קיץ 23' נראה מבטיח במיוחד עבור נעם אלגרט, אז צעיר בן 28. הוא בדיוק חזר מטיול בהודו, שם התוודע לעולם הצילום ונכבש בקסמו. עד כדי כך, שעם חזרתו לישראל, החליט לעשות מהלך משנה חיים: ללא עוגן כלשהו או הבטחה, והגיש מועמדות ללימודי תואר ראשון במחלקה היוקרתית לצילום ב"בצלאל". סמוך לאוקטובר קיבל תשובה שהתקבל.
"אנחנו משפחה עם הרבה אמנים", הוא מספר, "בעיקר מתחומי המוזיקה והציור. דוד שלי, אלי ז"ל, למד ב'בצלאל' בשנות ה-70, ומבחינתי הוא אחת מדמויות ההשראה שלי באמנות. כשנפטר בשנת 2018, כל האוסף שלו עבר לאחיו הצעיר ממנו איציק, תושב ניר עוז, ושם היו מאוחסנות חלק מהעבודות.
"ב-6 באוקטובר 23' דיברתי עם איציק, וקבענו שאגיע לניר עוז למחרת, לקחת כמה ציורים לבית החדש שלי".
15 צפייה בגלריה
"אני רואה את הדם על הקירות, ולא מצליח להבין'". נעם בניר עוז, זמן קצר אחרי 7 באוקטובר
(צילום: נעם אלגרט, מתוך היומן החזותי שיוצג בתערוכה)
אלגרט לא הגיע לניר עוז. מתקפת חמאס הקטלנית והאכזרית הקדימה אותו, ודודו איציק, עד אותו רגע אדם פרטי, הפך לאחד השמות השגורים והמפורסמים ביותר במדינה, בהיותו אחד מ-251 חטופים שנלקחו בכוח מביתם על ידי המחבלים.
דנציג נהרג במתקפה אווירית, ואיציק 'הוצא להורג בידי החמאס משום שגמגם' - כך חשף אתמול אביו של נעם, דני אלגרט (אחיו של איציק וגיסו של דנציג), בדיון על יום האחדות בוועדת החינוך של הכנסת. דני ניהל מאבק ממושך להשבת גופותיהם של השניים לישראל.
15 צפייה בגלריה
מימין: אלכס דנציג ואיציק אלגרט ז"ל. "המילים האחרונות שאיציק אמר לאבא היו: 'זה הסוף, זה הסוף'"
"באותו הבוקר", משחזר נעם, "הייתי עם אבא במרפסת, ואיציק כתב לי: 'התחיל פה ירי רקטות, זה יהרוס לנו את השבת, נדחה לזמן אחר'. זה לא נשמע מדאיג במיוחד, אבל די מהר הבנו שהקיבוץ תחת מתקפה ופלישה.
"משפחת אלגרט בניר עוז זה שבט עם הרבה אנשים, וכל המשפחה שלחה לו הודעות, כולם ניסו להשיג אותו. בשלב מסוים אבא שלי מדבר עם ירון, בן משפחה, גם הוא מהקיבוץ, ומבקש ממנו: 'לך לחדר של איציק שלא יישאר לבד', כשירון ומשפחתו בעצמם בתוך האירוע, בהישרדות.
"בשלב כלשהו ירון הגיע לדירה, ומבין שאיציק נחטף. אחר כך אנחנו מבינים שזה היה סמוך לשיחת הטלפון עם אבא שלי, שבה אנחנו שומעים את קולות הירי, ואבא מדריך אותו איך לעשות חוסם עורקים, וברקע צעקות ורעשים שקצת מחברים אותנו למה שקורה שם. המילים האחרונות שאיציק אמר לאבא היו: 'זה הסוף, זה הסוף'".
"המצלמה היא המחברת שלי"
בתוך כל הכאוס, מחליט נעם להתייצב בבסיס הצבאי שלו כדי להתחייל לשירות מילואים. הוא היה שייך לביסל"ח, אבל בסופו של דבר שירת כלוחם בחטיבה 5.
15 צפייה בגלריה
"כשלקחתי את המצלמה לעזה, לא ראיתי בזה אמנות". נעם במהלך שירות המילואים
(צילום: נעם אלגרט, מתוך היומן החזותי שיוצג בתערוכה)
"בשעה 14:30 בצהריים, תוך כדי שהכול קורה, אני מתנתק מהטלפון ומתחבר ליחידה שלי", הוא משחזר, "בשלב הזה עוד לא נקראנו באופן רשמי, אבל אני יודע שמחסני החירום נמצאים בצפון, וקיבלנו הודעה לא פורמלית להתייצב.
"מכאן מתחילה שרשרת סבבים של מאות ימי מילואים. עזה, בית חנון, חאן יונס ולאחר מכן רפיח. רק בחודש האחרון סיימתי סבב נוסף של סוריה ולבנון. בהתחלה הכול היה מאוד לא ברור. כמו בכל המדינה. לא הבנו מה הסטטוס, מה זה נעדרים, חטופים. בסוף איכנו את הטלפון של איציק בחאן יונס והבנו שגם אלכס (דנציג - א"א), הבעל של דודה רחל, נחטף".
"ניר עוז נושא בתוכו את כל השבת ההיא, אבל יש בו עוד צדדים וגוונים, ויש בי סקרנות איך תראה הקהילה החדשה, מי יאכלס את המקום. איך הוא ייראה מבחינה פיזית, מבחינה גאוגרפית"
נעם לא התחיל את השנה ב"בצלאל" כמתוכנן. כמו רבים מבני כיתתו, נע בין שירות מילואים ללימודים. "היה דיסוננס מאוד רציני בכל המקום הזה של ליצור או לעשות אמנות", הוא נזכר. "באותם רגעים שלקחתי את המצלמה לעזה, לא ראיתי בזה אמנות. לימים נפלה עלי ההבנה שהמצלמה הייתה בעצם האפוד קרמי של הנפש שלי. הייתי בעשייה, צילמתי כשאני לא בהכרח יודע למה זה יתגבש בסוף.
"צילמתי בתוך השירות הצבאי, בניר עוז וגם במשפחה, מתוך ניסיון להבין, לברר ולהתבונן על המציאות. אני חושב שהצילום היה הדרך שלי להגיב עליה, ובעיקר לשאול שאלות. במושגים של כתיבה, המצלמה היא המחברת שלי. הדרך שלי לרשום, וגם לשמור על עצמי".
15 צפייה בגלריה
"המצלמה הייתה האפוד קרמי של הנפש שלי". בתים חרבים בניר עוז אחרי הטבח
(צילום: נעם אלגרט, מתוך היומן החזותי שיוצג בתערוכה)
בימים שני ושלישי השבוע (20-19/5) יתקיים בירושלים זו השנה השנייה, אירוע "בכורות", המציג את עבודותיהם של 4,000 סטודנטים מכל בתי הספר הגבוהים לאמנות בירושלים.
"תצלומי הסטודנטים מתבוננים במציאות הישראלית רווית המלחמה, הטראומה, האובדן ואי הוודאות", כותבת האוצרת, רונה יפמן. "באמצעות מבטים אישיים ותיעודיים, הם נוגעים בהשלכות של חיים תחת איום מתמשך. ולצד השבר והחרדה, מבקשים להחזיק באפשרות של הקשבה, דיאלוג, שותפות ותקווה למציאות אחרת".
עבודותיו של אלגרט, בוגר המחלקה לצילום של "בצלאל" - האקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים - נבחרו להיות בתערוכה המוצגת בבית העם, לצד עבודותיהם של עשרה מחבריו למחזור.
"לבוא לכיתה כאילו לא קרה דבר, כשברור שכולם חוו מצב צבירה טראומטי מאוד רציני, היה בלתי אפשרי", מתאר אלגרט את הימים שנעו בין לוחמה לבין לימודים בכיתה.
ובכל זאת, בסוף הוא הצליח. העבודה שלו מורכבת משלושה אלבומים, המהווים יומן פרטי שמסכם את חייו בשלושה מוקדים: קיבוץ ניר עוז, כלוחם בלבנון וקריית שמונה, אליה הגיע כחיל מילואים וגם כבן זוגה של מפונה מבית הלל.
"מבחינתי, ברגע שאתה מתעד, אוטומטית אתה שם את עצמך במקום שהוא 'אאוטסיידר' לסיטואציה. אף פעם לא הייתי קולני ויצאתי לצעוק איזה משהו, הצעקה שלי זה לחישה שקטה דרך המצלמה"
באופן טבעי, היומן מתחיל בניר עוז, כמה ימים אחרי הטבח הנורא שעבר המקום. "כבר ב-10 באוקטובר", הוא מתאר, "אנחנו מגיעים דרומה, נשקים דרוכים. יצא שבהתחלה היינו בבארי, ואז יוצאים מהמשימה הזו ומגיעים לניר עוז, ואני נכנס לקיבוץ ושם מצלם את הצילומים הראשונים בסדרה".
החברים יודעים מי אתה, מבינים שיש לך שני דודים חטופים?
"כן, אבל בימים הראשונים אין מנדט על הכאב. אתה מרגיש שכולם חוו איזה משהו. לוחמים בגדוד היו בנובה, לאחרים יש מעגלי קרבה לנרצחים. היה פה איזה משהו בקנה מידה רחב, אז אין איזו רגישות או הבנה. לא הייתי מיוחד או משהו".
בזמן שאתה מצלם, אתה מצליח להבין מה עבר על איציק, מה עבר על אלכס, מה עבר על כל המשפחה שלך, ועל היישוב?
"ניר עוז הוא תבנית נוף ילדותי. דודים, דודות, סבא וסבתא. ואני רואה את הבתים, את הקיבוץ, ולא מצליח להבין, ובגלל זה אני מצלם. אני רואה את הדם על הקירות, את הביזה וההרס, ואת העקבות שהיום הזה השאיר בכל העוטף, אבל אני לא מצליח להבין מה באמת קרה. באופן אישי, לאיציק ולאלכס, וגם ברמה היותר רחבה.
"הכניסה הראשונה לממ"ד של איציק נחרטת בראשי. שם אתה רואה עקבות אלימות קשה מאוד. הדם המותז על הקיר, השלולית על הרצפה. קל מאוד להגיד 'מפלצות', אבל בני אדם עשו את זה. ואני מצלם, ומזכיר לעצמי: זה מעשה ידי אנוש.
"וכל בית הוא שונה. הבית של אלכס ורחל דנציג, שונה מהבית של איציק. מוצאים שם את אותם סימנים של הרס וירי ושריפה, וכל מה שקרה בהרבה בתים, אבל המראה הוא שונה, והצילום מאפשר להתרחק, לייצר איזשהו מגן מהמקום המאוד אישי והכואב".
15 צפייה בגלריה
"קל מאוד להגיד 'מפלצות', אבל בני אדם עשו את זה". הממ"ד של איציק אלגרט ז"ל
(צילום: נועם אלגרט)
אתה מלווה את ניר עוז זמן רב. מה השתנה בין הצילומים הראשונים לבין אלו שצילמת בהמשך?
"נכנסתי עם המצלמה להרבה בתים, ואני גם הולך לבקר את המשפחה במלון המפונים באילת, אבל שוב ושוב אני חוזר לניר עוז, ובכל פעם מוצא מבט אחר. יש השתנות שקורית באופן טבעי, אבל מעוררת הרבה שאלות. יש את ההרס של הביזה והפלישה, ופתאום מגיע הרס לטובת בנייה. כרגע הורסים את ההרוס, ואני מוצא את מצב הביניים הזה כנקודה להעמיק בה.
"המעורבות האישית שלי אפשרה לי להבין כמה הדברים מורכבים, ונתנה איזושהי דרך לספר סיפור בעולם - ולברר איפה אני נמצא מולו. ניר עוז נושא בתוכו את כל השבת ההיא, אבל יש בו עוד צדדים וגוונים, ויש בי סקרנות איך תראה הקהילה החדשה, מי יאכלס את המקום. איך הוא ייראה מבחינה פיזית, מבחינה גאוגרפית".
15 צפייה בגלריה
דני אלגרט, אחיו של איציק ז"ל ואביו של נעם, בעצרת מחאה ב"כיכר החטופים"
(צילום: דנה קופל)
אבא שלך, דני, היה מאוד פעיל במאבק להחזרת החטופים. ובכל זאת, הכיכר לא נוכחת בפרקי היומן שלך.
"בזירה הזאת הייתי בכמה כובעים, וגם ב'כיכר החטופים' לא תמיד הבינו באיזה כובע אני. אתה צלם שמתעד את הדבר הזה? בן משפחה? ואולי אזרח מודאג שמגיע כדי לתמוך? הרגשתי שזה מרחף סביבי, וגם שאלו אותי את זה באופן ישיר.
"מבחינתי, ברגע שאתה מתעד, אוטומטית אתה שם את עצמך במקום שהוא 'אאוטסיידר' לסיטואציה. אף פעם לא הייתי קולני ויצאתי לצעוק איזה משהו, הצעקה שלי זה לחישה שקטה דרך המצלמה".
המקלט שהפך לבית
פרק שלם מקדיש אלגרט לקריית שמונה. בניגוד לזוועות שצועקות את עצמן - בצילומים מניר עוז או בלוחמה בצילומים הצבאיים - הרי שקריית שמונה נראית אפית, עוצמתית בתאורת חורף, כמו לקוחה מעולם אחר.
הוא הגיע אליה כלוחם כשיצא מלבנון, אבל לפני גם כבן זוגה של תושבת בית הלל, שפונתה וחזרה.
15 צפייה בגלריה
"מתבוננים במציאות הישראלית רווית המלחמה, הטראומה, האובדן ואי הוודאות". קריית שמונה
(צילום: נעם אלגרט, מתוך היומן החזותי שיוצג בתערוכה)
"את בת הזוג שלי הכרתי", הוא מספר, "בנסיבות הכי אקראיות שיש: באחת הגיחות שלי לתל אביב נסעתי לקנות סרטי צילום, והכרנו באוטובוס בקו 25. זה היה לפני חצי שנה. בית הלל מאוד צמודה לקריית שמונה, ואני מגיע לשם למנהלות - קניות, מוסך, סופר.
"זאת העיר הגדולה שלהם. ואני מזהה איזושהי תכונה בעיר, אבל גם שקט. שתיקה רועמת, שקט קשה. ואז אני מוצא את עצמי תוך כדי אזעקה, נכנס לתוך מקלט ציבורי, שהפך עבור התושבים לבית. כמו שאנחנו מכירים מקלט במרכז הארץ, שמביאים קצת צעצועים וספות ומאבזרים מבחינת שתייה ואוכל.
15 צפייה בגלריה
"אנשים מיקמו את עצמם במקלטים לשהות ממושכת". קריית שמונה
(צילום: נעם אלגרט, מתוך היומן החזותי שיוצג בתערוכה)
"שם יש השתקעות של אנשי הבניין, שפשוט מיקמו את עצמם לשהות ממושכת, לא סתם כניסה ויציאה בין לבין. מה שהפעיל אותי מבחינה צילומית, וגרם לי להוציא את המצלמה ולהתייחס לזה. אם זה גרפיטי על הקירות, משהו עם גוון פוליטי, שאתה לא יכול למצוא בתל אביב. היו דברים שיכולים להצטלם רק שם".
15 צפייה בגלריה
"מזהה כאן שתיקה רועמת, שקט קשה". קריית שמונה
(צילום: נעם אלגרט, מתוך היומן החזותי שיוצג בתערוכה)
היה רגע מסוים שהיה קשה לך מדי, שבגללו סגרת את המצלמה ליומיים?
"היו רגעים קשים שבגללם פתחתי את המצלמה בלי הפסקה ליומיים, בניר עוז וגם בלבנון. כל מרחב מביא איתו את הנקודות הקשות שלו. הצילום הוא לא רק 'קליק' וסיימנו, כשאתה עובד על החומרים ואתה מסתכל, מניח על המדף, חוזר ומתבונן עליהם שוב ושוב, אתה כל הזמן משתנה. לפעמים יש כעס, לפעמים יותר רוגע, ולפעמים בהירות.
"היו צילומים שהחלטתי לא להציג או לפרסם, מכמה סיבות. האחת, שאלתי את עצמי: מה אני רוצה להגיד פה? מה אני רוצה לספר באמצעות הדבר הזה? האם הדבר הוא פרובוקציה לשם הפרובוקציה - או לחלופין, בעיקר בצילומים הצבאיים, לשמור על האנשים. כי בסוף יש איזושהי אחריות מסוימת".
15 צפייה בגלריה
"כל הזמן שאלתי את עצמי האם הדבר הוא פרובוקציה לשם הפרובוקציה". לבנון
(צילום: נעם אלגרט, מתוך היומן החזותי שיוצג בתערוכה)
15 צפייה בגלריה
"בסוף יש איזושהי אחריות מסוימת". לבנון
(צילום: נעם אלגרט, מתוך היומן החזותי שיוצג בתערוכה)
15 צפייה בגלריה
"היו רגעים קשים שבגללם פתחתי את המצלמה בלי הפסקה ליומיים". לבנון
(צילום: נעם אלגרט, מתוך היומן החזותי שיוצג בתערוכה)
ואלגרט, הוא לא עזב את הצילומים שלא נכנסו לעבודת הגמר. הוא ממשיך את היומן הפרטי, בפרקים נוספים, וחושב לעשות ספר מהצילומים של ניר עוז. באוקטובר הקרוב, הוא גם מתחיל את שנת לימודיו הרביעית, כסטודנט להוראה באמנות מטעם האוניברסיטה העברית.
מה התהליך שאתה רוצה שאנשים יעברו מול התמונות שלך?
"אני צילמתי את זה מהמקום הפרטי שלי, אבל כל אחד יכול להקיש את זה לחוויותיו, לנפשו ולתחנות החיים ונסיבות חייו. אני רוצה שהמתבוננים ישאלו שאלות מורכבות על מציאות מורכבת. שזה יעורר בהם שאלות. אני לאו דווקא רוצה שתהיה איזו הבנה. גם לצאת עם חוסר הבנה, זו תוצאה".
