הם היו פה כשמדינת ישראל עוד הייתה בחיתוליה, גדלו והתבגרו לצד החלום הציוני. לאורך השנים הם חוו מלחמות ותקופות ביטחוניות מתוחות, נלחמו וסיכנו את חייהם כדי שתהיה לנו מדינה, חוף מבטחים עבורם ועבור העץ המשפחתי המפואר שיצרו. בסיוטים הגרועים ביותר שלהם, הם לא חשבו שאסון כמו זה שראינו בבוקר שמחת תורה יכול להתממש פה.
טבח 7 באוקטובר והמלחמה שפרצה בעקבותיו, גדעו את חייהם של צעירים רבים שהותירו אחריהם, בין יתר הקרובים, גם סבים וסבתות שבורי לב, שקיבלו בעל כורחם את התואר - סבים וסבתות שכולים.
"אני רואה את נועה לידי כל הזמן", מתארת בלה שושן, סבתה של רב"ט נועה מרציאנו ז"ל, תצפיתנית שנחטפה מבסיס נחל עוז ונרצחה בשבי חמאס. "היא אומרת לי, 'חייכו כאילו אין מחר, תפסיקו להיות באבל. תיהנו מהחיים'. אני יודעת שזה מה שהיא הייתה רוצה, אבל אני לא יכולה, אני לא מסוגלת יותר. כל יום הולך ונהיה רע יותר, קשה יותר. חשבתי שהזמן יעשה את שלו, אבל הזמן לא עושה טוב יותר".
אנחנו נפגשות בטיפול קבוצתי של עמותת "מרכז אלה" עבור סבים וסבתות שכולים שאיבדו את נכדיהם במהלך המלחמה. פה, הם מסבירים, הם מרגישים שווים, שיש מי שמבין ויכיל את הכאב שלהם. "כשאתה נמצא בחברה של אנשים שעברו בדיוק את מה שאתה עברת, זה אחרת", משתפת שוש גוגול, סבתו של סרן אסף מסטר ז"ל שנפל בקרב בצפון רצועת עזה. "זה מרגיש שמבינים אותך, שהם יודעים על מה אתה מדבר".
"זה מאוד קשה, השמיים נפלו עלינו", מוסיפה בלה. "כאמא וסבתא זה אבל כפול, גם על הנכדה שלנו, וגם על הילדה שלי שאני רואה אותה יום-יום מתמודדת וכמה זה קשה לה".
לאורך המפגש הרגשות צפים, והכאב משתקף מבעד לדמעות שחונקות את הגרון. "לאבד את אסף זה לאבד חלק ממני", משתף דני, סבו. "אני כל היום רואה אותו מולי. השיחות עם אסף היו מתחילות תמיד עם 'סבוש, מה העניינים?' זה חסר לי. אני עדיין לא התאוששתי מזה. אני ממשיך לכתוב לו. אני קם בבוקר, פותח את האימייל לראות אם יש תשובה ממנו ובוכה הרבה".
"מה הוא היה עונה לך אם הוא היה יכול?" שואלת ד"ר אריאלה זאבי, פסיכותרפיסטית ומנחת קבוצות בהתמודדות עם אובדן בעמותת "מרכז אלה", שמנחה את הקבוצה.
"תתאושש, אני אוהב אותך, אני בכס מלכות ואני שומר עליך", עונה דני.
"אנחנו דור שגידל, שטיפל, שעזר"
ד"ר זאבי מנסה לנתח את הקשר הייחודי שיש כיום בין סבים וסבתות לנכדיהם, זה שהופך את האובדן לעמוק וקשה כל כך. "להבדיל מתקופות אחרות של מלחמות בישראל, הדור הזה של הסבים והסבתות זה דור צעיר הרבה יותר, והם הרבה יותר מעורבים בגידול הנכדים ובקשר יותר אינטנסיבי איתם. ולכן תחושת האובדן יותר בולטת, יותר מורגשת ויותר מוחשית", היא אומרת.
אסתר בכרך איבדה את נכדה, סרן יפתח יעבץ ז"ל, ב-7 באוקטובר. הוא היה מהראשונים שהגיע לעוטף, והסתער על כמות אדירה של מחבלים. "זה מאוד קשה לאבד נכד", היא מתארת במפגש. "הוא היה הנכד הבכור שלי, והיינו נורא קשורים. נזכרתי לאחרונה שכשהוא היה בן שנתיים הייתי לוקחת אותו כל יום מהגן אליי הביתה. הוא ממש גדל אצלי. הכאב הוא קורע".
"היום סבים וסבתות זה לא מה שהיה פעם", מחדד דני. "אנחנו דור אחר, אנחנו דור שגידל, שטיפל, שעשה, שעזר גם לילדים וגם לנכדים. אני לא זוכר שיצאתי עם סבא שלי לטיול. הקשר עם הנכדים והנכדות הוא אחר לגמרי, וגם המעורבות שלנו בגידול שלהם".
ג'רי ושילה דיטש, סבא וסבתא של רס"ם (במיל') יונתן דיטש, מגיעים למפגש בדיוק חצי שנה לאחר שנהרג בקרב ברצועת עזה. "הלכנו לקבר ובכינו", מתאר ג'רי. "זה קשה מאוד, הוא לא היה נכד, הוא היה חבר. יונתן ואני היינו עושים הרבה דברים יחד, מטיילים יחד. אבל גם היום הוא איתי - פה ופה", הוא אומר, בזמן שהוא מצביע על ליבו ועל ראשו.
"זו ממש כמו קרבה ראשונה"
מאז 7 באוקטובר מלווה "מרכז אלה" מגוון אוכלוסיות בטיפול קבוצתי, משפחתי ופרטני, ומעניק סיוע נפשי להתמודדות עם אובדן וטראומה, בארבע קבוצות של סבים וסבתות. קבוצה זו הוקמה במסגרת שיתוף פעולה עם המשרד לשוויון חברתי ויד לבנים.
במהלך המפגש עולה הצורך של הסבים והסבתות להכרה, בעיקר חברתית, בגודל האובדן שאיתו הם מתמודדים יום אחרי יום. "אף אחד לא אומר 'הותיר אחריו סבא וסבתא'", הם מסבירים לי. "אנחנו נדחקים הצידה".
"ביום הזיכרון, באחד הטקסים שבהם היינו, תיארו את יונתן כבן, כאח, הכול - אבל נכד לא", אומרת שילה, סבתו של יונתן ז"ל. "על זה אני כעסתי".
"התחושה היא שאין הכרה, למרות שלפעמים הסבים והסבתות קרובים לנכד שנפל ממש כמו קרבה ראשונה", מסבירה ד"ר זאבי על התחושות שעולות מהשיחות עם הקבוצה. "נוצר משהו מאוד עוצמתי בקבוצה הזו. קבוצת תמיכה עם קשרים אישיים וערבות הדדית. פה, הם מרגישים שמכירים בזה שיש סבים וסבתות שכולים".
פורסם לראשונה: 00:00, 27.06.24
