בערב השבת הארורה נפגשו בני משפחת גורן, כהרגלם, לארוחת השישי המסורתית. "בבוקר בכלל היה לנו מפגש עם ההורים בגרעין שנת השירות שאני עושה ואז חזרנו יחד לניר עוז", מספרת דקל, הבת הצעירה. "לפני שעזבנו את הבית שלהם, שאלתי את אבא אם אראה אותו לפני שאחזור לקומונה, כי אמא הייתה אמורה להקפיץ אותי. עניתי לעצמי שאני אקפוץ קודם לבקר".
בבוקר 7 באוקטובר רובם היו בקיבוץ: הבת דקל ובן זוגה דין נאור (19) היו בדירתם בשכונת הצעירים, האח בר (23) בביתו, האבא אבנר (56) בבית ההורים ואמא מיה (56) במקומה הטבעי - בית התינוקות של הקיבוץ. שני אחים נוספים לא היו בקיבוץ בעת הטבח.
אחרי שדקל ודין לא התעוררו מאזעקות צבע אדום, התקשר אבנר לבתו ב-6:37. סוכם שכשהמצב יירגע, יעבור הזוג הצעיר בבית ההורים כדי שיהיו יחד במהלך המטח, שגרה עבור המשפחה. "ב-7:00 בערך כתבו על מחבלים בקיבוץ", ממשיכה דקל, "אני בכלל לא ידעתי שאמא בבית התינוקות. היא כתבה לאח שלי שאין לה שם שום חדר להינעל בו, המחבלים נכנסים ויוצאים והיא מסתתרת מתחת לאחת המיטות של הילדים.
"ב-9:55 היא התחברה בפעם האחרונה. במקביל, אבא סיפר שמחבלים נכנסים ויוצאים מהבית, וכנראה בוזזים אותו. בסביבות 10:00 שאלתי אותו מתי זה ייגמר, ב-10:23 הוא ענה שהוא לא יודע, וזאת הייתה ההודעה האחרונה שלו".
חגיגת סדר פסח בחדר האוכל הריק בקיבוץ ניר עוז:
(צילום: הרצל יוסף)
רק לאחר 11 שעות חולצו דקל ודין מהממ"ד. הם התייצבו בנקודה שבה התאספו כל חברי הקיבוץ, והמתינו ליתר בני המשפחה. האח בר הגיע לשם, ההורים לא. "למחרת הלכנו לאסוף דברים מבית ההורים וראינו שהכלב שלנו נורה ושוכב מת על המיטה. עשרה ימים אחר כך קיבלנו הודעה שאבא ואמא חטופים. יומיים אחרי זיהו את הגופה של אבא, בשטח ישראל בדרך לרצועה. בנובמבר הודיעו לנו שגם אמא נרצחה והגופה שלה נחטפה לעזה".
אבנר גורן הוא יליד קיבוץ ניר עוז, הוריו היו ממייסדיו. את מיה הכיר לפני 26 שנה והשניים קבעו בו את ביתם. "אמא הייתה אשת חינוך מאז ומתמיד", אומרים הילדים, "היא סיפרה לנו שכבר כילדה קטנה בגן היא הייתה מרגיעה ילדים אחרים כשהם בכו ורצו הביתה.
"מאז שהיא הגיעה לקיבוץ היא עבדה עם ילדים. היא הייתה ידועה באופטימיות שלה ובמסירות שלה לעבודה, נתנה הרבה יותר ממאה אחוז, ותמיד שמה את האחרים לפני עצמה. האהבה שלה לילדים הובילה אותה לעבוד הרבה מעבר לשעות המקובלות, לבוא לבית התינוקות גם בשבתות וחגים. אפילו בשבת של 7 באוקטובר".
כעת מבקשים דקל ודין להנציח את מיה, הגננת האגדית של הקיבוץ. "חיפשנו הרבה זמן איך לעשות זאת", מספר דין, "הבנו שמיה הייתה בסביבת ילדים רוב חייה, וזה מה שמסמל אותה יותר מכל. מזה נולד הרעיון של לקחת את הדבר הכואב של לאבד אישה שהיא אחת בדורה - ולהמיר את פועלה לנתינה. גם אחרי שהיא לא איתנו".
לאור כל זאת, בחרה המשפחה להצטרף לעמותת "תינוקות של החיים" שקונה ציוד ומזון לתינוקות נזקקים עד גיל שנה. "בחרנו להפיץ את הטוב שהיא בשמה", מסכמת דקל, "הוספנו לעלון התרומות את התמונה שלה לצד המשפט - 'תהיו טובים, תהיו מיה'. בעיניי זה אומר הכול".
לתרומה לפרויקט "תינוקות של החיים" - לחצו כאן
