אחי רועי, הקטן ממני, היה כמעט בן 25 כשמת מאובדנות כתוצאה מהמלחמה השקטה. אבל זו לא האמת המלאה. האמת היא שהמוות שלו התחיל הרבה לפני היום שבו אבא מצא אותו.
זה התחיל בעזה - בתוך הזוועות שרועי ראה והחניק בתוכו. אחי שתק ושתק והתמודד עם המלחמה השקטה. מלחמה של זוועות שאף נפש לא יכולה ולא צריכה לשאת לבד.
רועי היה חובש קרבי בחטיבה 401, ביחידת הפינוי הרפואי. יותר מ-300 מאות ימי מילואים בסבבים. קרבות, פצועים, חלקי גופות, חילוץ תחת אש - דברים שאף בן אדם לא אמור לראות.
ובין סבבי המילואים הוא עבד במשרה מלאה, למד הנדסת חשמל ואלקטרוניקה, היה דוד פעיל ונוכח, ואח שתמיד היה אפשר לסמוך עליו שהוא יעזור בכל מצב. הכול בנועם, בשקט, עם עיניים טובות ובלי טיפת מרמור.
הוא ניהל חיים מלאים. הוא היה גיבור. ואנחנו, המשפחה שלו, לא ידענו עד כמה.
אחרי הסבב האחרון שלו במילואים משהו בו השתנה. הוא נהיה שקט יותר, מופנם יותר. אבל רועי תמיד היה שקט, זו הייתה האישיות שלו. לא חשדנו בכלום.
כעבור חודש וחצי מהסבב האחרון אחי צלצל אלי ואמר לי "תום, תשב". הייתי בטוח שקרה משהו לאבא. ואז הוא אמר "רועי התאבד".
באותו רגע שום דבר כבר לא היה הגיוני.
בשבעה זכיתי להכיר את אחי רועי יותר. הגיעו חברים מהלימודים, מהעבודה, מהמילואים. אנשים שסיפרו לנו איך הוא תמך בהם, איך הוא חיזק אותם, איך הוא נתן תקווה והיה שם עבור ילדים אחרי חרם.
גילינו שהוא מצטיין בלימודים. גילינו שהוא היה מפקד. גילינו שהוא היה מודל לחיקוי בקרב חבריו ושממש העריצו אותו. הכרנו אותו מחדש, אחרי שהוא מת, וזה שבר אותי.
אני לא אשכח משפט אחד ששמעתי שם: "רועי דיבר על הכול - חוץ ממה שראה בצבא".
באותו רגע הבנתי: אחי לא מת כי הוא היה חלש, הוא מת כי הוא היה חזק מדי. כי הוא נשא בתוכו קושי בלתי אנושי ושתק. לא למדנו לדבר. לא לימדו את הלוחמים לפרוק, לימדו אותם להדחיק. "ימי עיבוד"? דרך יפה כדי לסמן וי. רועי לא הגיע כי אמר שלא צריך ושחררו אותו. אנחנו שילמנו את המחיר.
רועי נשא הרבה, הרבה יותר מדי.
כשגילו לי סרטן בגיל 34 לא שתקתי. דיברתי. סיפרתי לכולם. זה חיבר אליי אנשים, זה הציל אותי, זה נתן לי כוח. ורועי? הוא עבר גיהינום, והתרבות הגברית והצבאית לימדה אותו לסתום. להיות "חזק".
"גיבורים לא בוכים".
"טיפול זה חולשה".
ואם הוא יבקש טיפול אולי ייקחו לו את הנשק, אולי יפגעו לו בקריירה.
השתיקה הזו הרגה אותו.
בשבעה החלטתי שיש לי שתי אפשרויות: לשקוע בחושך, או לקחת את האור של רועי ולעשות איתו משהו.
אני עולה לדבר על רועי בכל מקום: בפורומים, בצבא, בעירייה ואפילו בפסטיבלים של אלפי אנשים.
כי שם, דווקא שם - צריך לדבר על זה.
ובכל פעם שמישהו ניגש אליי ואומר: "בזכות מה שאמרת, הלכתי לטיפול", אני מבין שהמוות של רועי לא היה לשווא. שהוא מציל אנשים דרך הסיפור שלו.
אנחנו לא יודעים מה הלוחמים שלנו עברו. אנחנו לא יכולים להבין.
סרטון לזכרו של רס"ל (במיל') רועי וסרשטיין ז"ל
אני כל יום רואה מול העיניים את התמונה של רועי שוכב מת, ואני חושב עליו, על מה שהוא ראה ושמר בפנים. לכן אני כותב. זו המשימה שלי: להוציא את החושך לאור, ללמד לוחמים לדבר, ללמד משפחות לשאול, להזכיר שגבר חזק הוא גבר שמדבר, ולהגיד בקול: גם מי שנראה חזק, יכול להיות שבור מבפנים.
רועי הוא חלל המלחמה. הוא נפצע בקרב ונפל אחרי. מה שפגע בו, זו לא האש - זו השתיקה. ואם יש דבר אחד שאני יכול לבקש מכל מי שקורא את זה, זה פשוט תשאלו, תדברו. תתנו לסובבים שלכם רשות לדבר ולהישבר. כי הלוחמים שלנו לא צריכים להמשיך למות מהדברים שהם לא אומרים והורג אותם מבפנים. לא בבית שלי, לא עוד.
באנו חושך לחבק - פרויקט שנתי של תנועת מש"ה - מילים שעושות הבדל שתכליתו העלאת המודעות למניעת אובדנות באמצעות הקהילה.
- "באנו חושך לחבק" הוא פרויקט שנתי של תנועת מש"ה - מילים שעושות הבדל, שתכליתו העלאת המודעות למניעת אובדנות באמצעות הקהילה
- אם אתם או אנשים בסביבתכם מתמודדים עם אובדנות, אנא פנו למש״ה בוואטסאפ 050-999-0940 או בהודעה פרטית – אובדנות לא מחזיקים לבד
