל החטוף לקבורה בארץ היא שלב מאוד חשוב עבור המשפחה שזקוקה לסגירת המעגל הזאת", הוא אומר, "בימים אלו אנחנו חווים הלוויות ושבעות של חללים חטופים, בהם גם סגן הדר גולדין שמחר תתקיים הלווייתו, ומדובר באירוע לאומי לכל דבר, שכן גם החברה הישראלית זקוקה לסגירת המעגל הזאת.
"למרות זאת, עבור המשפחות זו לא סגירה הרמטית", הוא מוסיף, "אי אפשר למחוק את הטראומה של חוסר הידיעה ושל האובדן ההמום שהן עברו במשך תקופה ארוכה כל כך. אפשר לומר שכעת הן בעצם רק מתחילות את תהליך השיקום שלהן, רק מתחילות לשים לב קצת לעצמן. ולפעמים דווקא השינוי הזה טראומטי - כי סוף-סוף אפשר לבדוק את הגוף ולהבין מה בעצם קרה במשך השנתיים האלו, או יותר כמו במקרה של משפחת גולדין. ולפעמים, מתחילים לצוץ כל מיני היבטים משפחתיים שעד עכשיו נותרו מודחקים - וזה לא פשוט".
5 צפייה בגלריה
אמיר דניאל ובנו, סמל עוז דניאל חן ז"ל. "כשהוא יחזור - זה יהיה סופי"
(צילום: ליאור שרון)
את הדואליות הזו המחיש לוין דרך דבריו של אמיר דניאל, אביו של סמ"ר עוז דניאל שנפל בקרב ב-7 באוקטובר. "אמיר אמר: 'אני לא רוצה שעוז יוחזר אחרון, כי אני יודע שכשהוא יוחזר - זה יהיה סופי'", תיאר לוין. "ובאמת, לאורך כל הדרך אנחנו רואים את הכפילות הזאת - מצד אחד התרת הספקות היא טובה וחשובה, בטח עבור משפחת גולדין שהמתינה כל כך הרבה שנים להשבת הדר. ומצד שני, היא סופית ומקבעת את זה, ועכשיו חייבים לעבור שלב - וזה רגע קשה ומאתגר".
נעם, אחותו של החלל החטוף צחי עידן ז"ל, תיארה אף היא את הדיסוננס המורכב הזה. "אתמול, כששמעתי שהדר הוחזר הביתה, זה היה רגע של אושר עילאי, אבל אחר כך האושר התחלף בתחושת פספוס".
לדבריה, הפגיעה המרכזית במשפחות אינה קשורה לתוצאה הסופית, אלא דווקא למשך החטיפה ולטרור הפסיכולוגי. "העובדה שאנחנו ממשיכים בשגרת יומנו וחיים כאן, כששם עדיין יש חטופים - היא קשה מאוד. רק אזכיר, שביומיים האחרונים ספגנו לא מעט טרור פסיכולוגי בנוגע להשבתו של הדר - עד הרגע האחרון לא היה ברור האם הוא חוזר ומתי הוא חוזר".
5 צפייה בגלריה
נעם עידן בן עזרא, אחותו של צחי עידן ז"ל. "לא הצלחתי לנהוג עד שצחי לא הושב הביתה"
(צילום: מתוך X)
עבור נועם ומשפחתה, חוויית חוסר הוודאות הממושכת החלה עוד לפני האישור הסופי על מותו של צחי. "כל עוד הוא לא הושב הביתה וזוהה באופן ודאי - הוא היה חי בעינינו", הסבירה. "התנודות בין השאלה מה עובר עליו עכשיו והאם למחבלים שמחזיקים בו יש קשר איתו עדיין - לבין הפחד והאימה שהופיעו ביתר שאת כשצה"ל נלחם באזור שבו ידענו שהוא מוחזק, היו קשים מאוד. הוודאות הגיעה רק אחרי 510 ימים, ועד אז חיינו כולנו בסטרס קיומי".
איך הסטרס הזה השפיע על היומיום?
"לחזור לנהוג לקח המון זמן, רק אחרי שצחי חזר הצלחתי לחזור לרכב. עד אז, הקוגניציה שלי לא הייתה בהירה מספיק כדי שאוכל לעלות על הכביש. ואפילו פעולות פשוטות יותר כמו קניות של אוכל למשל - אי אפשר פשוט לעמוד בתור ולהסתובב בסופר עם המון אנשים. הסטרס והעצבים המתוחים לא מאפשרים את זה".
הטראומה שאין לה פרוטוקול
ד"ר ענבל ראובני, שליוותה את השבים והמשפחות כבר מהעסקה הראשונה, אישרה את התמונה הקלינית. "לקחת את הסטרס, להניח אותו במגירה ולסגור אותה - לא מעלים את הסטרס. המגירה עדיין שם, היא הרי לא נעלמה, ויש לה השפעה על כל הבריאות הגופנית והנפשית. יש לא מעט מחקרים שמראים זאת".
לדבריה, ההשפעות כוללות תחלואה גופנית - לב, השמנת יתר, לחץ דם - וגם תחלואה נפשית: "זה לא חייב להיות פוסט טראומה עם פלשבקים וסיוטים בלילה, ויכול להגיע גם בצורה של סימפטומים בודדים או התקפי חרדה כשעושים קניות בסופר, כמו שנעם תיארה. תחושת העצבנות הזאת כשיש הרבה אנשים, ופתאום אי אפשר לשאת את ההמתנה בתור, את הרעש, את עוררות היתר.
במקביל, סיפרה ד"ר ראובני, בבית החולים איכילוב הקימו את מוקד "אופק" שנותן מענה למשפחות השבים. "העזרה היא לכל משפחות השבים, לא רק לקרבת דם אלא גם לאחיין ואחיינית למשל, שנכחו במקום בזמן החטיפה או שמעו את החטיפה דרך שיחת טלפון או בדיונים המשפחתיים בסלון, ומרגישים שזה פגע בהם.
"הטיפול עצמו מתבצע בצורה מאוד רחבה ומקיפה", היא מוסיפה, אך לצד זה מודה בקושי שעליו טרם הצליחו להתגבר: "להגיע גם למשפחות שלא היו מטופלות אצלנו בבית החולים. זאת משימה לא פשוטה בכלל, ואנחנו מנסים להתמודד איתה".
קריאה למערך לאומי שלא קיים
אחת הנקודות המרכזיות שעלתה בפאנל היא הקריאה להקמת מערך לאומי כולל לטיפול במשפחות החטופים. "צריך להקים פה גוף שיטפל במשפחות החטופים בצורה מקיפה, שיבין את הפגיעה שלנו מהסטרס המתמשך של השנתיים האלו ולא יאפשר לנו ליפול בין הכיסאות", אמרה נעם. "אנחנו צריכים מסגרת שתרכז אותנו ותחקור את מצבנו".
פרופ' לוין הבהיר מדוע הטראומה שונה ודורשת מענה מיוחד: "מדובר באובדן עמום שהוא דינמי וסטטי בו זמנית. אתה מצד אחד תקוע, הזמן נעצר, אי אפשר להתקדם ואתה רק חושב על היקר לך. מצד שני יש דינמיות של טרור פסיכולוגי - וזה דורש מענה מרוכז וייעודי. לצערי, למרות הקריאות שלנו ממש בהתחלה, זה עדיין לא קרה".
המקבילה ההיסטורית אינה מעודדת. "למדינת ישראל לקח עשרות שנים להבין כיצד לטפל במשפחות שכולות, וגם שם עדיין יש הרבה מה לשפר", אמר לוין. "בנושא משפחות החטופים והחללים - אנחנו עוד לא שם. לא בנינו את המערך הלאומי שעוסק בטיפול ושיקום, וגם לא במחקר לצערי".
את הכאב הכפול של המשפחות הוא ביטא במילים חריפות: "ממש כואב לי שבצד המאבק להחזרת החטופים, כפו על המשפחות גם מאבק על הזכויות שלהם ועל הכרה. למשל אמו של חטוף שהוחזר לאחרונה - שמו אותה קודם בקבוצות של משפחות חיילים חללים, וזה לא התאים. זו לא אותה אוכלוסייה. המאבק הזה קורע אותנו מבפנים".
החשש הגדול, לדבריו, הוא מהשכחה הצפויה. "אני חושש שיהיו לנו טריגרים בעתיד. דווקא כשלא נהיה עוד עסוקים במאבק, אני חושש שהמשפחות ישכחו ולא יינתנו להם מענים - ואפילו עם הרצון הטוב בכל מערכת הבריאות".
הבעיה, הדגיש, אינה רק כלכלית: "העובדה שיש המוני המונים כאלה, מעידה שמשהו חסר - וזה לא רק בשביל המשפחות. זה בשבילך ובשבילי. לנו, כאזרחים במדינת ישראל, חשוב לדעת שאנחנו לפחות מטופלים. ומי מטפל במשפחות החטופים? התשובה היא: לא יודעים".
נעם עידן בן עזרא: "צריך לבנות פרוטוקול באמצעות שיתוף פעולה בין משרדי הממשלה, שייתן לנו את האפשרות להשתקם. כי אני יכולה להשתקם בצורה אחת, ואמא שלי בצורה אחרת. כל עוד הכול יתבצע בעזרת ניסוי וטעייה - ייקח הרבה זמן להגיע לנקודת שיקום מיטבית. בסוף, נכנסת למאבק הזה כאדם אחד - ואתה יוצא ממנו אדם אחר"
"במדינת ישראל יש משפחות חטופים כבר עשרות שנים, ועד היום אין סטטוס חוקי כזה", הוסיפה נעם. "לצד המאבק להשבת כלל החטופים, יש גם מאבק על חקיקה וקידום מדיניות".
היא הצביעה על פער מהותי בהגדרת הנפגעים: "מי שראה את החטיפה בשידור חי בפייסבוק והגיע לצפיות מרובות, לא נחשב כנפגע ממאורעות ה-7 באוקטובר. רק מי שנכח פיזית באירוע עצמו - ולכן אנחנו עובדים על כך שיכירו במשפחות החטופים כנפגעות".
כיום, כך הסבירה, המשפחות מוגדרות כמשפחות חללים ללא קשר למצב החטוף, אך זה לא מספיק. "זה לא מתאים לכולם. כרגע אנחנו צריכים לכתוב ולהעביר חוק על נפגעי פעולת חטיפה, כפי שחגי אמר". ויש גם קבוצות משפחה שנשארות מחוץ לכל מסגרת: "כרגע אחים לא מקבלים שום דבר. הם מקבלים כמה טיפולים ומענים פה ושם, אבל לא באופן שיקומי", מוסיפה נעם.
המורכבות גדלה עוד יותר בהגדרת מושג המשפחה עצמו. "לכל משפחה יש את האופי שלה - נחטפו ילדים ומבוגרים, והקשת מאוד גדולה. ב-7 באוקטובר נחטפו אזרחים בכמות כל כך גדולה, וזה פתח את כל הנושא הזה ומכניס אלמנטים חדשים כמו בית אב", היא אומרת. "עד היום, בית אב היה נחשב לבת הזוג ולהורים - והיום יש יותר מבית אב אחד שצריך לדאוג לו".
הפתרון, לדבריה, מצריך תכנון ממשלתי רחב היקף. "צריך לבנות פרוטוקול באמצעות שיתוף פעולה בין משרדי הממשלה, שייתן לנו את האפשרות להשתקם. כי אני יכולה להשתקם בצורה אחת, ואמא שלי בצורה אחרת. כל עוד לא יהיה פרוטוקול ברור והכול יהיה ניסוי וטעייה - ייקח הרבה זמן להגיע לנקודת שיקום מיטבית. בסוף, נכנסת למאבק הזה כאדם אחד - ואתה יוצא ממנו אדם אחר".
5 צפייה בגלריה
נעם ודבורה עידן, בטקס לזכרו של צחי ז"ל באצטדיון בלומפילד. "כל אחת צריכה שיקום שונה"
(צילום: REUTERS/Amir Cohen)
"אנחנו צריכים מקום, אמצעים ותמיכה ממסדית - ולא יוזמות פרטיות - כדי להקים מסגרת ממלכתית כמו זו שנעם מדברת עליה", מחזקת את דבריה ד"ר ראובני. "כרגע, כשרוב המשפחות קיבלו את יקיריהן בחזרה והן ממשיכות להילחם - זה מעורר השראה לראות אותן לא נחות לרגע. אבל לחלקן יש עכשיו אפשרות לחשוב מה הן עושות בשלב הבא, ואיך יראה עבורן היום שאחרי".
לסיום, פרופ' לוין, האם למרות כל מה שדיברנו עליו כאן - יש עדיין מקום לתקווה?
"יש תקווה, כמה שזה קשה ולא מוחק דבר ממה שקרה כאן בשנתיים האלו. אבל דווקא אם אנחנו כחברה וכמערכת בריאות, נדע ללמוד איך להיות טובים יותר - גם מתוך מה שעשינו לא נכון - ונדע לשפר את הטיפול במשפחות חטופים ובנפגעים אחרים, נוכל לצמוח ולהיות טובים יותר".
לצד התקווה, הדגיש לוין גם את חשיבות החקירה והשקיפות. "אני כיו"ר רוצה שיהיה נרטיב חיובי - שבסוף יהיה ברור שהעם הוא זה שהחזיר את החטופים, והנה אנחנו הולכים לקראת שיקום. אבל, כמו שאמרתי קודם, כל זה לא מעלים את מה שקרה כאן ב-7/10 ואחרי זה. מעבר לבריאות והכול, גם ההכרה וגם החקירה חשובות. עזבו את הפוליטיקה - זה חשוב לתקומה ולשיקום של הציבור בישראל".
