ירון אדל, שסובל מפוסט טראומה כתוצאה משירותו הצבאי במלחמת לבנון השנייה, פרסם השבוע פוסט בפייסבוק, שבו תיאר כיצד נהגי מוניות מסרבים להסיע אותו כיוון שהוא נעזר ברובי, כלבת סיוע.
ראיון לאולפן - ירון אדל, מומחה נגישות
(צילום: ליאור שרון)
אדל סיפר בריאיון לאולפן ynet על סדרה של מקרים שחווה לאחרונה, שבהם נהגי מוניות סירבו להסיע אותו. "כמות אירועי האפליה שבהם נהגים לא העלו אותי למונית או גרמו לי אי־נוחות היא פשוט אדירה", אמר. "רק בשבוע שעבר היה לי עימות עם נהג, ושבוע לפני כן זה קרה שוב עם נהג אחר. זה מרגיש כמו משהו שקורה כל הזמן - לי ולחברים שלי."
הוא הסביר כי הבעיה חמורה במיוחד משום שהוא נשען על תחבורה ציבורית כמו כל אדם אחר. "אם אין לי מונית, אין לי איך להגיע למקום שאני צריך. זו כבר בעיה מאוד משמעותית. וכמי שנעזר בכלב סיוע, כל פעם שמגיעה מונית אני כבר חושש, כי אני יודע שיש סיכוי גבוה שיתרחש אירוע לא נעים".
אדל תיאר את שגרת ה"נוהל" שנכפה עליו: "אני שולף את הטלפון ומוכן להקליט. כשהמונית מתקרבת, אני מנסה ליצור קשר עין עם הנהג כדי להבין מה הולך לקרות. לפעמים הכול בסדר ואני עולה בלי בעיה. אבל לפעמים אני רואה את הנהג מוריד את החלון - וברגע שזה קורה, אני כבר יודע מה עומד להגיע".
לדבריו, הנהגים נוהגים להצדיק את הסירוב בשתי טענות חוזרות: "או שהם 'אסמטיים' או שהם 'אלרגיים'. הריכוז הבלתי סביר של אסמטיים ואלרגיים דווקא בקרב נהגי מוניות פשוט לא הגיוני. זה נראה כאילו כולם אימצו את אותן טענות."
אדל ציין כי מבחינת החוק, אין להם בסיס. "בואו נדבר רגע ברצינות: אם אדם באמת אלרגי ברמה מסכנת חיים, הוא נושא איתו מזרק חירום. אף אחד מהם לא מסתובב עם כזה. מעבר לזה, רבים מהנכים מקבלים כלבי סיוע היפואלרגניים, כמו פודלים - כלבים שלא גורמים לתגובה אלרגית בכלל. לי יש לברדור, שהוא לא היפואלרגני, אבל רבים כן מקבלים כלבים כאלה. ובכל זאת הטענות חוזרות". לדבריו, "אלה לא אנשים אלרגיים - אלה אנשים שפוחדים מכלבים או שלא רוצים שערות ברכב. זה כל הסיפור".
לדבריו, אסור לאפלות את מי שנעזר בכלב סיוע, שקל מאוד לזהות אותו. "אנחנו צריכים לשנות את הראש; החברה שלנו צריכה לשנות את הראש. גם הם מסומנים - כלומר, כולם יודעים שקל לזהות, שיש להם את הסימון - ובכל זאת אנשים לא יודעים מה הכללים. זה ייקח זמן, אולי נדרש כאן גם סוג של חינוך לאוכלוסייה".
בפוסט בפייסבוק, שזכה לשיתופים רבים, כתב אדל עשר נקודות על כלבי סיוע, שצריך להכיר:
1. כלב סיוע מסומן בווסט כחול ובתעודה לבנה שמספק מאלף מוסמך. לנעזר בכלב יש תעודת נכה.
2. אלה כלבים שאולפו להיות הכי חמודים, נחמדים ורגועים שיש. הם גם נולדו כאלה, ועברו השבחה גנטית לחמידות. אין מה לחשוש מהם - יש להם תעודות.
3. מותר להיכנס איתם לכל מקום: בתי חולים, מטוסים, מסעדות - הכול. חוץ מחדרי ניתוח, חדרי אשפוז, אונקולוגיה, כוויות, טיפול נמרץ וחדרים נקיים במפעלים. זו רשימה סגורה ומוגדרת.
4. לא לדבר עם הכלב, על הכלב או אל הכלב. הוא כמו כיסא גלגלים או בלון חמצן - עזר רפואי. אם הוא מתייחס אליכם, הוא לא מרוכז בלסייע לי ולא מרוכז לא להפריע לי.
5. לא, אי אפשר ללטף. בכלל. לא לשאול, לא להושיט יד. די כבר עם זה.
6. לא מעניין אותנו שגם לכם יש/היה/יהיה כלב, שאילפתם גור נחייה או שלחבר שלכם יש ניסיון כזה.
7. זה שאתם אוהבים כלבים לא אומר שאני חייב לתת לכם ללטף. זו התנהגות דוחה. אם אתם אוהבים כלבים, החובה עליכם גדולה משל האדם הממוצע - אל תדברו איתנו בכלל.
8. באמת, יש גוגל ויש בינה מלאכותית. אני לא רוצה לענות לכל אחד “למה אי אפשר ללטף” או “מה זה הכלב הזה?”. בחייאת - קצת עצמאות.
9. אדם שנעזר בכלב - יש סיכוי גבוה שהוא אדם שעבר טראומה. אל תשאלו למה יש לו כלב ואיך הוא עוזר, אם אתם לא מוכנים לשמוע בצעקות תיאור גרפי של זוועה.
10. תנו לנו מרחב, מקום ואוויר. להסתובב עם כלב בתוך קהל של אנשים, באוטובוס או ברחוב, זו חוויה מציפה חושית. אתם רואים כלב? הכי טוב לקחת צעד אחורה.
