נח הרץ מרים את שולי מכנסיו וחושף את רגלו. במבט ראשון, שום דבר לא נראה חריג. רק אחרי מספר שניות מבחינים שזו פרוטזה, חיקוי כמעט מושלם לרגל שנותרה אי שם בסוריה לפני 51 שנה. "אולי עכשיו ימצאו אותה סוף-סוף", מתלוצץ טייס הקרב לשעבר. בשנים האחרונות הוא מתנייד בעזרת כיסא גלגלים, "אבל עד אז, כשהייתי הולך ברחוב, אף אחד לא היה יודע שאני נכה".
ליד הכיסא של נח עומד יואב צבעוני, שנפצע בלחימה בעזה. הוא הגיע למפגש במכנסיים קצרים, גאה ברגל התותבת החדשה - מוט בוהק וקשיח עשוי טיטניום ואלומיניום. "אני הולך ברחוב עם ג'ינסים גזורים, גם כי זה יותר נוח ואפשר להוריד את הפרוטזה כשיושבים, אבל גם כדי שיראו אותה. נלחמתי בשביל עם ישראל ונפצעתי, אני מרגיש גאווה". הוא פונה לנח, "הדור שלכם הסתיר את זה".
נח: "לי לא היה אכפת שיראו את הנכות שלי, אבל הלכתי כל כך יפה, שלא שמו לב שאני קטוע רגל".
יואב: "אולי אתה לא, אבל הדור שלכם כן, וגם הדורות שאחרי. פגשתי קטועים מבוגרים ממלחמות העבר והם אמרו, 'הלכנו תמיד עם מכנסיים ארוכים או עם פרוטזה שנראית כמו רגל אמיתית'. היום כולם הולכים עם פרוטזה ממתכת, אבל פעם החברה הייתה הרבה יותר שמרנית, יש דברים שהיית שומר לעצמך".
"גיליתי שנפלתי בשבי, ושאין לי רגל"
מטוס הסקייהוק של נח, היום בן 76, הופל בשמי סוריה בשבוע הראשון של מלחמת יום הכיפורים. בשניות האחרונות, כשהוא פצוע קשה מפגיעת הטיל במטוס והכרתו מעורפלת, הצליח לנטוש. הוא התעורר בבית חולים בדמשק.
"ואז גיליתי שני דברים - שנפלתי בשבי, ושאין לי רגל. אמרתי לעצמי, 'זו המציאות, עכשיו צריך לראות איך אני מודיע לשולי אשתי שאני חי'. למזלי, דובר הצבא הסורי הביא לבית החולים עיתונאים זרים כדי להשוויץ בשלל, והם צילמו אותי".
8 צפייה בגלריה


נח בשבי בבית החולים בדמשק. "שולי ראתה תמונה שלי בעיתון, וידעה שאני חי"
(צילום: מהאלבום הפרטי)
הוא מראה את התמונות שפורסמו בתקשורת העולמית, מכוסה בשמיכה לצד הרופא הסורי. "שבועיים אחר כך שולי ראתה את התמונה שלי בעיתון, וככה ידעה שאני חי".
שולי: "ברגע שהפיצו בעולם תמונות שלך בשבי ידעתי שהם לא יהרגו אותך".
ארבעה ימים הוא היה בבית החולים, ומשם הועבר לכלא אל-מאזה הידוע לשמצה. במשך ארבעה חודשים הוחזק בצינוק צר, מבודד מהעולם, רחוק מאשתו ההרה ובתו הפעוטה, נתון לחקירות קשות ואלימות - וכל זה כשרגלו הימנית קטועה מעל הברך ופצעיו טרם הגלידו.
"כמעט שלא קיבלתי טיפול רפואי. פעם בשבוע הביאו לי תחבושת חדשה ואלכוהול והייתי מחליף בעצמי. בלי משככי כאבים, בלי אנטיביוטיקה, בלי כלום, עם כאבי פאנטום בשפע".
יואב: "גם לי יש כאבי פאנטום".
נח: "ומה אתה עושה בזמן התקף?"
יואב: "אני מחזיק חזק. יש כדור שמקל על הכאבים, אבל אני לא לוקח אותו בגלל תופעות לוואי".
תתארו למי שלא מכיר, מה זה אומר כאבי פאנטום?
יואב: "זה כאילו מישהו נותן לך מכות חשמל בקרסול - שאין, בשוק - שאין, באצבעות - שאין. זה קורה לי פעמיים-שלוש ביום".
נח: "אצלי זה כמו סכין שחותכת את הרגל הקטועה מלמטה עד למעלה, וחוזר חלילה, כל 30 שניות. ממש כמו צירי לידה. כשזה קורה אני רועד וכל הגוף שלי קופץ".
אחרי ארבעה חודשים בצינוק התאחד נח עם שאר השבויים הישראלים, רובם טייסים כמוהו. "היינו שלושה קטועי רגליים, ועוד לא היו לנו פרוטזות בשלב הזה. עשינו קרבות תרנגולים בקפיצות על רגל אחת"
זה משתפר עם השנים?
נח: "ככל שהזמן עובר התדירות נמוכה יותר. לפני שבועיים הייתה לי התקפה, אבל גם עכשיו אני מרגיש דגדוגים בכף הרגל שאיננה".
אחרי ארבעה חודשים בצינוק התאחד נח עם שאר השבויים הישראלים, רובם טייסים כמוהו. "היינו שלושה קטועי רגליים, ועוד לא היו לנו פרוטזות בשלב הזה. עשינו קרבות תרנגולים בקפיצות על רגל אחת".
שמונה חודשים ישב בשבי הסורי. על הולדת בנו התבשר דרך הצלב האדום, באיחור של מספר שבועות. זמן קצר לפני השחרור התאימו לו הסורים תותבת מעץ. את יומן השבי, שכתבו הוא וחבריו, הבריח לארץ בתוך הפרוטזה.
"אם הוא הצליח להשתקם - גם אני יכול"
זו לא הפעם הראשונה שיואב צבעוני שומע את הסיפור. חודש אחרי שנפצע מירי נ"ט בבית-לאהיא הגיע נח לבקר אותו בבית החולים אסותא שבאשדוד. הקשר בין השניים נוצר דרך אמו של יואב, ידידה, שהייתה קצינה במדור נפגעים של חיל האוויר במלחמת יום הכיפורים.
"היינו בסך הכול שלושה קצינים במדור והיו לנו הרבה מאוד שבויים, נעדרים, ולצערי גם חללים. אבל השם של נח מלווה אותי מאז. אני זוכרת שאשתו, שולי, הייתה בהיריון עם בנם, וילדה כשנח היה עדיין בשבי. זה טילטל אותנו, קציני הנפגעים. אני זוכרת גם את משפחות השבויים שהגיעו למשרד בניסיון לזהות את יקיריהן בתמונות שפורסמו בתקשורת הזרה. אני גם זוכרת שקיבלתי את פני השבויים שחזרו מסוריה".
8 צפייה בגלריה


יואב במהלך השיקום. "כשמישהו כמו נח מספר על מה שעבר - זה נותן פרופורציות"
(צילום: מהאלבום הפרטי)
מספר שבועות אחרי הפציעה של הבן קיבלה ידידה טלפון מחבר לצוות של יואב. "הוא סיפר לי שהוא מעביר שיעורי הידרותרפיה בבריכה לנכים ולפצועים, ושאל אם אני מעוניינת שאחד מהם יגיע לבית החולים לפגוש את יואב ולתת לו נקודות של אור. אמרתי, בוודאי. אחרי יומיים הוא התקשר שוב ואמר שמצא מישהו, שאלתי מי והוא ענה 'טייס קטוע רגל ממלחמת יום כיפור'. מיד נדלקו לי כל המנורות. שאלתי אותו מה שם הטייס והוא אמר 'נח הרץ'. הצטמררתי כולי ואמרתי, 'זו יד עליון, אלוהים - לא יודעת איך לקרוא לזה'".
יואב: "אמא שלי נכנסה לחדר ואמרה שמגיע מישהו מאוד מיוחד שהיא מכירה עוד מהצבא ושמדובר בסגירת מעגל. היא מאוד התרגשה".
נח: "באתי עם הקלנועית שלי, נכנסתי לחדר וראיתי את יואב שוכב במיטה מוקף באנשים".
יואב: "היו איתי חברים מהצוות ומהמושב. סיפרת את הסיפור שלך וכולנו הקשבנו. הייתה דממה, שזה מאוד נדיר בחדר שלי באותה תקופה. אני כל כך נפעמתי מהסיפור - שמונה חודשים בשבי, מתוכם ארבעה חודשים בצינוק, בלי רגל, בחושך, בסכנת חיים מיידית. ואני שוכב לי בסבבה, מוקף משפחה וחברים שמפטמים אותי במטעמים, עם הטיפול הרפואי הכי טוב שיש. אתה הראשון שפגשתי מאז הפציעה שעבר משהו קשה יותר ממני".
נח: "לא יותר קשה ממך. אצל כל אחד זה שונה".
יואב: "אין בכלל שאלה, עברת חוויה הרבה יותר קשה. אנשים שבאו לבקר אותי בבית החולים הסתכלו עליי ואמרו 'וואו, פגע בך טיל, אחי. זה מטורף'. ברגע שנכנסת אליי לחדר זה התהפך, שמעתי את הסיפור שלך ואמרתי 'וואו, זה מטורף'.
"בסוף זה גם נותן תקווה. אם הוא הצליח להשתקם ולחיות חיים מלאים אחרי מה שעבר - גם אני יכול. נכון שמנקודת המבט של אדם בריא, שנינו עברנו דבר נורא. אבל בשבילי, יואב, שבדיוק היה לי ניתוח יום לפני ואני מחכה לתשובה של הרופא אם האוזן תחזור לשמוע או לא, כשמישהו כמו נח נכנס לחדר ומספר על מה שעבר זה נותן פרופורציות".
מספר שבועות אחרי הפציעה של הבן קיבלה ידידה טלפון מחבר לצוות של יואב. "הוא סיפר שהוא מעביר שיעורי הידרותרפיה בבריכה לנכים ולפצועים, ושאל אם אני מעוניינת שאחד מהם יגיע לבית החולים לפגוש את יואב. אחרי יומיים הוא התקשר שוב ואמר שמצא טייס קטוע רגל ממלחמת כיפור. שאלתי אותו מה שם הטייס, והוא אמר 'נח הרץ'. הצטמררתי כולי ואמרתי, 'זו יד עליון, אלוהים - לא יודעת איך לקרוא לזה'"
ויש פה עוד עניין, שהאדם הבריא אינו מודע לו. קיים הבדל משמעותי בין קטיעה מעל הברך, כמו אצל נח, לבין קטיעה מתחת לברך, כמו אצל יואב. "אתם יודעים איך הפצועים בשיקום קוראים לקטיעה מתחת לברך?" שואל יואב. "שפעת קלה".
"לחזור להיות לוחם? בהחלט"
יואב גדל במושב אמונים, שבין אשדוד לאשקלון, ומתגורר כיום בתל-אביב עם בת זוגו ויקטוריה. הוא התגייס למגלן ונלחם במבצע "צוק איתן" כחובש וקלע. "האירוע שהכי זכור לי הוא אר"ן (אירוע רב-נפגעים - י"ק) במרפאה של אונר"א בבית-לאהיא. היו לנו שלושה הרוגים ולא מעט פצועים, הצוות שלי הגיע ראשון לזירת האירוע ואני כחובש טיפלתי בהם".
תשע שנים אחר כך, הוא כבר לוחם מילואים בגדוד 699 בחטיבה 551. לא רחוק מהמקום שבו נלחם ב"צוק איתן", יפגוש יואב שוב את המוות פנים אל פנים - הפעם בתור פצוע. "זה היה ב-20 בנובמבר 2023. היינו באמצע היתקלות - ירו עלינו מאחד הבתים וירינו בחזרה. אני וצביקה לביא, הסמל שלנו, הצבנו רתק (אש חיפוי - י"ק) לתוך הבית בזמן ששאר הצוות נכנס אליו. כשהתחלנו להתקדם לכיוון הכניסה היה פיצוץ גדול, שפגע בשנינו. אני זוכר את עצמי עף באוויר ונוחת על הגב. ניסיתי לקום ולא הצלחתי. ידעתי שאם החבר'ה ינסו לחלץ אותנו הם יחטפו גם.
"הראשונים שטיפלו בנו היו החברים שלי מהצוות, שיצאו מהבית ושמו לי חוסם עורקים, בדיוק כמו שלימדתי אותם כחובש".
8 צפייה בגלריה


"שבוע אחרי שיצאתי מהשיקום יצאתי למילואים במטולה, זה היה מבחינתי שיא השיאים"
(צילום: אוסף פרטי)
מלבד הקטיעה, יואב ספג פגיעת הדף בריאות, שהפכה את מצבו לקריטי. "למזלי, היו רופאים באזור והם ניתחו אותי תחת אש ועשו לי נקז חזה. היו אמורים להטיס אותנו לשיבא, אבל בדרך הרופא אמר לטייס 'הוא לא ישרוד עד שיבא, קח אותו לאסותא'".
במשך שלושה שבועות הוא היה מורדם ומונשם. "שלושה ימים אחרי שהתעוררתי בבית החולים נכנס אליי בחור במדים, כולו מאובק, מתיישב על המיטה שלי, מחזיק לי את היד ומתחיל לבכות. הוא אמר לי, 'אני לא מאמין שאתה חי, אתה מַתָּ לי בידיים'. זה היה אחד הרופאים מ-669 שטיפלו בי במסוק. כשהורידו אותנו בבית החולים הוא חשב שאני הולך ישר למקרר גופות. רק אז הבנתי כמה הייתי קרוב למוות".
חודשיים היה מאושפז באסותא וחמישה חודשים היה בשיקום בשיבא. "שבוע אחרי שיצאתי מהשיקום הלכתי לעשות מילואים במטולה, ללא ידיעת הרופאים. הפלוגה שלי ניהלה קרב הגנה בגזרה ואני ישבתי בחמ"ל. זה היה מבחינתי שיא השיאים, לחזור לפלוגה שלי".
שולי: "אמא ידעה?"
יואב: "אמא ידעה. היא התקשרה למ"פ שלנו כל יום".
"זה לא היה בדיוק ככה, לא התקשרתי כל יום", מעירה ידידה.
אתה רואה את עצמך חוזר להיות לוחם?
"חד-משמעית כן".
מה צריך לקרות כדי שזה יקרה?
"לחזק קצת את האגן, לעשות הרבה פיזיותרפיה ולהביא פרוטזה ברמה מאוד גבוהה, כמו שהאמריקנים יודעים לעשות".
ידידה, מה את חושבת על זה?
"אין לי שום בעיה שיואב יתגייס למילואים, אני בעד. לקרב הוא לא ייצא עם רגל אחת, הוא לא ירוץ בסמטאות של ג'באליה. אבל אם הוא יכול לתרום בצורה אחרת, חפ"ק או לא יודעת מה, וואלה, ברצון. אני יודעת כמה זה חשוב לו ומעודדת אותו. מה לעשות, יש לו אמא משוגעת".
יואב: "בבית החולים נכנס אליי בחור במדים, מתיישב על המיטה שלי, מחזיק לי את היד ומתחיל לבכות. הוא אמר לי, 'אני לא מאמין שאתה חי, אתה מַתָּ לי בידיים'. זה היה אחד הרופאים מ-669 שטיפלו בי במסוק. כשהורידו אותנו בבית החולים הוא חשב שאני הולך ישר למקרר גופות. רק אז הבנתי כמה הייתי קרוב למוות"
גם נח חזר לצבא אחרי הפציעה והשבי. "שוחררנו מהשבי ביוני 1974 ובאוגוסט כבר זרעתי עגבניות במושב עין יהב שבערבה, שאליו עברנו עוד לפני המלחמה. לא היו אז עובדים שכירים ולא תאילנדים. בשלב מסוים אמרתי שזה לא מתאים לי.
"סיימתי לימודי הנדסת אלקטרוניקה בטכניון, וחזרתי לשירות קבע במחלקת מבצעים של חיל האוויר. רוב הטייסים שהיו איתי בשבי, כולל הקטועים, חזרו לטוס. לא יכולתי לחזור למטוסי קרב, אבל כן הטסתי מסוקים, בעיקר בשביל הכיף. במלחמת 'שלום הגליל' הטסתי מפקדים לביירות ובחזרה". נח הגיע לדרגת סגן אלוף ופרש לאזרחות באמצע שנות ה-80.
בערך באותה תקופה הוא ואשתו, ילידת קיבוץ עין גב, חזרו בתשובה. "שואלים אם השבי גרם לי לחזור בתשובה. אני לא יודע. אבל אם הוא גרם לי לחזור בתשובה - כל השבי היה שווה. וגם אתה, יואב, כשתהיה מבוגר יותר, תבין עד כמה הפציעה היא מתנה מהקדוש ברוך הוא. הקב"ה נותן מתנות למי שיכול להפוך אותן לאנרגיות חיוביות".
"מסכים איתך לגמרי", אומר יואב.
ידידה: "כשיואב פקח עיניים בפעם הראשונה הוא שאל אותי, 'אמא, איפה אני?' אמרתי לו, 'אתה בטיפול נמרץ, נפצעת בעזה'. הוא שאל אם כרתו לו את הרגל ואמרתי לו כן. פניו נפלו. החזקתי לו את היד ואמרתי 'יואבי, יש לך שתי אפשרויות. אפשרות אחת היא ליפול עמוק מאוד ולבכות על מר גורלך ולא לעשות כלום עם עצמך, כי אתה מסכן; האפשרות השנייה היא למנף את הפציעה הזאת. לשמחתי הרבה הוא שמע בקולי הפעם".
יואב: "החלטתי שאני לא נותן לפציעה לשבור אותי, ולנצח. זו החלטה שאני צריך לקבל מחדש בכל בוקר, וזה לא קל".
נח: "לתת לעצמך ליפול זה קל מאוד. יש פצועים שהפכו את הנכות למקצוע, הם עסוקים כל היום באיך להוציא כמה שיותר ממשרד הביטחון. אני אומר לפצועים הצעירים - אל תהפכו את זה למקצוע. תלמדו, תעבדו, תגשימו את עצמכם".
יואב מסכים לגמרי. "העשייה והאקטיביות, לנסוע לפה, ללכת לשם, לפגוש אנשים - זה השיקום האמיתי. השיקום של הלב, של הנפש. אין לי אפילו עורך דין ואני לא מתעסק בדברים האלה, כי זה לא מעניין אותי. מה שמעניין אותי זה להמשיך קדימה".
למרות שהוא משתדל תמיד להביט קדימה, וגם דואג להעביר את זה לדור הצעיר, העבר לא מרפה מנח. "היו לי הרבה תופעות שלא ידעתי לייחס אותן לפוסט-טראומה. רק בתחילת שנות האלפיים התחילה המודעות לזה. חשבתי שאני לא נורמלי, לא בסדר".
איך זה בא לידי ביטוי?
"בעיקר בחלומות. השבוע, למשל, היה לי מאבק עם מישהו תוך כדי חלום. שולי ממש שמעה אותי נאבק, עד שהתעוררתי מהסיוט. כשאני תקוע בפקק תנועה אני מרגיש כמו בצינוק בשבי, חוסר אונים נורא".
כמי שהיה שמונה חודשים בשבי הסורי וסבל עינויי גוף ונפש, נח הוא מהמעטים שיכולים אולי להבין מה עובר על החטופים בעזה. "נפגשתי עם משפחות של שני חטופים. לצערי, אחד מהם נרצח אחר כך בשבי. כשהגעתי לבקר את הוריו אמרתי להם, 'אתם בטח רוצים לדעת מה עובר לו עכשיו בראש'. האמא אמרה, 'הוא בטח דואג לנו', ועניתי לה 'בדיוק. גם אני דאגתי למשפחה שלי כשהייתי בשבי'. אמא של חטוף אחר אמרה לי שזה הביקור הכי מחזק שהיה לה, ישבתי אצלה כמעט שלוש שעות.
"זה נורא ואיום. אני באמת לא יודע מה צריך לעשות כדי להחזיר אותם הביתה. אבל חשוב לי להגיד משהו - יש טענה שלציבור החרדי לא אכפת מהחטופים. זה לא נכון, הציבור החרדי מאוד שותף. לא בהפגנות, אבל בתפילות, בלימוד תורה, בקריאת פרקי תהילים. הרב אצלנו בבית הכנסת במושב אומר בכל שבוע שתי תפילות בפרהסיה - למען החטופים ולמען חיילי צה"ל".
מעטפת רפואית לנכי צה"ל המבוגרים
סלון הבית של משפחת הרץ במושב יסודות שבנחל שורק נמוך יותר מדלת הכניסה. כל עוד נח התנייד בכוחות עצמו - לא הייתה בעיה, כשעבר לכיסא גלגלים נאלץ להתאים את הבית למצבו החדש. הוא הוריד את הקיר ובנה רמפה עם מעקה, וזה הדבר הראשון שיואב הבחין בו כשנכנס לבית.
"אהבתי ממש את הרמפה", הוא אומר. "אנחנו גרים עכשיו בדירה שכורה בנווה צדק, שעברה הנגשה אחרי הפציעה, אבל אני מנסה לחשוב איך ייראה הבית שלי בעתיד. בבית אני עם הליכון ולא עם פרוטזה, שם אני מרגיש קצת יותר נכה, קצת יותר מוגבל. הרכבתי עליו סלסילה כדי לקחת דברים מהמקרר לסלון".
כיסא הגלגלים של נח והרמפה בבית הם עדות לכך שהגיל עושה את שלו. זה נכון לכל אדם, קל וחומר למי שנושא את צלקות המלחמה. חברת "צבר רפואה", בשיתוף אגף השיקום במשרד הביטחון וארגון נכי צה"ל, השיקה לפני כשנה את תוכנית "גבורות", שמעניקה מעטפת רפואית לנכי צה"ל המבוגרים.
8 צפייה בגלריה


להעניק טיפול מדויק וממוקד לכל נכי צה"ל ומערכת הביטחון שהגיעו לגיל השלישי. הרמפה בביתו של נח
(צילום: יובל חן)
"זה רעיון נהדר", אומר נח. "במקום ללכת לרופאים ולהתעסק בבירוקרטיה, 'צבר' מגיעים אליי הביתה. יש מתאמת טיפולים שעוזרת בכל התיאומים, אם נגמרו התרופות היא דואגת שיביאו לי הביתה, וכשאני צריך רופא מומחה 'צבר' קובעים לי תור ודואגים לקיצורי דרך".
כמאה נכים מטופלים כיום במסגרת התוכנית, שעדיין בשלבי הרצה. "המטרה היא להעניק טיפול מדויק וממוקד לכל נכי צה"ל ומערכת הביטחון שהגיעו לגיל השלישי, על מנת לשפר את איכות חייהם", אומר שי כהן, מנכ"ל "צבר רפואה". "אנחנו לוקחים על עצמנו את כל ניהול הממשק עם הגורמים הרשמיים, ומוודאים שהנכים מקבלים את מלוא הזכויות שמגיעות להם ללא מאמץ נוסף מצידם".
כמי שהייתה קצינת נפגעים, וכיום אם לחייל פצוע, ידידה מרגישה הבדל משמעותי ביחס לפצועי צה"ל. "עברתי הרבה מלחמות, לצערי הרב, ואני לא זוכרת כזו נתינה וכזו אהבה וכאלה חיבוק ועזרה של העם, כמו שיש עכשיו. אני חושבת שיואב שואב מזה הרבה כוחות".
"רק ביחד נוכל לבנות את המדינה מחדש"
אחרי שלוש שעות של שיחה בבית של נח, יואב מבקש להזכיר את חברו, רס"ר במיל' צביקה לביא ז"ל, שנפל בתקרית שבה נפצע. יחד הם פונו לבית החולים באשדוד, ולאחר שמצבו הידרדר פונה צביקה לבית החולים איכילוב - שם נקבע מותו, שלושה חודשים אחרי שנפצע. הוא הותיר אחריו אישה ושלושה ילדים.
"אנחנו מכירים מאז 2014, היינו יחד בסדיר צמד ברזל. הוא סמל ואני חובש. צביקה היה שמאלי ואני ימני, השלמנו זה את זה. הוא היה דתי לאומי, גדל בהר חברון, ואני חילוני מתל-אביב. השקפות העולם שלנו היו מאוד שונות, אבל היינו החברים הכי טובים, כי ידענו להקשיב זה לזה. בשמירות היינו מתפלפלים על נושאים שברומו של עולם. מדברים על אמונה, על אלוהים, על עם ישראל, על העבר, על העתיד - הכול.
"אחרי נפילתו הבנתי שמה שהיה בינינו זו דוגמה למה שיכול וצריך להיות במדינת ישראל כולה. לא משנה מה הדעות שלך, לא משנה מאיפה אתה מגיע - אנחנו יחד בתוך זה. הצורך באחדות הוא חלק מהמורשת של צביקה".
נח: "לקחת לי את המילים מהפה".
יואב: "אני מאמין שיום אחד יהיה פה טוב, ואז נצטרך לבנות את המדינה הזאת מחדש. רק ביחד נוכל לעשות את זה".
זה אומר שנראה אותך בכנסת יום אחד?
"אני מקווה".
פורסם לראשונה: 00:00, 17.01.25