יעל יחיאלי היא אקטיביסטית פמיניסטית ירושלמית, שעוסקת שנים בשינוי חברתי במה שקשור לזכויות אדם, חופש דת ושוויון מגדרי. לאחרונה היא הקימה עמוד פייסבוק מאיר עיניים בשם #אף אחד אף פעם.
צפו בסרטון שפורסם בעמוד #אף אחד אף פעם:
פנדה – המשרד
(קרדיט: WeArePandaTeam)
ספרי קצת עליך, במה עוסקת, וכל מה שבא לך מעבר?
"חזרתי לארץ בקיץ אחרי שלוש שנים בברקלי קליפורניה, שם היינו במסגרת העבודה של בן הזוג שלי. חזרתי נחושה לעסוק בתחום של שוויון מגדרי כי אנחנו בישראל נמצאים במובנים מסוימים מאוד מאחורה. מצד אחד מבחינת זכויות מצבנו יחסית טוב, אבל בפועל הפערים עצומים כי קיים אי שוויון תרבותי: מה שמצופה מנשים ומה שמצופה מגברים הם דברים שונים, וכמובן גם בענייני שכר ושוויון הזדמנויות בעבודה.
כבר שנים אני מפרסמת ברשתות תמונות של כנסים של גברים בלבד. או עיתונים עם גברים בלבד. ומוסיפה האשטג #עזרתגברים כדי שנראה את זה. עם הזמן התחילו לשלוח לי תמונות כאלו כמעט על בסיס יומי, וזה עושה שינוי. הוויזואליות של האי שוויון.
בימים אלו אני עושה סדנאות לקידום שוויון מגדרי בארגונים ובחברות, וגם מפתחת מיזם של קידום שוויון מגדרי בעולם העסקי במקביל לכך שאני מחפשת עבודה כשכירה, אם אמצא מקום לקדם בו שוויון מגדרי מתוך המערכת זו הדרך העדיפה בעיניי, אבל אין הרבה משרות כאלו בארץ.
לכאורה אנחנו חיים במחשבה שהעולם העסקי הוא שוק חופשי וכל אחת ואחד יכולים/ות להגיע לאן שירצו. אבל זה לא ככה, מחקרים מראים שוב ושוב שבעולם העסקי יש אי שוויון. הרוב המוחלט של הדירקטורים הם גברים. גברים נמצאים גם ברוב מוחלט של תפקידי הניהול ורוב ההון בעולם נמצא בידי גברים שמשקיעים בחברות של גברים. לאחרונה פורסם שרק 2% מההשקעות הם בסטארטאפים של נשים.
יש חלק שקשור להיסטוריה, אין לנו דרך להתווכח עם זה, תמיד גברים היו בעמדות כוח. השאלה היא לאיזה עולם אנחנו נרצה להוביל. בשביל לשנות את המציאות הזו צריך קודם כל להכיר באי שוויון ואז להבין מה המקורות שלו. אני קוראת לזה עיוורון מגדרי, חוסר מודעות לכך שלכל אחד מאיתנו הטיה לבחור א/נשים שדומים/ות לו. ולכן הרבה פעמים גברים שנמצאים בתפקידי ניהול יבחרו גברים אחרים לתפקידי ניהול.
"אחרי כמה פוסטים כבר התחלתי לקבל מלא הצעות למשפטים כאלו מכל מיני א/נשים שאני מכירה וכאלה שלא מכירה. הזהרתי מראש שזה ממכר ואכן מאז שהתחלתי כל הזמן מקבלת עוד ועוד משפטים. ככל שזה יותר יומיומי כך בעיניי הערך עולה. כי האי שוויון נמצא בדיוק בדברים הקטנים וכולנו חשופים וחשופות לזה יום יום".
"כל המחקרים בשנים האחרונות מראים שכאשר יש גיוון בניהול, ככל שיש שוויון מגדרי שורת הרווח עולה. כלומר זה טוב לחברה ולארגון שיהיה שוויון מגדרי. אבל זה לא מספיק בשביל לעשות את השינוי, כי האי שוויון מוטבע מאוד עמוק וכדי לתקן אותו צריך להכיר בו ואז לשנות את הפרקטיקות של האי שוויון. איך נכתבים המכרזים, מודעות הדרושים/ות וכו'.
ידוע שגברים יגישו מועמדות גם כשהם לא עונים על חלק מהקריטריונים, ואילו נשים לא תיגשנה לאותם המכרזים. ואז יש פחות קורות חיים לבחור מתוכם ואז יש פחות נשים בארגון או החברה. צריך להכיר בזה כדי ליצור את השינוי.
או למשל נשים שנשאלות אם יש להן ילדים בראיון עבודה או אם הן מתכננות היריון, שזה כמובן שאלה שאסור לשאול, אבל כן שואלים. ובגלל שיחסי הכוחות הם כאלו שהמראיין/נת בצד עם הכוח, מי שנמצאת שם מוצאת את עצמה נותנת פרטים שהיא לא רוצה. כי מי תגיד באמצע ראיון שזו לא שאלה חוקית? גברים כמעט ולא נשאלים שאלות כאלו, למה? זה בדיוק חוסר השוויון שאני מדברת עליו. עולם העבודה הוא לא שוויוני גם בגלל שההורות כיום היא עדיין לא שוויונית, למרות שהמון השתנה בעשורים האחרונים.
כיום רוב האימהות בישראל עובדות, רוב האבות נמצאים יותר בבית, אבל עדיין יש חלוקה - הגבר מביא את הכסף, האישה אחראית על הבית והילדים. וזה כל-כך עמוק התפיסה הזו. וזה עושה רע להרבה מאיתנו, גברים ונשים. הפטריארכיה היא רעה לגברים ולנשים אבל יותר לנשים. אנחנו בדור שהשינוי הזה יכול לקרות. וזה תלוי בכל אחת ואחד מאיתנו, ואני רוצה לדעת שכל מי שאני עובדת איתו ואיתה יעשו את הצעד הזה שיקדם אותנו לעבר עולם טוב יותר ושוויוני יותר. מתוך המקום הזה אני פעילה ברשתות, אין שם תמונות של הילדים שלי או תמונות זוגיות עם בן הזוג שלי, אני שם בשביל לקדם שוויון מגדרי. ולהיות חלק מהתיקון הזה.
איך עלה הרעיון לעמוד הזה?
"יש המון קבוצות של נשים ברשתות, נשים מעלות דילמות ושאלות, פעם בכמה זמן בקבוצות שעוסקות בנשים וקריירה עולה שאלה על היריון. 'אני בהיריון האם לספר?' ויש מלא-מלא תגובות. 'תספרי שקיפות זה ערך עליון'. 'אל תספרי אני סיפרתי והפסיקו לי את התהליך' ועוד מלא תגובות. באחת הפעמים שזה עלה כתבתי בתגובה שזו שאלה שאף אחד אף פעם לא שאל גבר. שאלה ששמורה לנשים. ואז התחלתי לשחק עם האף אחד אף פעם. ואז כמו איזה שצף כזה נהיו לי מלא משפטים ששמעתי בחיים שנאמרו על נשים ונראה שאין להם קשר למגדר, אבל כל-כך יש להם קשר למגדר בתרבות שלנו. כי למה הולדת של ילד חדש במשפחה תשפיע רק על האימא? ולמה אבא שנמצא בתהליכי קבלה לעבודה לעולם לא ישאל את עצמו אם לספר או לא, ובטח לא יחשוש שזה יפגע בסיכוי שלו לקבל את העבודה.
והרי כולנו בעד ילדים, לא? אז איך בדיוק הילדים אמורים לבוא לעולם אם נשים לא תהיינה בהיריון? ולמה שלא נעביר את המסר שזה אחלה שאת בהיריון וזה לא יפגע בשום צורה בסיכויי הקבלה שלך לעבודה. ובעיקר חשבתי על עד כמה הגברים בחיי לא מודעים לשאלה הזו שמעסיקה נשים וחלקן לא ישנות בגללה בלילה. עד כמה מנכ"לים לא מודעים לזה. וזו הבנליות של אי-השוויון כמו שאני קוראת לזה. אנחנו רוצות לחשוב שאנחנו חיות בעולם שוויוני אבל הוא כל-כך לא כזה. והמשפטים האלו הם פשוט הדגמה של זה. משפטים מחיי היום-יום שלנו, את רוב המשפטים רובנו שמענו איפשהו מתישהו. זה נשמע מוכר. וכל כך התרגלנו.
כמו זה שאני יושבת עם חברות במסעדה, שתינו נשים בנות 40+ עם שיער כסוף וניגש אלינו מלצר ואומר – 'היי חמודות מה תרצו להזמין?'. ובא לי להתפוצץ עליו. אתה רציני שככה קראת לי? היית מעז לגשת לשני גברים ולומר להם 'היי חמודים מה תרצו להזמין?' אז אלו המשפטים שהתחלתי לכתוב ולחתום 'אף אחד אף פעם'. ועל כל משפט שכתבתי עוד נשים הוסיפו משפטים.
על כל פוסט היו גם כאלו שכתבו "לא נכון". ו"אצלי זה לא ככה". והאמת, זה אחלה, כמה טוב שיש אחד שזה לא ככה אצלו, אבל זה רק הראה עד כמה זה היוצא מן הכלל. אז יופי שיש אבא שמכין עוגה לגן, אבל מה עם זה שבהרבה קבוצות ווטסאפ נמצאות רק אימהות, כי חוסר השוויון הזה הוא הרבה מאוד בדברים הקטנים. חלק מהמשפטים היו בהומור כמו: "היא אימא מאוד מעורבת", שזה כמובן משפט שאף פעם לא אומרים על אימהות, רק על אבות, וחלק בכאב גדול: "מחפש רופא גברים שיכבד את הגוף שלי ויהיה עדין. אני מבקש יותר מידי?"
מאיפה מגיעים התכנים?
"בהתחלה לגמרי מהראש שלי, שומעת משפטים ברדיו, בשיחות בין א/נשים, קוראת משפטים ברשת, בעיתונים, והרבה מאוד בקבוצות של נשים. הרשת מלאה בקבוצות של נשים, ואני לא חושבת שיש קבוצות מקבילות של גברים. ושם עולות המון שאלות בעלות אופי מגדרי, ואני מתרגמת אותן לשפה המגדרית בצורה הפוכה. להחליף את הנשים בגברים 'ארגנו לנו בעבודה סדנה מיוחדת להעצמה גברית', 'אני מתלבט מה לעשות עם שם המשפחה שלי אחרי הנישואין'.
אחרי כמה פוסטים כבר התחלתי לקבל מלא הצעות למשפטים כאלו מכל מיני א/נשים שאני מכירה וכאלה שלא מכירה. הזהרתי מראש שזה ממכר ואכן מאז שהתחלתי כל הזמן מקבלת עוד ועוד משפטים. ככל שזה יותר יומיומי כך בעיניי הערך עולה. כי האי שוויון נמצא בדיוק בדברים הקטנים וכולנו חשופים וחשופות לזה יום יום".
מה המטרה של העמוד, לשם מה נוצר?
"המטרה היא לחשוף כאמור את הבנליות של אי-השוויון שיש סביבנו, וגם קצת לצחוק. כי הומור זה משהו חשוב תמיד ובטח בתקופה הזו. אנחנו כל כך רגילים ורגילות לאפיין תכונות לגברים ולנשים או מקצועות או תחומי עניין. ואני רוצה לומר ש'זה לא קשור למגדר'. מנהלת בעבודה יכולה להתעמר בדיוק כמו מנהל. זה לא קשור למגדר. אסור לשאול גברים ונשים אם יש להם ילדים בראיון עבודה. זה לא קשור למגדר. ובעל מוסך לא אמור לומר 'יש לי בשבילך רכב קטן וקומפקטי שמתאים לנשים'. פשוט לא. אז המטרה היא להאיר את נקודות העיוורון האלו.
באיזשהו שלב הציעו לי להפוך את זה לעמוד. פניתי לקרובת משפחה שלי, אפרת יומטוב מסטודיו אפרת יומטוב. והיא עיצבה לי לוגו, עם משקפיים, כי בסוף זה מה שאני מבקשת מא/נשים: להרכיב משקפיים ולראות את העולם בעיניים מגדריות. ואז ברגע שאת רואה ככה, את כבר לא יכולה לראות אחרת.
וזה מה שקרה, לפוסט שריכזתי אחרי שבוע היו כמעט 900 שיתופים ומודה שקצת הייתי המומה. מבחינתי זה רק היה סימן שזה מדבר אל א/נשים. שעליתי כאן על ואקום. לא זכויות נשים. לא מאבק בגברים אלימים. פשוט להאיר את האי שוויון שקיים ביום-יום שלנו".
אילו תגובות קיבלת על הפוסטים?
"רוב התגובות מאוד אוהדות, בעיקר של נשים כמובן, אבל גם גברים שמודעים לאי שוויון: 'בול'. 'צודקת'. 'בדיוק', ומדי פעם יש את אלו שלא מסכימים וכועסים וכותבים שזה שטויות, ויש את אלו שמקללים. אבל באמת, כמי שעושה שנים כבר עשייה פמיניסטית ברשת, אני יכולה לומר שזה הקמפיין עם ההד הכי חיובי שאני זוכרת, ותכלס זה מרגש אותי. זה קשור גם להומור.
רות ביידר גינצבורג ז"ל, השופטת האמריקאית, שהיא דמות שאני מאוד אוהבת ועושה מפגשים לזכרה, השתמשה המון בהומור בעשייה שלה. פעם שאלו אותה מתי היא חושבת שתהיינה מספיק נשים שופטות בבית המשפט והיא ענתה 'כשתהיינה תשע נשים'. ואז אמרו לה 'זה לא קצת מוגזם?' אז היא אמרה 'שנים היו תשעה גברים וזה לא היה נראה מוגזם לאף אחד', וממש לקחתי את זה ממנה. את היכולת להעביר מסרים פמיניסטיים עם קריצה. ושני הדברים האלו של הומור וחיי היום-יום, הם בעיניי הסיבות להצלחה של הפרויקט.
