"הסוד לאריכות ימים הוא אופטימיות ושמחה", אומר יוסף פרקש, שורד שואה בן 96, כשהוא מביט בנינתו נועה זאבי המתאוששת מפציעה אנושה.
בין הסב הגדול, ששרד את אושוויץ והקים בישראל משפחה לתפארת, לבין הנינה הצעירה שנפצעה בהגנה על בסיס זיקים ב-7 באוקטובר 23', נמתח סיפור של ארבעה דורות. סיפור על כוח רצון, על תקווה שעוברת במשפחה מדור לדור, ועל הבחירה בחיים - גם כשהכול נראה אבוד.
"החיים הם מתנה חד-פעמית", אומרת נועה, "ואם זכיתי להתעורר אחרי הפציעה הקשה שלי, אני מרגישה מחויבת להמשיך, להיאבק ולנצח - בדיוק כמו שסבא רבא שלי עשה".
"מנגלה ערך את הסלקציה"
יוסף נולד ב-1927 בעיר נירג'האזה שבהונגריה, למשפחה בת 13 ילדים. "המצב בהונגריה היה קשה כבר לפני פרוץ המלחמה", הוא נזכר. "הייתי רק בן 12 כשהיא פרצה. האנטישמיות הייתה מאוד מורגשת - היו אנשים שהיו יכולים ללכת ברחוב עם שוט או מקל, ומותר היה להם להרביץ לנו, ליהודים".
במרץ 1944, כנער בן 17, הוא גויס לבניית גדר הגטו בעירו. תוך זמן קצר, הועברה כל משפחתו לאושוויץ-בירקנאו. "מנגלה בכבודו ובעצמו ערך את הסלקציה", הוא מספר. "הצעירים שיכלו לעבוד נשלחו שמאלה, וההורים והילדים נשלחו ימינה - אל מותם בגזים. אני נשלחתי שמאלה, והופרדתי מהמשפחה שלי. באותו רגע, לא הבנתי את משמעות הדבר".
משם החל מסע הישרדות בין מחנות העבודה בפולין ובגרמניה - דיהרנפורט, פיפטייכן, גרוס-רוזן ולבסוף בוכנוואלד. הדרך הייתה רצופת סכנות. "יום אחד, במהלך העבודה הקשה במחנה, הפלתי בטעות שק מלט", הוא משחזר. "הואשמתי ב'סבוטאז' והמשמעות הייתה עונש מוות בתלייה".
בהמשך, בדרך למחנה בוכנוואלד בגרמניה, נפצע כשכדור שנורה על ידי שומר שהתעורר משנתו פגע ברגלו. "שנים סבלתי מכאבים ברגל", הוא מספר.
בינואר 1945, כשהמלחמה התקרבה לסופה, מצא יוסף הזדמנות להינצל. "הצבא הסובייטי החל לסגור על גרמניה הנאצית והאנגלים החלו בהפצצות", הוא מתאר. "לא חשבתי פעמיים - ברחתי בריצה מהאזור וחברתי למחנה. אבל הסבל עוד לא תם. הוציאו אותנו לצעדת מוות מפיפטייכן אל הלא נודע, ארבעה ימים של הליכה בקור מקפיא, ללא בגדים או נעליים, עד שהגענו למחנה גרוס-רוזן".
יוסף פרקש: "בציון 80 שנה לשחרור מחנה אושוויץ, בצל המציאות המורכבת כאן במדינה היהודית מאז ה-7 באוקטובר, צריך לומר שהשואה והאירועים הנוכחיים אינם דומים. היום אנחנו נלחמים על קיומנו בצורה שונה - עם צבא חזק של גיבורים ומדינה ליהודים"
באפריל 1945 שוחרר יוסף על ידי האמריקנים. מ-13 אחיו ואחיותיו, רק חמישה שרדו את השואה. אולם הוא לא נתן לטראומה להכריע אותו. בשוויץ פגש את אשתו שושנה, שורדת שואה אף היא.
"התחתנו בכ"ט בנובמבר 1949 ביפו, חודשים ספורים אחרי שעלינו ארצה", הוא נזכר בחיוך. "בהתחלה התמקמנו בגבעתיים, משם עברנו לפרדס כץ, עד שהגענו לנתניה. מצאנו שם בית, והחלטנו להישאר. אני גר באותו בית עד היום - כאן בנינו את המשפחה שלנו, כאן גידלנו את הילדים".
דור רביעי של גבורה
כשפרצה המלחמה ב-7 באוקטובר, מצא עצמו יוסף שוב מול תהום של אימה, הפעם דרך פציעתה האנושה של נינתו נועה. "רבים מנכדיי ומהנינים שלי גויסו למלחמה הנוכחית", הוא משתף, "נועה היא לוחמת וגיבורה שנפצעה קשה במהלך הקרב בבסיס זיקים באותה שבת ארורה.
"כשהחלו האזעקות", מספר יוסף, "היא פינתה את החיילות שלה למיגונית ויצאה לחפש אחר משפחה שהתארחה בבסיס, כדי להבטיח את ביטחונם. לאחר שפינתה את המשפחה וחזרה למיגונית, קיבלה הודעה על ירי בלתי פוסק בבסיס. היא יצאה מיד אל השטח על מנת לסייע לכוחות, וזמן קצר לאחר מכן נורתה בראשה על ידי מחבל".
בניגוד לכל התחזיות, נועה שרדה והתעוררה. "הכוח להיאבק ולהתמיד עבר אלינו מדור לדור", היא אומרת. "סבא-רבא שלי, כמו החברים שלי שנפלו בקרב, לא ויתר, גם כשנראה היה שהכול אבוד. ברגעים הכי קשים שלי, זכרתי את כוח ההתמדה וההקרבה שלו - וזה נתן לי כוח לקום, להמשיך ולהאמין שיש בי את היכולת להילחם על החיים שלי".
בית בישראל
היום, בגיל 96, יוסף הוא אב לשישה ילדים - שלושה ביולוגיים ושלושה ילדי אומנה, סב ל-22 נכדים וסבא-רבא ל-64 נינים.
לאורך השנים עבד במגוון מקצועות: למד זגגות בחו"ל והמשיך בתחום בארץ, עבד בחנות מסגרות בתל אביב, ובהמשך התמקצע בליטוש יהלומים. "כינו אותי איש השוקולד בזכות הראיה החדה שלי", הוא מחייך, "אבל בהמשך הרופא המליץ לי להחליף מקצוע כדי לשמור על הראייה". את הקריירה המקצועית סיים בבית הספר הימי ב"נבואות ים" כאיש תחזוקה.
לצד העבודה, הקדיש את חייו להתנדבות. "כל יום שישי הייתי מגיע למחלקת הילדים בבית החולים לניאדו ומחלק שוקולדים לילדים המאושפזים", הוא מספר. "סייעתי לאנשים מהשכונה בהתכתבות עם שלטונות גרמניה, ויחד עם אשתי היינו מסייעים לאנשים עריריים באמצעות חלוקת ארוחות חמות ובגדים".
את ערכי הנתינה העבירו יוסף ושושנה גם לילדיהם ונכדיהם: נכדם ואביה של נועה, ד"ר איתי זאבי, ממשיך את המסורת בהתנדבותו בעמותת "למענם - רופאות ורופאים למען שורדי שואה", שם הוא מוביל את תחום רפואת השיניים.
"הפעילות הפכה במהרה לשליחות אישית, שבמסגרתה פעלתי גם לגיוס כספים להבטחת המשך פעילות העמותה", הוא אומר. "היום אני אחראי על תחום השיניים בעמותה, מסייע בגיוס רופאים נוספים ופועל מתוך מחויבות עמוקה להעניק לשורדי השואה את הטיפול שמגיע להם בכבוד ובמסירות. אני מזמין את כל שורדי השואה להצטרף אלינו ולקבל את התמיכה והטיפול שהם ראויים להם".
נועה זאבי: "סבא-רבא שלי, כמו החברים שלי שנפלו בקרב, לא ויתר, גם כשנראה היה שהכול אבוד. ברגעים הכי קשים שלי, זכרתי את כוח ההתמדה וההקרבה שלו - וזה נתן לי כוח לקום, להמשיך ולהאמין שיש בי את היכולת להילחם על החיים שלי"
"בציון 80 שנה לשחרור מחנה אושוויץ, בצל המציאות המורכבת כאן במדינה היהודית מאז ה-7 באוקטובר, צריך לומר שהשואה והאירועים הנוכחיים אינם דומים", מדגיש יוסף, "היום אנחנו נלחמים על קיומנו בצורה שונה - עם צבא חזק של גיבורים ומדינה ליהודים.
"גם ברגעים הקשים, כמו הפציעה הקשה של נינתי נועה, בחרתי להאמין בטוב. לראות את השבויות חוזרות הביתה מוכיח את העוצמה שלנו כמדינה וכעם, וממלא אותי באושר".
עמותת "למענם – רופאות ורופאים למען שורדי שואה", מעניקה שירותי רפואת מומחים ללא עלות בכל רחבי הארץ לשורדי שואה. השירותים ניתנים במרפאות מומחים, בייעוץ טלפוני ובביקורי בית למרותקים לביתם באמצעות מרפאות ניידות בתחומים שונים. בנוסף, העמותה מסייעת בהקדמת תורים ובבירוקרטיות שונות בתחומים הרפואיים.
