ריאיון אולפן עמית עידן, אביגל אייכן פורת
(צילום: ליאור שרון)
בכל חורף, רועי עידן היה מגיע לאותה נקודה על גדות נחל גרר, ומציב את המצלמה על החצובה. הוא היה ממתין בסבלנות לרגע שבו אלפי זרזירים ירחפו מעלה ויפצחו ב"ריקוד" המסורתי שלהם בשמי הנגב - תנועות מתואמות שנראות כמו כוריאוגרפיה מופשטת ויוצרות דוגמאות משתנות בשמיים.
הריקוד השנתי היה עד כדי כך אהוב על רועי, עד שאפילו תמונת הפרופיל שלו בוואטסאפ הייתה של להקת זרזירים בתעופה, וכל מי שהכיר אותו ידע: כשרועי יוצא לצלם את הזרזירים במעופם - לא מפריעים לו.
כעת, כשנתיים אחרי שרועי וסמדר, רעייתו, נרצחו בביתם בכפר עזה במתקפת 7 באוקטובר, חבריהם ובני משפחתם מקימים במקום הזה בדיוק - על גדות נחל גרר - מצפור לזכרם.
צלם העיתונות והטבע של "ידיעות אחרונות" ו-ynet ורעייתו, גידלו את שלושת ילדיהם - מיכאל, עמליה ואביגיל - בקיבוץ שבעוטף. באותו בוקר נורא הם ניסו לגונן על ילדיהם, אך נרצחו שניהם. אביגיל הקטנה, אז עוד לא בת ארבע, נחטפה לעזה יחד עם השכנה הגר ברודץ' ושלושת ילדיה - ויחד עימם שוחררה מהשבי כעבור 51 ימים. אחיה הגדולים, מיכאל ועמליה, שרדו לאחר שהסתתרו במשך שעות בארון בביתם.
המצפור, שייקרא "רועי ראה", יוקם כאמור בדיוק בנקודה שבה נהג רועי להציב את מצלמתו ולהמתין ללהקות הזרזירים. התכנון של המייסדים הוא שנקודת התצפית תשלב בין האדם, הטבע והרוח - ותהיה פתוחה לציבור.
"הרעיון התחיל דווקא בחברים של רועי, שמכירים את הנקודה הזאת בתור נקודת צילום של זרזירים וטבע", מספר עמית עידן, אחיו של רועי. "משם זה התחיל להתגלגל, הגיע אליי והחלטנו להרים את המיזם הזה ביחד".
"אי אפשר היה לדבר איתו בזמן שהוא רדף אחרי הזרזירים", אומרת אביגל אייכן פורת, חברת ילדות של רועי. "הוא היה 'משוגע' לדבר, וצילומי הטבע שלו - במיוחד ממעוף הלהקות - הפכו ליצירות אמנות. לכן החלטנו שזה יהיה הכי נכון להנציח אותו בצורה דומה, ושהציבור גם יוכל ליהנות מזה".
למה החלטתם לקרוא למצפור "רועי ראה"?
עמית: "הכוח של המשפט הזה קשור דווקא ל-7 באוקטובר - לא מעט צלמים מאזור העוטף שיצא לי לדבר איתם, סיפרו שהם לא הפסיקו לתעד את מה שקורה מעבר לגדר והתריעו בפני כל מי שיכלו על הסכנה הקרבה - אבל אף אחד לא רצה להקשיב להם.
"כשניסינו לחשוב על שם שיתאים למצפור, אחד מהחברים הציע את 'רועי ראה', כסמל לכך שרועי וחבריו הצלמים ראו את הסכנה מכיוון עזה ליישובי העוטף, ולא רק את החלקים היפים של האזור כמו הטבע המשגע שיש כאן".
נקודת עוגן עבור הילדים
באותה שבת ארורה, כשמחבלי חמאס פשטו על הקיבוץ, רועי היה בקו הראשון. הוא הספיק לדווח על המתרחש, לצלם את הפלישה ולשלוח תמונות וסרטונים תחת אש - כולל את אותה תמונה של טרקטורון מרחף שחדר מעזה, שהפכה לאחת התמונות המזוהות ביותר עם אותו בוקר איום.
5 צפייה בגלריה
אחרי שצילם את הירי והחדירה במצנח רחיפה: ההתכתבות האחרונה של רועי עם כתב ynet ו"ידיעות אחרונות", מתן צורי
"התמונה הזאת של הטרקטורון הייתה התמונה הכי מרגיעה באותו בוקר עבורי", נזכר עמית. "ראיתי את הרחפנים האלה שרועי צילם, ובראש שלי זה היה בכלל רחפן של מטיילים ישראלים שנקלעו לקו האש. אף אחד לא האמין שהדבר הזה הוא למעשה סכנה שמתקרבת ליישובים. שאלו בכלל מחבלים מעזה על טרקטורון מרחף.
"באופן כללי, בכל פעם כשהייתה הסלמה באזור - הצילומים של רועי היו מרגיעים אותי. זה היה סימן בשבילי שהוא בסדר ובטוח. וככה הרגשתי גם הפעם, כשראיתי את התמונה עם הטרקטורון. אמרתי לעצמי: 'טוב, כנראה שהכול בסדר, רועי מצלם ותכף הוא יענה לי גם'. למרות שאם הייתי מסתכל בוואטסאפ בזמן הזה, הייתי רואה שיש שם רק קו אחד".
מתי הבנת שמשהו נורא קרה?
"רק כשיצאתי לדרך מהבית ברמת הגולן, התחלתי להבין שהמצב הרבה יותר גרוע ממה שתיארתי לעצמי. באיזשהו שלב, אחרי הרבה ניסיונות להשיג את רועי וסמדר, עמליה ענתה לי לטלפון ואמרה: 'ירו באבא, ירו באביגיל, ירו באימא. תבוא להוציא אותנו'".
אני רק יכולה לדמיין מה עבר לך בראש באותם רגעים.
"באותם רגעים אמרתי לעצמי - לא יודע, בכל זאת מדובר בילדה בת שש, אולי היא ראתה משהו ולא הבינה מה היא רואה - אבל זה כבר היה מאוחר מדי".
שנתיים וחצי אחרי מתקפת הטרור האכזרית, הילדים - מיכאל, עמליה ואביגיל - מתגוררים אצל לירון, אחותה של סמדר ז"ל, ובעלה זולי, ועסוקים בשגרה של בית ספר, חוגים ומשחקים. "שגרת ילדים", מגדיר עמית את היום-יום שלהם. עבורו, המצפור הוא לא רק הנצחה - זו גם נקודת עוגן עתידית עבור אחייניו היתומים.
"אני מחכה שהמצפור יוקם, וזה יהיה המקום הראשון בנגב שאליו אקח אותם", הוא אומר. "לבית בכפר עזה אי אפשר לחזור, הזיכרונות משם קשים מדי. אבל כמי שנולדו בדרום, וחשוב להם לראות איפה ההורים שלהם חיו - המצפור הוא מקום מצוין להגיע אליו".
תכננת כבר איך הביקור שם ייראה?
"בטח. הרגע הזה, לפחות כך אני מקווה, יהיה רק שלהם ושלי - ואני אספר להם סיפורים על ההורים שלהם", הוא אומר. "סיפורי ילדות על אבא שלהם, כמו למשל על כמה היפוכונדר ו'קלאמזי' הוא היה, והאמת היא שנראה שאביגיל ירשה את זה ממנו בגדול. היא צריכה ללכת עם קסדה בתוך הבית", הוא מוסיף ומחייך.
מה חשוב לך שנזכור מרועי?
עמית לא צריך לחשוב הרבה לפני שהוא שולף את התשובה. "רועי היה באמת בן אדם טוב. אני יודע שאומרים את זה על כולם בסיטואציה הזאת, אבל הוא באמת היה אחד האנשים הכי טובים שאני מכיר. לפעמים הנאיביות וטוב הלב שלו התערבבו, ונוצר מצב שבו היה צריך לעורר אותו לפעמים".
תסביר.
"למשל, שבוע לפני 7 באוקטובר הוא אסף טרמפיסט עזתי שגר בח'אן יונס ועבד בעוטף - והסיע אותו למחסום ארז, כדי שיוכל לחזור הביתה, לעזה. שבוע לפני. הסיפור הזה מוכיח שאין גבול לנאיביות ולתמימות, כנראה".
אביגל, שהכירה את רועי מימי התיכון, מחזקת את דבריו של עמית: "רועי היה חבר מאוד טוב שלי והיה איש יקר. שמרנו על קשר מצוין, ובכלל - הוא שמר על קשר עם הרבה מאוד מהחברים. ולא סתם היו לו הרבה מאוד חברים מהרבה מאוד מעגלים - גם מבית הספר, גם מהילדות, גם מכפר עזה, גם מהעבודה.
"הוא באמת היה בן אדם יפה מבחוץ - וגם כל כך יפה מבפנים", היא מוסיפה, "והגעגוע אליו הופך עבורנו לעוצמה של עשייה. הלוואי והמצפור יהיה מקום של שקט, טבע וזיכרון לרועי וסמדר היקרים".
עמית, אחיו של רועי ז"ל: "אני מחכה שהמצפור יוקם, וזה יהיה המקום הראשון בנגב שאליו אקח את הילדים. לבית בכפר עזה אי אפשר לחזור, הזיכרונות משם קשים מדי. אבל כמי שנולדו בדרום, וחשוב להם לראות איפה ההורים שלהם חיו - המצפור הוא מקום מצוין להגיע אליו"
בינתיים, הפרויקט כבר קיבל את ברכת הדרך מרשות הניקוז, בראשותו של ד"ר נחמיה שחף, ומהמועצה האזורית בני שמעון בתחומה הוא ממוקם.
התוכנית האדריכלית של המצפור גובשה על ידי האדריכלים צביקה פסטרנק ועידו דסקל, וכעת כל שנותר הוא לגייס את סכום הכסף הנדרש להשלמת הבנייה. "זה הזמן של כולנו להירתם ולהקים מצפור מיוחד שבו נוכל לשבת, ליהנות מהנוף ולזכור את רועי וסמדר האהובים", הם מסכמים.
