בלב מנהטן, בין החנויות, המסעדות וההמון הרב שמכתת רגליו ב"טיימס סקוור", הוצגו השבוע - ועד סוף ינואר 2026 - פנים ישראליות על גבי שלטי חוצות ענקיים. לא של דוגמניות או של כוכבי קולנוע, אלא של אנשים שחוו את אחד הימים הקשים בתולדות מדינת ישראל - והחליטו להילחם בטראומה שלהם בדרך לא שגרתית: בים, מול הגלים.
"מול הים" - תערוכת צילום פרי שיתוף פעולה בין האומן והצלם דניאל צ'צ'יק ועמותת "הגל שלי" - נפתחה השבוע ברחוב 41 פינת השדרה השביעית, בגלריית "זאזא". התמונות והווידאו-ארט יוצגו עד סוף ינואר 2026, וכולן תועדו ללא תשלום הודות למימון בעל הגלריה ותורמים נוספים.
7 צפייה בגלריה
פתיחת התערוכה ב"טיימס סקוור". מימין לשמאל: הצלם והאמן דניאל צ'צ'יק, עדן שמואל, ניצולת נובה ומשתתפת בתוכנית טיפול בטראומה בעמותת "הגל שלי" וירון וקסמן, מייסד שותף ומנכ"ל "הגל שלי"
(צילום: באדיבות עמותת "הגל שלי")
התערוכה מתעדת את סיפוריהם של מפוני העוטף, משפחות חטופים, שורדי הנובה ושאר המסיבות שנערכו באזור באותו סוף שבוע, כוחות vביטחון ומשפחות שכולות. כל המצולמים משתתפים בתוכנית הטיפולית של "הגל שלי" - עמותה שמאז פרוץ המלחמה העניקה מסגרת טיפולית ימית לאלפי צעירים ובוגרים, תוך שימוש בגלישה ככלי לשיקום רגשי.
בין המצולמים: מאי פלד, שאחיה רב-סרן יותם פלד נפל בקרב בקיבוץ בארי ועם האובדן היא מתמודדת דרך הים; תומר וינברג, לוחם מילואים שעבר 140 ימי לחימה; ועדן שמואל, ניצולת הנובה שאף הגיעה לפתיחת התערוכה בניו יורק.
7 צפייה בגלריה
מתוך התערוכה ב"טיימס סקוור". מימין: יובל שרעבי, בתו של יוסי שרעבי ז"ל, שנחטף ונרצח בשבי בעזה וגופתו הושבה לקבורה בישראל בעסקה האחרונה
(צילום: באדיבות עמותת "הגל שלי")
7 צפייה בגלריה
שמואל לצד תמונתה ב"טיים סקוואר". "כעסתי שנשארתי בחיים וחברות שלי מתו"
(צילום: באדיבות עמותת "הגל שלי")
"כל צילום מציג רגע שבו הגל פוגש את האדם", מסביר צ'צ'יק. "רגע של יציבות מול חוסר הוודאות, של נשימה מול העומס, ושל בחירה בצעד ראשון לכיוון הריפוי. תערוכת 'מול הים', מעודדת מבט פנימי ומציגה אופק חדש שבו ניתן למצוא גאולה ושלווה - גם אחרי שעוברים רגעים קשים ומטלטלים".
"כעסתי שנשארתי בחיים"
עדן שמואל, בת 29, הגיעה למסיבת הנובה עם חמש חברות. "בפסטיבלים כאלה כולם מחכים לדבר אחד - לזריחה", היא מספרת. "אחת מהחברות שהייתה איתי היא עינב אלקיים לוי, חברה שלי מהתיכון שהגיעה למסיבה יחד עם בעלה אור לוי, וחיכתה גם היא לשמש שתזרח.
"זו הייתה הפעם האחרונה שעינב זכתה לצפות בזריחה", מוסיפה שמואל, "כעבור כמה שעות היא נרצחה במיגונית המוות, ואור נחטף לעזה ושוחרר אחרי 491 יום".
בשש וחצי בבוקר, כשהשמש כבר עלתה, אמה של עדן התקשרה לשאול היכן היא. "אמרתי לה שאני במסיבה ושהכול טוב", היא נזכרת. "יצאתי מהשירותים והרגשתי כאילו יצאתי ממכונת זמן. כשנכנסתי - הכול היה כמו חלום. כשיצאתי - החלום הפך לסיוט".
שמואל ושתי חברותיה, שירה ומעיין, תפסו טרמפ עם נהג אקראי שיצא מחניות רעים והוריד אותן במיגונית ליד בארי. הדר ולבנת, שתי חברות נוספות, נשארו בחניון לחפש את רכבן. "שלחנו להן את המיקום וחיכינו", היא מספרת. כעבור כמה דקות, הדר ולבנת הגיעו אף הן לאותה מיגונית.
"עמדנו שם כמה דקות, ואז שמענו את המחבלים ואת הירי שהתקרב לכיוונינו. החלטנו לצאת מהמיגונית - וזה היה בדיוק בזמן. אבל רק בשבילנו", היא אומרת בשקט, "דקה ו-50 שניות אחרי שיצאנו, המחבלים הגיעו, זרקו רימונים ורצחו את כל מי שהיה בתוך המיגונית".
בין נרצחי המיגונית היו גם הדר ולבנת, חברותיה של שמואל. רק כעבור עשרה ימים של אי-ודאות, המשטרה וצה"ל הצליחו לזהות את גופותיהן, והן הובאו לקבורה.
עם יציאתן מהמיגונית, שמואל ושתי חברותיה קפצו לתוך רכב פתוח שעמד על הכביש, והחלו לנסוע בכביש 232 - "כביש המוות", כפי שכונה מאוחר יותר.
במהלך כל השעות האלו, כשמעל ראשן שרקו כדורים ורקטות, נזרקו רימונים ונורו RPG, שמואל צלצלה שוב לאמה. "אמרתי לה שאני כבר בדרך הביתה, ושהכול טוב. ברגע שניתקתי את השיחה, פרץ ממני בכי בלתי פוסק. חשבתי לעצמי שאולי זו תהיה השיחה האחרונה שלנו.
"לפני 7 באוקטובר הייתי עורכת דין ויזמית", היא מספרת. "אבל מאז עזבתי הכול. נפלתי בין דיכאון עמוק לייאוש מוחלט. כעסתי שנשארתי בחיים בזמן שהחברות שלי מתו".
ואז, כשחברה שלה שמעה שנפתחת קבוצה חדשה לשורדי הנובה בעמותת "הגל שלי", היא מיד הציעה זאת לשמואל, שמצידה לא הבינה איך גלישה תוכל לסייע לה. "אבל היא הייתה ממש מעצבנת ולא שחררה ממני", היא מחייכת, "אז אמרתי כן - בשבילה".
בקבוצה של שורדי המסיבה, היא הרגישה לראשונה שמישהו באמת מבין אותה. "בשעה הראשונה של כל מפגש, כל אחד שיתף מה עבר עליו ומה הוא מרגיש. ואז היינו נכנסים לים - להתמודד איתו. להילחם בגלים ובעצמנו כשהים סוער. אלו היו הדקות היחידות שבהן הצלחתי להיות באמת נוכחת".
מעבר לטיפול הפיזי, היא מצאה שם תמיכה נפשית שחיזקה אותה. "התוכנית העניקה לי כוח והעצמה", היא אומרת. "אני גאה להיות חלק ממשהו שמצליח באמת לראות אותנו, השורדים של אותו יום נורא, אלו שסובלים מפציעות שקופות ומתקשים למצוא מזור לנפשם".
"אנשים מתחילים לשכוח"
התערוכה מוצגת על רקע המציאות המורכבת בניו יורק. זוהראן ממדאני, שנבחר לאחרונה בבחירות לראשות העיר ויהפוך לראש העיר המוסלמי הראשון בהיסטוריה של ניו יורק, חזר על הבטחתו לעצור את ראש הממשלה נתניהו אם יגיע לעיר, על בסיס צו המעצר של בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג.
ממדאני, שמאשים את ישראל ב"רצח עם בעזה", טוען שמדובר בהדגמת מחויבות העיר לעקרונות המשפט הבינלאומי.
על רקע זה, הבחירה להציג את התערוכה בלב ה"טיימס סקוור" מקבלת משמעות נוספת. "בזמן שהקהילות היהודיות ברחבי העולם מחפשות משמעות וחיבור, 'מול הים' מציג רגעים אותנטיים של אנשים שנפגעו - יחד עם גלים של כוח, ריפוי ותקווה", אומר ירון וקסמן, מנכ"ל ומייסד "הגל שלי".
"הבאת התערוכה לניו יורק מאפשרת להשמיע את הסיפורים הללו מעבר לישראל, ולהציג לקהל הבינלאומי את דרכי ההתמודדות, הריפוי והאחווה שקמים מתוך השבר", מוסיף וקסמן.
התערוכה מוצגת כעת גם במוזיאון "ארץ ישראל" בתל אביב, והיא מגיעה לניו יורק בתקופה שבה, כפי שמתארת זאת עדן שמואל, "אנשים מתחילים לשכוח. המדינה מסתכלת למקומות אחרים, ואנחנו, שורדי 7 באוקטובר, נותרים במקום החמקמק שבין ייאוש לתקווה".
בטקס פתיחת התערוכה ב"טיימס סקוור", שמואל בחרה לחתום את נאומה במסר ברור: "יש עוד כל כך הרבה ניצולים כמוני שזקוקים לסיוע ולתמיכה של עמותת ה'גל שלי'. אנשים שנלחמים כל יום רק כדי להרגיש נורמליים שוב".
