השביל הכחול מטפס במעלה נחל ערוגות, בין עצי הסלבדורה הפרסית והשיזף המצוי. מפעם לפעם חוצה מסלול ההליכה את הזרימה. בהתחלה המים רדודים, מדגדגים בקושי את סוליות הנעליים. בהמשך יגיעו עד לגובה הברכיים. מזג האוויר מסביר פנים. יום נאה לטייל בו במדבר יהודה.
אחרי הליכה לא ארוכה אנחנו מגיעים אל הגליצ'ה. כך, בלשון מטיילים, נקראת מגלשת הסלע שבנחל ערוגות התחתון, בואכה המפל הנסתר. מגדי המדריך נותן אור ירוק, ובתוך שניות מתארגן תור בראש המגלשה - מעין נקיק צר וחלקלק שמתנקז לתוך גב מים. מסך התוגה שליווה את קבוצת המטיילים הצעירים מתחלף במשובת נעורים.
כשמגיע התור שלה, ליליאן בת ה-16 מתגלשת אל תוך הבריכה הטבעית - ומאבדת את משקפיה. מיד מזנקים למים ארבעה נערים חסונים, צוללים כדולפיני נהרות בניסיון למצוא את האבידה.
סוף טוב: המשקפיים נמצאו על קרקעית גב המים ואפילו לא ניזוקו. הנער שמצא אותם נעמד מול המצלמה בפוזה של ניצחון, מציג לראווה את שריריו. עצם היותם כאן, צוחקים ונהנים ומשתטים ומנסים לעשות רושם על הבנות - הוא סוג של ניצחון.
אזעקה, פיצוץ ועשן עולה מהמגרש
הצטרפתי אליהם, קבוצה של 17 תלמידי ותלמידות תיכון מהכפר הדרוזי מג'דל שמס שברמת הגולן, ליום השלישי מבין ארבעת ימי הטיול שאירגנה עבורם החברה להגנת הטבע במסגרת פרויקט "אדם-טבע-אדם". חמישה חודשים קודם לכן איבדו חברים, בני כיתה וקרובי משפחה באסון נפילת הרקטה במגרש הכדורגל, שגבה את חייהם של 12 ילדים. חלקם היו בזירת הנפילה ונחשפו לזוועות, שילוו אותם עד יומם האחרון.
"הגעתי לשם שתי דקות אחרי הפיצוץ", משחזר הנער וַורד. "ראיתי את אלאן אבו-סאלח בן ה-12, אח של חבר טוב שלי. הוא היה פצוע קשה מאוד וללא הכרה. תפסתי ביד את אחד הפרמדיקים ולקחתי אותו לאלאן. חשתי הקלה מזה שאני יכול עדיין לעזור לו".
ארבעה חודשים היה אלאן בבית החולים, והדבר הראשון שעשה אחרי שחרורו היה ללבוש את מדי הכדורגל ולחזור אל המגרש. "ואז", ממשיך וורד ומשחזר, "ראיתי את אמיר רביע אבו-סאלח שוכב כשהגב שלו על הבטון והרגליים על הדשא, ומישהו בודק לו את הדופק. שאלתי אותו אם אמיר חי והוא השיב: 'הוא מת'". בן 16 היה אמיר ז"ל כשנהרג מרסיסי הטיל.
אמיר היה בן כיתתה של ליליאן סאלח והחבר הכי טוב שלה. "היינו הולכים לשחק יחד כדורסל", היא מספרת באנגלית - כמו רבים מחבריה היא אינה שולטת בעברית. "הוא אהב גם כדורגל, אבל העדיף להתמקד בכדורסל. היינו מספרים הכול אחד לשני. אני גאה שהייתי חברה שלו".
ליליאן: "בהלוויה של אמיר אמא שלו חיבקה אותי והתחילה לבכות. מאז, בכל פעם שהיא רואה אותי, אנחנו מתחילות לבכות"
ליליאן, שהייתה מחוץ לביתה, שמעה את האזעקה ואת הפיצוץ וראתה עשן עולה ממגרש הכדורגל. "הטלפון הראשון שעשיתי היה לאמיר. הוא לא ענה. מאוחר יותר מישהו כתב בקבוצה שלנו שאמיר נהרג. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי.
"למחרת, בהלוויה, אמא שלו חיבקה אותי, התחילה לבכות ואמרה: 'ליליאן, אמיר מת, מה אני אעשה?' לא ידעתי מה להגיד לה. בכיתי גם. מאז, בכל פעם שהיא רואה אותי, אנחנו מתחילות לבכות". גם חאזם אכרם אבו-סאלח ז"ל היה חבר קרוב של ליליאן. "חודש לפני שנהרג נסענו שתי המשפחות יחד לכרתים".
"שאלו אם זה קרוב לעזה"
פגשתי אותם בחניון תל ערד בשעת בוקר מוקדמת. הם יצאו מתוך האוהלים אל צינת המדבר, עטופים במעילים, כירבוליות וכובעי צמר. במטבח השדה של החניון כבר שקד צוות המחנה על ארוחת הבוקר. בתפריט: חביתות, ביצים קשות, ירקות חתוכים, טונה ולבּנה עם שמן זית.
"החניכים מחולקים לשלושה צוותים: צוות מחנה, צוות הדרכה וצוות פינוקים", מסביר רסלאן אבראהים, רכז חוגי סיירות במגזר הדרוזי. "ככה הם לומדים לקחת אחריות ולסמוך על עצמם. אתמול לקחתי את הצוות שלי, צוות המחנה, ואמרתי להם: 'מחר בשש וחצי אנחנו קמים, מצחצחים שיניים, שוטפים פנים ונכנסים למטבח. עד שמונה צריך להגיש ארוחת בוקר. חשבתי שאצטרך להעיר אותם, אבל כשנכנסתי בעשרים לשבע למקלחות, כבר ראיתי את כל החניכים עומדים שם ומצחצחים שיניים. הם מבינים את גודל האחריות".
27 שנה שירת רסלאן בקבע כלוחם ומפקד בגבול לבנון, ולאחר פרישתו עשה קורס מדריכי טיולים של החברה להגנת הטבע. העבודה עם ילדי מג'דל שמס ממלאת את ליבו.
"הם כבר קוראים לי דוד רסלאן. אמרתי להם: 'אני לא רק מדריך. אני חבר שלכם, הורה שלכם, אח שלכם. אנחנו עוברים הכול ביחד'". כמי שאיבד חברים רבים בצבא וגם הכיר - כמדריך בחוגי סיור - שניים מהילדים שנהרגו באסון במג'דל שמס, הוא מבין מה עובר עליהם.
בתום הארוחה מתייצבים למסדר בוקר, לבושים בחולצות וכובעים עם המוטו שבחרו בעצמם - Forever Young, הם נעמדים סביב שולחן פיקניק ועליו בקבוק קולה וכוסות ריקות. נור הנון מהכפר ג'וליס, מנהל המסע, מוזג קולה לכוסות. מרימים לחיים. "וואחד, תנין, תלאתה - Forever Young! לחיי צוות דרך! לחיי צוות מחנה! לחיי צוות פינוק! לחיי האתגר! תמשיכו בדרך הזאת ותכבשו כל פסגה שרק תרצו".
נור הנון, מנהל המסע: "לתלמידים היו חששות. שאלו אם זה קרוב לעזה, אם יש שם ירי. בסוף הם קיבלו החלטה פה אחד שיוצאים"
כמנהל תחום הנוער בחברה הערבית, הדרוזית והצ'רקסית בחברה להגנת הטבע, ארגון מסע החוסן הוטל על כתפיו. "הוחלט שישתתפו בו תלמידים ותלמידות שהיו במעגל הראשון של האירוע", הוא מספר. "הגעתי לבית הספר ופגשתי את הקבוצה.
"היו להם הרבה חששות. שאלו אם זה קרוב לעזה, אם יש שם ירי", הוא מוסיף, "אחרי שיחה אינטנסיבית הם השתכנעו וקיבלו החלטה פה אחד שיוצאים כקבוצה, ואז התחיל הגל השני, של הורים שחששו. פתחנו קבוצת וואטסאפ של ההורים, היו לי שיחות פרטניות עם הורים שחששו - מה המצב הביטחוני? יהיו שיטפונות? מי המדריכים שמלווים אותם? הצגנו בשיחת זום את כל הצוות, ותוך כדי המסע אני מדווח להם בצורה שוטפת".
"לא מרגישה בטוחה במג'דל שמס"
פרויקט "אדם-טבע-אדם" הוא יוזמה של ליאלי מלמן, מנהלת תחום טיילות ובתי ספר שדה בחברה. "אחרי 7 באוקטובר פתחנו את בתי ספר השדה למפונים מהעוטף. הצוותים שלנו קלטו אותם. בהמשך גם הגענו אליהם למלונות. מהר מאוד הבנתי שנקודת התורפה זה הנוער. ראיתי שם נוער בלי מסגרת שהופך לנוער בסיכון. פניתי למנכ"ל שלנו ואמרתי לו, 'אנחנו חייבים להיות אלה שנותנים להם מענה'. אחרי חודש כבר הוצאנו טיול ראשון של בני נוער מהעוטף, לאזור המכתשים".
בהמשך הצטרפו לפרויקט גם בני נוער מפונים מהצפון, שהיו מפוזרים בכל רחבי הארץ. "זו הייתה הפעם הראשונה שהם נפגשו אחרי חצי שנה", מספרת ליאלי. אנשי הצוות - מורות חיילות ובנות שירות בשנתן השנייה ומדריכים בוגרים - עוברים הכשרה מיוחדת של חמישה ימים במכללת אורנים, ששותפה לתוכנית. משרד החינוך, לעומת זאת, כמעט שאינו מעורב.
ילדי מג'דל שמס הם הראשונים מהמגזר דובר הערבית שמשתתפים בפרויקט. בהמשך מתוכננים מסעות דומים גם לילדי היישובים הערביים בגבול הצפון.
זה לא רק טיול: המסע כולל פעילויות וסדנאות שמטרתן לאפשר לילדים לבטא את הרגשות שלהם, גם בדרכים לא מילוליות. סליבי דגש ממר'אר, מדריך פוטותרפיה (טיפול באמצעות צילום ואמנויות - י"ק), מופקד על הסדנאות הללו - כל אחד מהילדים מצויד במצלמה ומתעד את ארבעת ימי המסע מנקודת מבטו. הבחירה מה לצלם וכיצד, מספקת הצצה אל מעמקי הנפש ומהווה דרך ביטוי.
כך גם סדנת המסכות, שהתקיימה בכניסה לנחל ערוגות. סליבי מחלק לילדים מסכות גבס לבנות וטושים צבעוניים. "הם חוצים את המסכה לשני חצאים. בחצי הימני הם מבטאים בציור ובצבע את הרגשות שלהם אחרי האסון, ובצד שמאל - את הרגשות שלהם עכשיו. אם גרמנו להם להיפתח ולהביע את הרגשות שלהם - עשינו 50 אחוז מהעבודה".
ריין עמאשה בת ה-16 מראה לי את המסכה שלה. בשני הצדדים ציירה פקעת סבוכה של קווים שנראית כמו שיער מקורזל. אלא שבחצי הימני היא צפופה יותר. "זה מסמל את הבלגן שהיה לי בראש אחרי האסון", היא מסבירה. "הייתי מבולבלת. הרגשתי אבודה. עכשיו אני מרגישה שלווה יותר, למרות שעדיין יש לי בלגן בראש". העין הימנית מוקפת במסגרת אדומה כדם וזולגות ממנה דמעות. גם העין השמאלית דומעת, אך מתחתיה ציירה ריין ענף עץ זית המסמל את השלום.
גם היא הייתה חברה טובה ובת כיתה של אמיר, שנספה באסון. בת דודתה, איזיל נשאת איוב ז"ל בת ה-12, נהרגה אף היא. "אני מאמינה שהנשמות שלהם נמצאות עכשיו במקום יותר טוב. זה עוזר לי להרגיש שלווה". אבל זה לא מסייע לה להתגבר על הפחד. "המסע הזה, ללכת בטבע עם חברים, זה משהו שעוזר לנפש שלי ומעניק לי שלווה. אבל במג'דל שמס אני לא מרגישה בטוחה. גם לא אחרי הפסקת האש".
מה יגרום לך להרגיש בטוחה?
"לעזוב למקום אחר. אמרתי את זה להורים שלי, ובשנה הבאה אנחנו מתכננים לעבור לאיטליה".
באמצע הטיול, שתיים בלילה, אזעקה
לפני תחילת המסלול הועבר השרביט לצוות ההדרכה בהובלתו של מגדי פראג', גם הוא רכז חוגי סיירות במגזר הדרוזי. אחד התלמידים מציג על המפה את מסלול הטיול המתוכנן. אנג'לה ברייק בת ה-16 שובצה בצוות ההדרכה.
"אני מאוד אוהבת לטייל בגולן הייטס", היא אומרת בתערובת של עברית ואנגלית. "אבל אני גם אוהבת את המדבר, למרות שזו פעם ראשונה שלי כאן. אתמול מגדי הסביר לצוות שלנו על המסלול, כדי שנוכל להסביר לחברים שלנו על המקום שאנחנו הולכים בו. וגם לעשות להם משחקים, שיהיו מבסוטים".
בשתיים וחצי בלילה מחרידה אזעקה את אזור תל ערד. יירוט של טיל ששיגרו החות'ים מתימן. "היינו עם הילדים והרגענו אותם", סיפר לי למחרת נור בשיחת טלפון. "אחרי 10 דקות התחילו טלפונים והודעות מהורים מודאגים. אמרתי להם שזה כבר מאחורינו ושהכול בסדר, ושלחתי להם תמונה של התלמידים עושים לייק"
בתום הטיול חוזרים באוטובוס לחניון תל ערד. צוות המחנה בניצוחו של רסלאן מתחיל להכין ארוחת ערב: שניצלים, צ'יפס וסלט. הטמפרטורות צונחות במהירות. נור מחליט שהלילה הילדים לא יישנו באוהלים, אלא במבני הקבע שבחניון. אני נפרד מהם אחרי הארוחה וחוזר למרכז.
בשתיים וחצי בלילה מחרידה אזעקה את אזור תל ערד. יירוט של טיל ששיגרו החות'ים מתימן. "היינו עם הילדים והרגענו אותם", סיפר לי למחרת נור בשיחת טלפון. "אחרי 10 דקות התחילו טלפונים והודעות מהורים מודאגים. אמרתי להם שזה כבר מאחורינו ושהכול בסדר. שלחתי להם תמונה של התלמידים עושים לייק".
למחרת בבוקר ערכו הילדים טקס זיכרון לחבריהם שנהרגו והדליקו נרות שיצרו את צמד המילים "מסע חוסן". לפני שיצאו בחזרה לצפון השאירו על המקרר פתק: "אפשר להשתמש באוכל שנשאר לכבוד זכרם של גיבורי מג'דל שמס, יהי זכרם ברוך".
ליאלי מרגישה סיפוק עצום. "ראיתי פה בכי, ראיתי פה צחוק, ראיתי ילדים שנעזרים אחד בשני, ראיתי ילדים שלוקחים אחריות. וזה מרגש אותי בטירוף. אנחנו החברה להגנת הטבע, אבל פה הטבע עוזר להגן על החברה הישראלית".
פורסם לראשונה: 00:00, 16.01.25
