לכל ילד וילדה מגיעה ילדות בטוחה בסביבה מוגנת, אלא שאותה הזכות, שמרגישה טבעית עבור רובנו, היא בגדר חלום רחוק עבור הילדים מקהילת מבקשי המקלט שחיה בישראל. בזמן שההורים נאלצים לעבוד שעות ארוכות בתפקידים שרובנו נוותר עליהם מראש, שוהים הילדים ב"מחסני ילדים" – דירות, חדרים ולעיתים אפילו מרתפים צפופים ועמוסים, ללא משחקים או פעולות גרייה והעשרה מותאמות. אלפי ילדים שיעבירו את יומם בבהייה מול מסך הטלוויזיה, ויסבלו מחסכים חמורים במגע פיזי ובתשומת לב.
צפו בסרטון בו ילדי מועדנית אליפלט מספרים על עצמם:
אליפלט
"בישראל אני לא רואה עתיד", מכריזה נצנט (30) – מבקשת מקלט שהגיעה לישראל מאריתריאה לפני 12 שנים. "אני חושבת לצאת מפה - לא למדינה שלי, אלא למדינה שלישית, אם אמצא דרך. אולי יהיה לי טוב שם, כי אין לי עתיד פה באמת. זה לא בידיים שלי. אני לא יודעת לאיפה אני אלך, אבל בישראל אין לי עתיד".
בגיל 18 נמלטה נצנט ממדינתה, עם בן זוגה ועם תינוק שזה עתה נולד. לאחר מסע ארוך ומפרך בו חצו את המדבר הגיעו מסודן לסיני ומשם עברו את הגבול לישראל. אבל גם כשנכנסו לישראל ונמלטו מהדיכוי, מהעינויים ומרצח העם, לא הגיעו למנוחה ונחלה. "היינו שמונה אנשים בתוך חדר אחד קטן. בלי סלון ובלי כלום. נשארתי שם שישה חודשים והיה ממש קשה", היא מספרת על קשיי הקליטה בישראל.
מאז, למרות קשיי הקיום וההישרדות היומיומיים, ממשיכה נצנט להילחם, למצוא דרך לפרנס את ילדיה ולחיות. היא הביאה לעולם עוד שני ילדים, ולמרות שנולדו בישראל אין להם כל מעמד חוקי בארץ או זכויות. למעשה, גם אם היו רוצים לעזוב את ישראל ולהתחיל מחדש במקום אחר – אין להם אפשרות כזאת כי אפילו דרכון אין באפשרותה להנפיק, לעצמה או לילדים.
נצנט, כמו רבים אחרים, ברחה מהמציאות הקשה באריתריאה בתקווה לעתיד טוב יותר, אבל בפועל נראה שמצבה רק הולך ומתדרדר והיא דואגת לעתידם של ילדיה, גם בישראל. "עכשיו יותר גרוע. ממש גרוע", היא מוסיפה. "עוד מעט הבן שלי מגיע לגיל 16, ואני רואה אותו הולך לחדש את הוויזה ולחכות בתור וזה ממש עושה לי עצוב", היא משתפת. "הילדים לא יודעים מה קורה פה. הם חושבים שהם ישראלים אבל אין להם דרכון ואין להם כלום. כשהם יגדלו הם לא ידעו מה קורה איתם ומי הם ויהיה להם קשה".
5 צפייה בגלריה
"לא קל עם הילדים וזאת עבודה ממש קשה, ואני מאוד מעריכה את העבודה שלהם". ילדים במועדונית של עמותת אליפלט
ועדיין, לצד המציאות המורכבת, מתעקשת נצנט לשמור על אופטימיות, בעיקר עבור הילדים. לאחר שנפרדה מבן זוגה חיפשה עבודה שתפרנס, אבל עם שלושה ילדים קטנים זה לא היה פשוט. היא רצתה לרשום אותם לצהרון אבל לא הצליחה לעמוד בתשלומים ולכן נשארו כולם בבית. כשחברה סיפרה לה על עמותת "אליפלט", ועל כך שילדיה יכולים להצטרף למועדוניות שלהם בחינם, פנתה אליהם בבקשה לסיוע. מהר מאוד התאהבה בעשייה של העמותה ואף מצאה שם גם מקום עבודה עבורה, כרכזת.
כיום שתי בנותיה הקטנות של נצנט, בנות 8 ו-9.5 עדיין הולכות באופן קבוע למועדוניות של "אליפלט", בזמן שהיא עצמה כבר התקדמה בחיים ועברה לעבוד במוקד לסיוע לפליטים ולמהגרים. "ראיתי את העבודה של 'אליפלט' והם עושים כמה שהם יכולים, ובאמת מנסים", היא מחייכת. "לא קל עם הילדים וזאת עבודה ממש קשה, ואני מאוד מעריכה את העבודה שלהם", סיכמה.
"רוב הציבור בישראל כלל לא יודע שהם קיימים, והם גדלים ללא מעמד, ללא זכויות וללא אופק. יש לנו הזדמנות, עכשיו, כשהילדים עוד קטנים, להבטיח עבורם ילדות טובה וראויה, שתסלול את הדרך לעתידם. ילדות עם סביבה מוגנת, מזון וביגוד, ועם כישורי החיים להתמודדות בריאה בהמשך חייהם, בכל מקום ובכל תחום שיבחרו. זוהי חובתנו לא לעמוד מהצד ולסייע בכל דרך אפשרית".
ללא שירותים בסיסיים כמו רווחה או בריאות
"אליפלט – אזרחים למען ילדי פליטים" היא עמותה הפועלת ומסייעת לילדיהם של מבקשי מקלט מאריתריאה ומסודן שאין להם מעמד חוקי בארץ. ההורים חיים בתנאים מחפירים, בדירות קטנטנות, ובזמן שהם מנסים לפרנס ולהביא אוכל הביתה, ילדיהם שוהים שעות ארוכות ב"בייביסיטרים", אותם "מחסני ילדים" עמוסים לעייפה. כאן, במרווח שבין הכיסאות, נכנסת "אליפלט" ומספקת שירותי חינוך בלתי פורמליים לילדים, שכוללים עזרה רגשית, סיוע הומניטרי, מגוון חוגים ועוד. אחרי הכול, ללא מעמד חוקי בארץ אין להם גם זכויות, ולכן אפילו שירותים בסיסיים כמו רווחה או בריאות אינם אופציה עבורם כלל.
"חיים בינינו ילדים שקופים", מצהירה שרון טל, מנכ"לית "אליפלט" שמציינת בימים אלה עשור לפעילותה. "רוב הציבור בישראל כלל לא יודע שהם קיימים, והם גדלים ללא מעמד, ללא זכויות וללא אופק. יש לנו הזדמנות, עכשיו, כשהילדים עוד קטנים, להבטיח עבורם ילדות טובה וראויה, שתסלול את הדרך לעתידם. ילדות עם סביבה מוגנת, מזון וביגוד, ועם כישורי החיים להתמודדות בריאה בהמשך חייהם, בכל מקום ובכל תחום שיבחרו. זוהי חובתנו לא לעמוד מהצד ולסייע בכל דרך אפשרית", היא נחרצת.
"כשנכנסתי לתפקיד, האוכלוסייה הזאת גדלה והיינו צריכות להתאים את המענים שלנו כארגון. כמה חודשים לאחר מכן גם התחילה הקורונה, אז עשינו התאמה מהירה גם למענה הומניטרי בחירום. זו לא הייתה כותרת בעיתון – זה היה משבר הומניטרי פר אקסלנס, בשטח. לקו הראשון שפוטר ממקומות העבודה אין חסכונות ואין שום יכולת להחזיק מעמד מעבר למשכורת שנכנסת, ולכן היינו חייבות לפעול. שוטפי הכלים, המנקים בבתי המלון – זאת האוכלוסייה הכי חלשה, וגם זו שפועלת בענפים שנסגרו לראשונה - בענפי התיירות והמסעדנות, וגם אין להם דמי אבטלה, ואין זכויות. אין משכורת מחר. אין כלום. פשוט אין".
מדובר בחולייה הכי חלשה של האוכלוסייה הכי חלשה. הקצה של הקצה, שעדיין נדרש להאכיל את הילדים, לשלם שכר דירה ולהתקיים, מציינת טל. "אז הרמנו מערך סיוע מזון שחילק 650 סלי מזון בשבוע, למשך 41 שבועות וגם סייענו לג'ויינט ישראל בחלוקת מעני החירום וחילנו כמה מיליונים במענקי חירום למשפחות".
אין להם דרכון, והם לא יכולים לקום וללכת
"זאת אוכלוסייה מוחלשת כי החלשנו אותה, אבל הם מעוררי השראה", מתארת טל. "לעזוב את הבית ולברוח ולחצות את המדבר ולעבור מחנות עינויים ולהגיע למדינה בלי כלום ולבנות את עצמך, ולמצוא עבודה, וללמוד שפה ולהקים משפחה - זאת אוכלוסייה חזקה ומעוררת השראה. אפשר ללמוד מהם הרבה".
"הילדים כאן - אין להם מעמד ואין להם זכויות. הם תחת הגנה קבוצתית ויש פה החלטה או הכרה בחוסר היכולת שלנו, כמדינה, להשיב אותם למדינת המוצא. אין להם דרכון, והם לא יכולים לקום וללכת. הם תקועים בין הכיסאות ומדינת ישראל משאירה אותם ב'לימבו' מודע. אין להם יכולת לעזוב ואין להם יכולת לשרוד בעצמם פה בישראל".
אחד מכל עשרה ילדים בת"א הוא ילד חסר מעמד. יש כ-8,000 ילדים כאלה עד גיל 18 בארץ, ובתל אביב לבדה יש כ-3,000 ילדים בבתי הספר היסודיים לבדם. "עשירית מהם אצלנו במועדוניות, והיינו שמחות מאוד להציע ליותר, אבל בסוף היום זה עניין של תקצוב", מסבירה טל. מהסיבה הזאת בדיוק יצאו לאחרונה ב"אליפלט" לקמפיין מימון המונים, שההכנסות ממנו יאפשרו להם להמשיך בפעילותם המבורכת, ואף להגדילה, ולהעניק לאותם ילדים ילדות מוגנת.
הילדים שגדלים ב"מחסני ילדים" סוחבים עימם עיכובים התפתחותיים רבים, שרק מתווספים להשפעות של ילדות בצל עוני מחפיר ולטראומות שעברו הוריהם. העמותה פועלת למלא את החלל שבין המענים המוסדיים הדלים לבין הצרכים האקוטיים של הילדים והמענה ההוליסטי שהיא מספקת כולל מועדוניות מתום שעות הלימודים הפורמליים ועד לשעה 18:00, כך שההורים יוכלו להמשיך לעבוד ולהתפרנס תוך ידיעה שילדם מוגנים. בנוסף, מספקת העמותה מטרייה של טיפולים רגשיים והתפתחותיים, מערך חונכות, ליווי וסיוע הומניטרי, והכל בשיתוף עם בית הספר, עם שירותי הרווחה ועם ההורים.
"אנחנו עובדות בבית ספר יסודי מכיתות א' עד ג', יש לנו גם מרכז בוגרים עבור תלמידי ד' ומעלה, והילדים הכי גדולים אצלנו הם בכיתה ו'. התחלנו ב'בייביסיטרים', והיום אנחנו בבתי הספר היסודיים ועם הפנים קדימה, מפתחות תוכניות למעבר שלהם לחטיבות הביניים. אנחנו רוצות לוודא שאנחנו מנגישות עבורם כלים גם לשלב הבא, לחטיבת הביניים ולתיכון, ואנחנו כבר שומעות על הקושי הרב שהילדים חשים. אנחנו רוצות להיות שם בשבילם ולהמשיך לסייע", מסבירה טל.
"זה משנה חיים. חד משמעית. יש לנו מאות סיפורי הצלחה, אבל לצערי זה לא משנה את מעמדם או את גורלם", היא מוסיפה ומסייגת: "אבל אני יודעת שמי שאצלנו גדל עם כוחות נפש מחוזקים".
"כל ילד שנכנס למועדונית עובר מיפוי. יש לנו עובדת סוציאלית שעושה 'קייס מנג'מנט' ועוקבת אחרי הכול ואנחנו בונות לכל אחד תוכנית מותאמת. יש לנו מערך של חונכים וחונכות שמורכב ממתנדבים ולילדים יש מערך של 15 חוגים שונים לבחירה. יש יוגה ותיכנות, כינור ופסנתר, מקהלה ויוקלילי, ואפילו תיגרינית לילדים שרוצים. בכל מועדונית יש קבוצה של 20 ילדים על שני אנשי צוות ועיריית תל אביב מממנת מחצית מעלות המועדוניות".
חלק ממתנדבי העמותה הם סטודנטים למקצועות הטיפול – ביבליותרפיה, אומנות, עבודה סוציאלית או תרפיה במוזיקה, והם עושים ב'אליפלט' את הסטאז' שלהם, תחת פיקוח. "הם מטפלים בילדים ומקבלים מאיתנו הדרכה", מפרטת טל. "יש לזה ערך כפול כי גם הילדים מקבלים את הטיפולים שהם זקוקים להם, וגם אנחנו מסייעים לפתח דור של מטפלים אמפתיים, שעבד עם אוכלוסיות קצה וראה עולמות אחרים".
"מעבר לעיכובים ההתפתחותיים שסחבו איתם הילדים, היעדר שפת האם היא המחסום הכי גדול", מסכמת טל. "בבית מדברים תיגרינית או ערבית, אבל בפעוטון מדברים שפה אחרת ובבית הספר מדברים עברית. בשום שלב לא מתבססת להם שפת אם כמו שצריך ואז מאוד קשה ללמוד שפה אחרת או לבסס את השפה. המוח לא לומד תבנית של שפה".
"הייתי רוצה שיהיו כמו כל הילדים"
"בתור אמא לילדה, אני רואה המון דברים טובים שעושים שם לילדים – כל מיני חוגים ועזרה", מתארת פ', שביקשה להישאר בעילום שם מהחשש מהרשויות. "אם משהו חסר להם בלימודים או יש בעיה בתשלומים – כל מה שהם יכולים, הם עושים".
"אני 11 שנים בארץ, והילדה שלי בדצמבר תהיה בת שמונה. היא הייתה הולכת אחרי בית הספר ללימודים, והתחילה ללמוד תיגרינית ואנגלית, אבל זה היה מקום קטן ולא היה מספיק צוות להחזיק את הילדים אז לא היה לה טוב ולא אהבתי את זה. שאלתי חברים ומצאתי את עמותת 'אליפלט' עם המועדוניות, ואחרי שהכרתי אותם גם הלכתי להיות מדריכה שם". כך מצאה פ' פתרון ראוי עבור בתה לצד עבודה משמעותית ממנה היא וילדיה יכולים להתקיים.
לפ' שתי בנות וילד שלישי בדרך, ולמרות חוסר הוודאות, מאז הכירה את עמותת 'אליפלט' היא מרגישה בטוחה יותר. "אני כבר מוכנה ללידה", היא מספרת. "נתנו לי מלא צעצועים לתינוק, מלא בגדים וחיתולים ואבקת חלב. הם עוזרים לי ומאוד חשוב לי הדברים שהם עושים. אני רואה בעיניים שלי מה הם עושים ומה הם עוברים, ואפילו הקהילה שלנו לא תעשה את זה עבור הילדים. הם עושים המון דברים ואני אוהבת את המועדוניות שלהם. אני כל הזמן איתם, ואף אחד לא יודע כמה דברים הם עושים בשביל הילדים, שיהיה להם טוב. שיהיו כמו כל הילדים. אני רואה את זה כל הזמן ואין לי מילים – הם דואגים להם כאילו שהם הילדים שלהם", היא מתרגשת.
"הייתי רוצה שהילדות שלי לא יהיו כמוני, עובדת זרה. שיהיו כמו כל הילדים ויגשימו את החלומות שלהם. הלוואי והייתה מועדונית של 'אליפלט' גם ליותר קטנים, כמו גן ילדים. אני עובדת, ויש לי פרנסה, אבל זה לא אומר שלכל החברות שלי או למשפחה יש כסף כמוני, והם יכולים לשים אותם בכל מקום. לא כולם יכולים לשלם. אם אליפלט הייתה עושה גן לקטנים יותר, הייתי מאוד שמחה. הלוואי", היא מסכמת.
עד היום ליוותה העמותה כ-6,500 ילדים ומשפחותיהם ובמשך השנים התנדבו בה למעלה מ-5,000 איש מכל הארץ. "אליפלט" מעניקה סיוע הומניטרי ישיר ל-50 משפחות, בנוסף למענקים ומזון בשווי של מיליוני שקלים ועל פועלה המתמשך זכתה כבר ב"אות הנשיא למתנדב", ב"פרס יגאל אלון למעשה מופת אזרחי-חלוצי" ובפרסים נוספים. במשך העשור האחרון ריהטה העמותה, שיפצה וניידה ציוד לעשות גנים ולעשרות משפחות ובמהלך הקורונה, כאמור, אף הגבירה את הפעילות וחילקה מזון, חיתולים ותמ"ל למאות משפחות.
5 צפייה בגלריה
"אנחנו שם, עם הילדים, כדי לתת להם את הכלים שהם זקוקים להם כדי לגשר על הפערים שהם סוחבים איתם וגם כדי לפתח כלים חדשים"
"בכל מדינה אחרת ב-OECD כבר היה מוסדר מעמדם, אבל בישראל המצב שונה", מסכמת טל. "'אליפלט' באה לעשות את כל מה שאפשר כדי לשפר את המצב בפועל. יש ארגונים נפלאים שעובדים בהיבט של קידום מדיניות ואנחנו שם, עם הילדים, כדי לתת להם את הכלים שהם זקוקים להם כדי לגשר על הפערים שהם סוחבים איתם וגם כדי לפתח כלים חדשים. אנחנו רוצים שיהיה להם חוסן נפשי ויכולת ויסות רגשית ואסטרטגיית למידה וחשיפה לעולמות תוכן אחרים ושכל ילד יוכל למצוא את המקום שבו הוא פורח ושעושה לו טוב", היא מסכמת. "בסוף היום 'אליפלט' עובדת עם ילדים, וגם אם יש לך דעות פוליטיות מוצקות לגבי האוכלוסייה, אני לא מבינה איך אפשר להפנות עורף כלפי ילדים. ילדים הם ילדים".
