בשיתוף נגישות ישראל
בכל פעם שנשמעה אזעקה במהלך "שאגת הארי", בזמן שרובנו רצנו למרחב המוגן הקרוב בלי לחשוב פעמיים, לינדה בת ה-90 נשארה בדירה עם המטפלת הסיעודית שלה, בכיסא גלגלים, בלי יכולת להגיע בזמן למקלט. בזמן שהשכנים ירדו למרחב המוגן, היא נותרה מאחור מפוחדת - מתפללת שהנפילה הבאה לא תהיה קרובה אליה.
לינדה היא רק דוגמה אחת לאלפי אנשים עם מוגבלות, שעבורם הגעה למרחב מוגן זו משימה כמעט בלתי אפשרית. גם היום, על רקע ההסכם המתגבש ונחתם בין ארצות הברית לאיראן, נדמה שהאי־ודאות הביטחונית גדולה מאי פעם. גם אם האש שככה זמנית, עבור אזרחים רבים השאלה איננה רק מתי תישמע האזעקה הבאה, אלא האם יצליחו להגיע למרחב מוגן בזמן.
במהלך "שאגת הארי" צפו עשרות מקרים שבהם, במקום לקבל סיוע וליווי מצד הרשויות ומצד השכנים לבניין, דווקא מי שזקוק לעזרה יותר מכולם נותר מאחור ללא מיגון וללא פינוי לחלופה בטוחה. את התמונה הזו מכירה היטב עמותת "נגישות ישראל", שבשגרה מקדמת את הנגישות לאנשים עם מוגבלות וקשישים, ובחירום מפעילה את מיזם "האפוד הסגול מגורים" - להכנה, הדרכה והכשרה של שכנים וועדי בית בבנייני מגורים ושכונות כיצד לתקשר, לסייע וללוות שכן מבוגר או עם מוגבלות אל המרחב המוגן, ואף לחילוצם במצבי חירום בהם הבניין נפגע.
"השכנים לא אפשרו לאמא שלי לרדת למקלט"
ב-2016 עברה לינדה אירוע מוחי שבעקבותיו עברה שיקום במשך שנה. כיום היא מתניידת בכיסא גלגלים, שנה אחרי שבעלה הלך לעולמו. בזמן "שאגת הארי", לא הצליחה להגיע למרחב המוגן בזמן הנדרש ובתה, רחלי הראל, מספרת שהשכנים פשוט לא שיתפו פעולה. כל פעם שנשמעה האזעקה, היו לינדה והמטפלת הסיעודית שלה חסרות אונים, מקוות, מתפללות ומחזיקות אצבעות שלא ייפגעו במתקפה הקרובה. "זה קורה כל הזמן להרבה זקנים ונכים, שאין להם תמיכה", מספרת בתה רחלי בכאב. היא מתארת כיצד החברה מעבירה מסר לאנשים כמו אימה שהם נטל במקום לסייע להם בעניין של חיים ומוות.
כשעברה לדירה בקומה הראשונה, לא חשבו במשפחה על הצורך בדיור מוגן נגיש. "הדירה נמצאת בקומה ראשונה עם מעלית, ולא בדקנו את המקלט", מסבירה הראל. "הוא נמצא בקומה שמתחת לקומת הכניסה, ויש שם עשר מדרגות". בשל המדרגות ומשקל כיסא הגלגלים נדרש יותר מאדם אחד כדי להוריד את לינדה למקלט, והמטפלת לא יכלה לעשות זאת בעצמה. גם ניסיון להיעזר בשכנים היה לא אפשרי. "הבאתי מסוע, אבל עדיין היינו צריכים את עזרת השכנים בעליה ובירידה ממנו", אומרת הראל.
כשפנתה לשכנים בתקווה לעזרה, נדהמה הבת לגלות אדישות, לדבריה. לא רק שלא הסכימו לסייע, הם אף הקשו על אימה להתמגן. "ביקשנו מהשכנים שיאפשרו לה לרדת ראשונה, כדי שכל ההתארגנות תהיה יותר מהירה – אבל הם לא הסכימו. היא ירדה למקלט אחרונה, כי המעלית הייתה תפוסה. כולם אנשים צעירים ולכן ביקשנו שישתמשו במדרגות. הם ענו שאמא שלי מפריעה, שבגללה דלת המקלט נסגרת מאוחר מדי".
התהליך למציאת הפתרון היה ארוך, קשה, מפחיד ומתסכל. "במשך יומיים, אמא שלי, בת 90, ישנה בתוך המקלט. אבל אין אוויר במקלט והיא אמרה שהיא לא מסוגלת לנשום". השכנים, טוענת הראל, לא הסכימו להתגמש או לעזור. "הם אמרו שאנחנו חייבים לדבר עם אמא שלי, שמסכנת אותם. לא האמנתי. מה עם 'והדרת פני זקן'? לא היה לנו מקום אחר".
"העמותה החזירה לי את האמון באנשים"
בהיעדר מענה חיצוני, לינדה ורחלי נותרו מיואשות, ובמקרה נתקלו בטלוויזיה בעמותת "נגישות ישראל", שמפעילה את מיזם "האפוד הסגול" - חילוץ של נכים, חולים, זקנים וקשישים למקומות בטוחים במהלך המלחמה. "התקשרתי, למרות שלא חשבתי שיוכלו לעזור. המתנדבות שענו לי היו אמפתיות בצורה שלא נתקלתי בה. תוך רגע אחד סידרו לאמא שלי מקום בבית חולים סיעודי. אבל אימא שלי אמרה, 'אני מעדיפה למות פה בבית ולא לחזור להיות בבית חולים'. זה היה נוראי, היא התכוונה לזה".
המתנדבות של "האפוד הסגול" לא ויתרו - ומצאו פתרון אחר. "העמותה שכרה עבורנו חדר בבית מלון בתל אביב עם מרחב מוגן נגיש, ושיכנה אותה שם במשך שלושה שבועות. האנשים בעמותה מיוחדים, כאלו שלא רואים בכל יום. רוחב היריעה של ההבנה לצרכים של אנשים מבוגרים וחולים הוא בדיוק מה שאנחנו צריכים בחברה שלנו היום. החברה שלנו הפכה להיות כזו שאין בה סובלנות לאנשים הכי חלשים בה. העמותה החזירה לי את האמון באנשים, היא עוזרת לכל מי שצריך סיוע: נכים, מטופלים סיעודיים, זקנים. חשוב לי שידעו שהכוח שלנו הוא בלעזור אחד לשני. בלי זה, מה נשאר לנו?".
"אתה שומע הפצצות ויודע שאין לך דרך לצאת"
אורן מלול, בן 50 מבאר שבע, מתנייד בכיסא גלגלים, ועדיין חווה חרדות כשהוא חושב על התחדשות הלחימה. "אין עזרה לאנשים כמוני במדינה הזו", מסביר מלול. "וזה הכי קשה. אני עדיין חווה את הקושי של המלחמה. עד לפני שנה וחצי יכולתי לרדת למקלט, הייתי הולך ועובד. אבל היום אני לא יכול[SZ1.1][אח1.2]. מאז שאני בכיסא גלגלים אני מרגיש כאילו בלעה אותי האדמה. אין לי אפשרות לקום, ללכת, לרוץ. היום אני לא יכול אפילו לעמוד בלי אנשים שיתמכו בי, בלי שיעזרו לי".
"לאנשים בכיסאות גלגלים ואנשים עם מוגבלות אין את האפשרות לרדת למקלטים, אי אפשר לרדת קומה למטה במדרגות לתוך בטן האדמה", משתף מלול. "בזמן האזעקות הייתי לבד בבית. לא יכולתי לצאת. זה היה מאוד מפחיד. אתה שומע את הרעש של הפצצות, ולא יכול לעשות כלום. כל מה שהיה לעשות זה לבכות. אתה יודע שאין לך דרך לצאת".
לדברי מלול, מה שחסר לאנשים במצבו הוא לא רק ההנגשה הפיזית, אלא גם יחס אנושי, סבלנות ואמפתיה במצבי לחץ. "אף אחד לא יודע מה זה להיות נכה. אני מאד מקווה שהעולם ישתנה, שאנשים ידעו שהיום אתה הולך ומחר אתה יכול ליפול ואי אפשר לדעת - לכן כדאי שכולנו נדע לתת ולעזור".
הוא התקשר בדמעות למוקד הפניות של "האפוד הסגול", שמיד מצאו עבורו פתרון. "נגישות ישראל עזרו לי מאוד. הם מצאו לי מלון, מקום בטוח ונגיש, בים המלח. לשם שינוי הרגשתי ביטחון. הרגשתי שנותנים לי את מלוא ההערכה, מה שלא היה לי בבית. זו עמותה שהיא האמא והאבא של הנכים והנכות, וברגע שהתקשרתי ואמרתי שאני לבד בבית, בלי אמצעים, הם מיד עזרו לי, תוך 24 שעות. נתנו לי את המרחב המוגן ואת כל מה שהייתי צריך".
2 צפייה בגלריה
"חייבים לוודא שהמדינה והציבור נערכים לא להשאיר אף אחד מאחור בזמן חירום". מיכל רימון, מנכ"לית עמותת "נגישות ישראל"
(צילום: שמוליק דודפור)
"אנחנו כחברה חייבים לדאוג לאנשים האלה"
מיכל רימון, מנכ"לית נגישות ישראל, מכירה היטב את המצוקה, וגם את הכתף הקרה שלה זוכות האוכלוסיות שזקוקות לסיוע. "יש אנשים רבים, עוד יותר מהסטטיסטיקות, שזקוקים לנגישות ואין להם פתרונות", היא מבהירה. "המדינה, הממשלה, הרשויות המקומיות, מחויבות לדאוג להם. לצערי אין הפקת לקחים ואין תקציבים, אבל יש הרבה דברים קטנים שאנחנו, האנשים, יכולים לעשות בשביל לעזור – לשכנים, לקולגות, לאנשים סביבנו שצריכים עזרה".
מיזם "האפוד הסגול" של נגישות ישראל נועד לתת מענה בדיוק למצבי החירום האלה: להכשיר שכנים, ועדי בתים, רשויות ומתנדבים לזהות אנשים שזקוקים לעזרה, להבין כיצד לסייע להם בבטחה, ולחבר בינם לבין פתרונות נגישים בזמן חירום. "אנחנו כחברה חייבים לדאוג לאנשים האלה. כל אחד יכול לקבל הבסיס, את הידע, את הכלים לסייע לאנשים עם מוגבלות בחירום".
עמותת נגישות ישראל קוראת לדיירים, ועדי בתים ונציגויות בבנייני מגורים להצטרף להדרכות של מיזם "האפוד הסגול", במטרה להפוך כל בניין לקהילה תומכת ומוכנה יותר למצבי חירום. במסגרת ההדרכה מקבלים המשתתפים כלים פשוטים ומעשיים לזיהוי שכנים מבוגרים, אנשים עם מוגבלות וכל מי שעשוי להזדקק לעזרה בשעת חירום או בשגרה; לומדים כיצד למפות את צורכי הדיירים בבניין, להיערך מראש בצורה קהילתית, להכיר מענים מותאמים למצבי חירום ולחזק את הערבות ההדדית ותחושת הביטחון בבניין.
לצד ההדרכות, בימים אלה מפתחת העמותה אפליקציה הכוללת מאגר של אנשים עם מוגבלות ושל אנשים שמוכנים לסייע בפינוי למרחב מוגן. בזמן אזעקה, האפליקציה יוצרת התאמות על בסיס מיקום. זה חשוב, מדגישה רימון, אך לא מספיק. "חייבים לוודא שהמדינה והציבור נערכים לא להשאיר אף אחד מאחור. בטח לא בזמן חירום".
איך אנחנו יכולים לשנות?
ה-7 באוקטובר היה דוגמה להירתמות ציבורית, אך לצערנו, זו לא האריכה ימים. "בימים ההם כולם רצו לעזור, וב'שאגת הארי' שמעתי לראשונה מקרים של שכנים שמתעצבנים מכך שאנשים עם צרכים מיוחדים ומבוגרים ישנים במקלט. כולנו מבינים ששהייה בחדר מדרגות לא מספיקה מול איום של טילים בליסטיים מאיראן, וצריך להבין שאנשים מבוגרים ואנשים עם מוגבלות לא מסוגלים לעלות ולרדת למקלט שלוש פעמים בלילה".
הדרך לשינוי, מסבירה רימון, היא שילוב של שלושה דברים. "הדבר הראשון הוא מודעות לזה שיש לכם שכנים שצריכים עזרה, במיוחד במצבי חירום, ואולי מתביישים לבקש. אני מאמינה שאנשים במהותם הם טובים, אבל כולנו היינו לחוצים במלחמה הזאת. זה הזמן להכיר את השכנים שלכם, גם בימי שגרה. הדבר השני, היו מודעים לכך שעם כל הרצון הטוב, עזרה לאנשים עם מוגבלות, בטח בחירום, זה משהו שצריך ללמוד. למשל, צריך לדעת איך לתקשר עם בן אדם חירש. ודבר שלישי – הירשמו להדרכה של אפוד סגול לבניין, וקבלו את ההכשרה להיות "נאמן אפוד סגול" בבניין שלכם. כל אחד ואחת מאיתנו יכולים לעשות את זה".
"אנחנו חייבים לזכור שיכול מאוד להיות שבבניין שלנו, ברחוב שלנו, ליד הדלת שלנו – יכול להיות אדם שלא יצליח להגיע לבד למרחב מוגן", מסכמת רימון. "האחריות שלנו היא לראות אותו לפני האזעקה הבאה".
בשיתוף נגישות ישראל
