עמוס רבינר שוב מגויס למילואים. מאז היום הנורא ההוא, 7 באוקטובר 23', הוא כמעט לא רואה את ביתו במושב שבשפלת יהודה. כך כבר כמעט שלוש שנים: כמה שבועות בבית, ואז עוד צו 8, ועוד תקופה של מדים. וחוזר חלילה.
בכל פעם כזו, הוא משאיר אחריו את אשתו נרית (47) ואת ארבעת ילדיהם - בת 18, בן 15, ותאומות בנות שבע, שלא תמיד מבינות לאן אבא נעלם הפעם.
9 צפייה בגלריה
אחרי כמעט שלוש שנים שהוא במילואים, אני שוב מוצאת את עצמי על תקן של אם חד הורית"
(צילום אילוסטרציה: Shutterstock)
ויש גם את העסק שלו, שבקושי הספיק להתאושש מהסבב הקודם - ושוב נעצר. אבל החשבונות לא נעצרים וממשיכים להגיע, לצד הגעגוע שמתחיל להצטבר. וגם כשעמוס חוזר הביתה - לוקחים כמה ימים עד שהמשפחה מצליחה לסגור את הפער שנפער בזמן הארוך ששהה במילואים.
"אחרי כמעט שלוש שנים, אני שוב אם חד הורית עכשיו", אומרת נרית. "הילדים בגעגועים עצומים לאבא, והמעברים בין הזמן שהוא בבית לזמן שהוא שוב במילואים - מקשים על כולנו לחזור לשגרה פנימית וחיצונית".
נרית, מטפלת רגשית ומרצה לתהליכי מודעות, מתארת כי ההשפעה של ההיעדרות הממושכת באה לידי ביטוי אצל כל אחד מהילדים באופן שונה. הפער בגילים, היא אומרת, מורגש מאוד ויש לו חלק מהותי באופן שבו הם מגיבים להיעדרותו של עמוס.
"אצל הקטנות החוסר שלו יותר בולט. יש הרבה געגוע וחששות. כשאבא במילואים הן יותר סוערות, יותר רגשיות, יש יותר בכי, ומילים כמו 'מוות' יוצאות מהן בצורה שאינה מותאמת לגילן. כשהוא בבית הן הרבה יותר רגועות. זה ממש בולט".
ואצל הגדולים?
"גם הם מאוד מתגעגעים ולא קל להם, אבל אצלם זה מתבטא בכך שהם יותר נדרשים לעזור בבית, ופחות פנויים לעיסוקים של עצמם. אני משתדלת לא לבקש הרבה, אבל הם מבינים את המצב ונרתמים בעצמם מבלי שאצטרך לבקש".
נרית רבינר: "אחרי כמעט שלוש שנים, אני שוב אם חד הורית עכשיו. הילדים בגעגועים עצומים לאבא, והמעברים בין הזמן שהוא בבית לזמן שהוא שוב במילואים - מקשים על כולנו לחזור לשגרה פנימית וחיצונית"
לפני כמה חודשים נכנס לתמונה הרי, מלווה מטעם עמותת "הבית - ליווי משפחות המילואים והקבע".
עד היום הם נפגשו שלוש פעמים בלבד, אבל לנרית כבר ברור שהנוכחות שלו משפיעה לטובה על ילדיה, ועל התא המשפחתי בכלל. "מהרגע הראשון פגשנו אדם מאוד אנושי ומכיל, עם הרבה אכפתיות ורגישות למצב שלנו כמשפחה של אב מגויס שכמעט ולא נמצא בבית", היא מספרת.
"בשלושת המפגשים הראשונים הוא עזר לנו לעשות סדר ולהתחיל לחשוב אחרת על ההתנהלות הכלכלית שלנו, ואפילו הצלחנו בעזרתו להגדיל קצת את ההכנסות. כמובן שמבצע 'שאגת הארי', לצד העובדה שעמוס שוב נקרא למילואים, טרפו את הקלפים מחדש, אבל ברור לנו שזה זמני ושהכלים שקיבלנו ממנו ימשיכו ללוות אותנו".
אחד מכל ארבעה
הסיפור של נרית ועמוס אינו חריג. לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, מאז תחילת המלחמה דיווחו כ-40% ממשקי הבית על פגיעה בשגרה המשפחתית בעקבות תקופות השירות הממושכות של בן או בת הזוג המילואימניקים.
כ-30% מבני ובנות הזוג שנותרו בעורף מספרים על עומס נפשי ותפקודי כבד, וכ-25% מההורים מעידים על החמרה במצב הרגשי של הילדים שבאים לידי ביטוי בחרדה, חוסר שקט וחוסר ודאות.
המספרים האלה לא נשארים רק בדוח. הם צצים בכל ארוחת ערב עם כיסא ריק, בכל סוף שבוע שעובר בלי שותף, באלפי בתים שבהם אחד מההורים מנסה להחזיק שגרה לבד כבר תקופה ארוכה.
בימים אלו, על רקע גל הגיוס הנוסף של אנשי המילואים והמתיחות מול איראן, מודיעה עמותת "הבית" על הרחבת המערך: גיוס ארצי של מלווים חדשים, וקריאה למשפחות הזקוקות לליווי לפנות אל העמותה ולקבל אותו ללא עלות, בדיסקרטיות מלאה.
הליווי שמעניקה העמותה נמשך כחצי שנה. מתנדב או מתנדבת שעברו הכשרה ייעודית מוצמדים לזוג, נפגשים איתו באופן קבוע ומלווים אותו בזוגיות, בהורות, בניהול הבית ובחזרה לשגרה.
עד היום ליוותה העמותה יותר מ-250 משפחות באמצעות יותר מ-200 מלווים, כשכל מלווה מוצמד למשפחה אחת בלבד. כעת היא נערכת להרחיב את הפעילות לליווי של כ-800 משפחות - השפעה ישירה על כ-5,000 גברים, נשים וילדים.
מישהו שמחזיק את הקושי
שלומית קמפינסקי מפתח תקווה היא אמא לארבעה בנים. אחד מהם לוחם בעזה כבר תקופה ארוכה, כך שאת ההמתנה להודעת הוואטסאפ המרגיעה מבנה שמתקבלת אחרי שעות מתוחות - לפעמים גם ימים שלמים - היא מכירה היטב.
ובכל זאת, או אולי דווקא בגלל זה, היא בוחרת לעמוד לצד משפחה אחרת שמתמודדת עם מחיר השירות הממושך. דרך עמותת "הבית" היא מלווה בני זוג בגילאי ה-30 ממרכז הארץ, הורים לשני ילדים קטנים. הילד הצעיר נולד ממש בתחילת המלחמה, בזמן שהאב היה במילואים בעזה.
שלומית קמפינסקי: "כמלווה, אני שם כדי להקשיב, להזכיר להם למה הם בחרו אחד בשנייה ולהחזיר להם את הביחד שהיה להם ונפגע כתוצאה משירות המילואים הממושך"
מה הוביל אותך להצטרף לעמותה, עם בן לוחם בעזה?
"נחשפתי למיזם דרך קרובי משפחה. ראיתי כמה זה משמעותי לזוגות שהעמותה מלווה - לדעת שיש מישהו שנמצא שם בשבילם ומחזיק איתם את הקושי, בלי לבקש שום תמורה.
"עצם ההגעה אליהם הביתה, גורמת להם לעצור את מירוץ החיים, לשבת בשקט ולהסתכל זה לזו בעיניים. וכמלווה אני שם כדי להקשיב, להזכיר להם למה הם בחרו אחד בשנייה ולהחזיר להם את הביחד שהיה להם ונפגע כתוצאה משירות המילואים הממושך".
התפקיד שלה, היא מסבירה, משתנה ממפגש למפגש. "הליווי מאפשר לבני הזוג לעצור לרגע, לדבר, להציף דברים שיושבים עליהם, ולהקשיב זה לזו. לפעמים זו אוזן קשבת, לפעמים סדר בתוך הבלגן, ולפעמים פשוט נוכחות שמחזירה תחושת יציבות. אנחנו רואים איך הבית מתחזק מבפנים, וזה הדבר הכי משמעותי שיש".
וגם הזוג עצמו, היא אומרת, מספר לה את זה במילים שלו. "אני שומעת מהם שאחרי כל פגישה יש תחושה שחוזר האוויר, שאפשר לנשום שוב. עצם הידיעה שאני שם בשבילם בכל מצב, בלי שיפוטיות ובלי שום אינטרס, רק כדי לסייע - נותנת להם המון כוח להילחם על התא הזוגי והמשפחתי שהתערער במלחמה".
תומך לחימה
יחיעם שפירא, בן 57 מגבעת אולגה, שירת בעבר כקצין שריון. אולי בגלל זה הוא מתאר את עצמו במונח שלקוח מהעולם הצבאי: "אני מרגיש תומך לחימה. זו הדרך שלי לעזור. יש כאלה שמחזיקים נשק והולכים להילחם, ואני תומך במשפחה שנשארת בעורף וממשיכה לתחזק את הבית כדי שהלוחם ימשיך לתפקד".
כבר בתיאום עצמו, הוא אומר, אפשר לראות עד כמה החיים של המשפחות האלה לא יציבים ואין ודאות מה יהיה מחר. "ברמה הטכנית קשה מאוד לתאם מולם ליווי, וזה מוכיח עד כמה מדובר במשפחה עם לו"ז מטורף שמתקשה לנהל סדר יום ושגרה תקינה.
"היו הרבה מקרים שקבענו מראש מועד לפגישה, וברגע האחרון היא בוטלה כי הגבר יצא למילואים בהתראה קצרה מאוד", מתאר שפירא, "השירות הממושך והלא צפוי משפיע על כל החיים שלהם, גם על היכולת לתכנן קדימה.
"כמובן שאנחנו משתדלים להקל עליהם כמה שרק אפשר ומתאימים את עצמנו אליהם, בין אם בהעברת המפגש לזום ובין אם בהגעה פיזית לבית הזוג במועד שנוח להם. ככה הם לא צריכים להתלבש במיוחד, להשיג בייביסיטר או למצוא כוחות לצאת מהבית בזמן שהאנרגיות גם ככה מועטות".
ואחרי שהאב חוזר מהמילואים - הבית חוזר לעצמו?
"כשהאב חוזר, מצפים ממנו להיות מיד מאה אחוז אבא - מוביל, משמעותי ומחזק את בני המשפחה שהתגעגעו אליו. אבל הרבה פעמים הוא בעצמו רוצה רגע לנוח, לנשום. ה'סווייץ'' הזה מלחימה בשטח לבית עם ילדים, אישה ועבודה הוא לא פשוט, ומשפיע מאוד על המשפחה כולה.
"אחד הדברים הראשונים שאנחנו שמים לב אליהם, זה שלזוגות האלה אין באמת זמן לדבר ביניהם - הכול נבלע בניהול היומיום, והשיח הזוגי נעלם. בליווי, אנחנו מקדישים זמן לדבר על מה שבאמת קורה בין בני הזוג במקום על לו"זים".
במהלך המפגשים עצמם, מתאר שפירא, הוא משתדל שלא לשלוף פתרונות מהשרוול, אלא לעזור לבני הזוג למצוא אותם בעצמם. "לכל מילה יש משקל, וגם למילה שלא נאמרת. אני משתדל להקשיב קשב עמוק, ואז להשתמש במה שהם עצמם אמרו כמנוף להמשך. כשהפתרון מגיע מהם, הוא נכון יותר.
"הליווי הוא תהליך עם התחלה וסיום ברורים. יש מטרות ויש יעדים, התוכנית מאוד מסודרת. כבר במפגש הראשון אנחנו בונים גם את הפרידה, כדי שבסוף הם יעמדו על הרגליים וימשיכו את המסע לבד".
בעמותת "הבית" רואים את הדפוס הזה - של זוגות שעסוקים בלוגיסטיקה במקום בקשר ביניהם - חוזר שוב ושוב במשפחות שהם מלווים. אבל הוא רק חלק מהמורכבות.
"היעדרות ממושכת של אחד ההורים משפיעה מאוד על הילדים, במיוחד בגילאים הצעירים", הם אומרים. "זה מתבטא בעלייה בחרדה, קושי בפרידות, צורך מוגבר בשליטה ולעיתים גם שינויים התנהגותיים. במשפחות רבות ילדים צעירים מתקשים להבין מתי ההורה חוזר, והחזרה עצמה יוצרת לעיתים בלבול מחדש, כי השגרה שוב משתנה. אצל מתבגרים זה מתבטא לעיתים בלקיחת אחריות עודפת או בהסתגרות".
גם ההיבט הכלכלי, מוסיפים בעמותה, הוא חלק בלתי נפרד מהמשוואה - במיוחד אצל בעלי עסקים עצמאיים: "אנחנו רואים משפחות שנאלצות לקבל החלטות תעסוקתיות וכלכליות תוך כדי חוסר ודאות. הליווי מסייע להן לעשות סדר, לקבל החלטות ולהתמודד עם התקופה הזו בצורה יציבה יותר".
מטייס יסעור למייסד עמותה
כשהקים את עמותת "הבית" ב-2019, שאול עקביה לא חשב שיום אחד הוא בעצמו יזדקק לליווי כזה. הוא הגיע לעולם הזה דרך מסלול אחר לגמרי. 23 שנים בחיל האוויר, טייס מסוק יסעור, חברים שנפלו - "ממש לא פריבילגיה", הוא אומר.
אחר כך הגיעו 12 שנים של ניהול בית הספר הריאלי העברי במרכז הכרמל. "ראיתי שם גם את 'האמצע' - התלמידים שפחות מגיעים אליהם. החזקים לא צריכים אותנו, ולחלשים יש אינסוף עזרה. ודווקא מעמד הביניים, אותם 80-70 אחוז מהחברה - אלה שעושים מילואים, רצים לשירות לאומי ומשלמים מסים - הם אלה שנופלים בין הכיסאות בלי שאף אחד שם לב".
9 צפייה בגלריה
שאול עקביה, מייסד ומנכ"ל העמותה. "כשמחזקים את החוסן של הבית - מחזקים גם את החוסן הלאומי"
התובנה הזו היא שהובילה את שאול להקמת העמותה. "זה התחיל ב-2017-2016 כפרויקט קטן, מתחת לרדאר", הוא משחזר. הוא ושותפיו לדרך אספו מומחים בכלכלה, במשפחה, בהורות, בזוגיות ובקריירה, הכשירו מלווים ועבדו במקביל עם רשויות מקומיות.
ב-2019 העמותה הוקמה באופן רשמי, וב-2021 נרשמה כמיזם חברתי א-פוליטי. הליווי באותם ימים היה מיועד למשפחות צעירות בתחילת הדרך - זוגות שהאהבה הראשונית שלהם נשחקת תחת לחץ של ילדים, פרנסה ושגרה.
ואז הגיע 7 באוקטובר.
"נקראנו לדגל", הוא מספר, "על ידי קהילות של נשות מילואימניקים ונשות קבע. הן הודיעו לנו, פשוטו כמשמעו, שיש לנו רק ברירה אחת: להסב מיידית את הפעילות לליווי המשרתים. ולמחרת התחלנו".
בתוך חודשיים, לדבריו, העמותה עברה "ממכולת בוטיק לסופרמרקט" - 12 הכשרות חדשות, מאות מלווים ומאות משפחות שזקוקות לליווי. כיום, הפעילות מתבצעת בשיתוף משרד הביטחון, צה"ל והמשרד לנגב והגליל ולחוסן הלאומי.
שאול עקביה, מייסד ומנכ"ל העמותה: "שוב ושוב אנחנו עדים לכך ששירות המילואים לא נגמר בבסיס, אלא ממשיך בבית. והתוצאה היא בני ובנות זוג שנשארים לבד עם ניהול הבית והטיפול בילדים שחווים חוסר יציבות, לצד ניסיון לשמור על מקום העבודה - ומשפחה שמנסה להחזיק שגרה בתוך מציאות מתוחה"
ואז, כצפוי, הסיפור הפך גם אישי. במקביל לניהול העמותה, מאז 7 באוקטובר עקביה שירת במילואים ביחידה לשבויים ונעדרים (שו"ן). במסגרת תפקידו הוא ליווה משפחות חטופים, ביניהן גם את משפחתה של התצפיתנית לירי אלבג שנחטפה מבסיס נחל עוז, ושוחררה כעבור כמעט שנתיים מהשבי.
"300 ימי המילואים שלי וליווי המשפחות של החטופים נתנו לי כוח, אופטימיות ותקווה", הוא אומר, "וגם את היכולת להוביל את העמותה בתקופה הזאת".
ההצלחה הזאת, מאמין עקביה, נשענת על העובדה שהמתנדבים המלווים מכירים מקרוב את מה שעובר על המשפחות. "הם בעצמם אנשי קבע או מילואים בעבר או בהווה, או נשים של מילואימניקים או אנשי קבע", מסביר שאול, "אלו אנשים שמכירים היטב את החיים האלה, וחוזרים אליהם בכל פעם דרך הליווי של המשפחות.
"אנחנו רואים שוב ושוב ששירות המילואים לא נגמר בבסיס, אלא ממשיך בבית", הוא מוסיף. "והתוצאה היא בני ובנות זוג שנשארים לבד עם ניהול הבית והטיפול בילדים שחווים חוסר יציבות, לצד ניסיון לשמור על מקום העבודה, ומשפחה שמנסה להחזיק שגרה בתוך מציאות מתוחה.
"לכן הרחבנו את המענה שלנו, כדי שהמשפחות יקבלו כתובת אנושית ומקצועית לאורך זמן. בסוף, כשמחזקים את החוסן של הבית - מחזקים גם את החוסן הלאומי".
אדם עם עיניים טובות
ובכל זאת, מאחורי הסטטיסטיקות והמערכות והמלווים - יש בית אחד עם שני הורים שמתגעגעים זה לזו, וארבעה ילדים שמנסים להבין מתי אבא חוזר.
מהצד שלה, נרית מסכמת בפשטות מה עשה את ההבדל. "מבחינתי הדבר הכי חשוב היה לפגוש אדם עם עיניים טובות, מישהו שלא שופט אלא באמת מבין את המורכבות של החיים בתקופה הזאת.
"הרי, המלווה שלנו, מצליח לשלב בצורה מאוד מיוחדת בין מקצועיות לבין אנושיות. בימים כאלה, כשמשפחות מילואים מתמודדות עם כל כך הרבה עומס וחוסר ודאות, הליווי הזה נותן תחושה שיש מי שרואה אותנו באמת".
9 צפייה בגלריה
אבא שוב במילואים - ואמא שוב נשארת לבדה בבית, עם הילדים, העבודה והעסק שנעצר ברגע אחד
(צילום: דובר צה"ל)
אבל גם הליווי הטוב ביותר לא מבטל את האתגרים שנשארים פה, היא מוסיפה. "אצל בעלי זה העסק. בכל פעם שהוא יוצא למילואים העסק עוצר, ואחר כך לוקח זמן להניע אותו מחדש מול הלקוחות הוותיקים. אצלי זה העומס הרגשי והתפקודי של להחזיק הכול לבד - הילדים רגישים יותר כשהוא לא נמצא, ואני צריכה לטפל בהרבה יותר משימות שבדרך כלל מתחלקות בינינו. הרבה דברים חשובים נופלים בין הכיסאות".
ובינתיים, כאמור, עמוס נמצא במילואים שוב. בשבועות הקרובים נרית תחזיק את הבית לבדה - את התאומות שמתגעגעות, את הגדולים שמוותרים על הפעילויות שלהם כדי לעזור לאמא, את העסק שעצר בבת אחת, ואת הניסיון להתרגל לאבא מחדש כשישוב מהמילואים.
