אחד הדברים שתמיד אפיינו את יישובי העוטף היה הקהילתיות, שבמסגרתה התקבצו תושבים סביב תחומי עניין משותפים ובמהלך הזמן הפכו מחברים למשפחה של ממש. כך היה גם עם קבוצות הריצה שהוקמו שם, ושרבים מחבריהן נרצחו ב-7 באוקטובר.
ביום שישי (7 בפברואר), בדיוק 16 חודשים אחרי אותו יום שחור, ירוצו השורדים יחד לזכר החברים שנרצחו במרתון ים המלח של המועצה האזורית תמר.
"יש קטע בקבוצות ריצה שלנו, שמתקבלים אליהן רק פוסט-טראומטיים", מחייך א', תושב שדרות שעובד בתפקיד ביטחוני. "התחלתי לרוץ לפני 11 שנים והתחברתי להרבה אנשים בעוטף ובארץ. כל שנה אני רץ שניים-שלושה מרתונים. זו התמכרות".
"אני רצה מאז שהייתי נערה, ולפני תשע שנים התחלתי לרוץ בתחרויות", מספרת רעות קרפ מקיבוץ רעים. "ב-7 באוקטובר הפרוד שלי, דביר, נרצח בקיבוץ לעיני ילדיי. השתדלתי לשמור על שפיות ולרוץ כמה שיותר, אבל לא פשוט לעשות את זה עם שלושה ילדים שחוו טראומה קשה.
"במיזם המדהים שא' הרים בעוטף, 'רצים כי אסור לעצור', הכרתי אנשים שלא הייתי פוגשת בסיטואציה אחרת, למרות שחלקם היו שכנים שלי", אומרת קרפ.
4 צפייה בגלריה
מימין לשמאל: רעות קרפ, איה מידן ורועי סבן. "רצים כי אסור לעצור"
(צילום: תומר שונם הלוי)
"לרוץ עם הראש, לא עם הרגליים"
רם חיון ממושב תדהר נדבק בחיידק הריצה בזכות קובי פרייאנטה ז"ל והקבוצה שהקים, "שדרות פרונט ראנרז". ב-7 באוקטובר חיון יצא לריצת בוקר עם פריאנטה וחברה נוספת בקבוצה, נעמי שטרית-אזולאי ז"ל, באזור צומת יד מרדכי, כשמחבלים פשטו על המקום. הוא היחיד שיצא בחיים מאותה ריצה.
"התחלתי לרוץ ב-2019 והתמכרתי", מספר חיון. "כמה חודשים אחרי שהצטרפתי לקבוצה של קובי פגשתי את נעמי בחדר כושר, והיא שמעה אותי מדבר על הריצה, התלהבה והתחילה לרוץ איתנו. זה היה תור הזהב של הקבוצה, שהפכה כבר למשפחה.
"ב-7 באוקטובר פינו אותי פצוע מהשטח, ליד הגופות של החברים הכי טובים שלי. אחרי שהתאוששתי חזרתי לרוץ בקטנה, אבל את כל השנה הראשונה הקדשתי להנצחה שלהם - והריצה הייתה ברקע. התאמנתי למרתון ניו-יורק, ואחרי שרצתי אותו הייתה לי ירידת מתח ונסיגה במצב הנפשי", הוא משתף בכנות. "זו התמודדות לא פשוטה, אבל חלק ממנה היה להבין שהאימונים נותנים לי כוח להמשיך. החלטתי לרוץ את ה-50 ק"מ בים המלח עם הראש, לא עם הרגליים".
4 צפייה בגלריה
מימין לשמאל: נעמי שטרית אזולאי ז"ל, קובי פרייאנטה ז"ל ורם חיון ב- 7 באוקטובר, רגע לפני שנתקלו במחבלים
גם רועי סבן משדרות התמכר לריצה בזכות הקבוצה שהקים פרייאנטה ז"ל. לפני שנתיים השתתף לראשונה במרוץ ים המלח. "כשעלה הרעיון בקבוצה לרוץ יחד לזכר החברים שנרצחו, כמעט לא היה לי זמן ריצה בגלל המילואים, אבל אמרתי שאני נרשם רק בשבילם. אנחנו רצים יחד כקבוצה שבשבילה הספורט הוא תהליך של ריפוי".
"להתפרק ולהמשיך קדימה"
איה מידן מקיבוץ בארי יצאה בשבת השחורה לרכיבת אופניים עם ליאור וייצמן ז"ל, שנרצח סמוך לשדרות. היא התחבאה בשיחים במשך שבע שעות עד שחולצה תחת אש על ידי משפחה בדואית מרהט. אחרי אותו יום, שבו איבדה שבעה מבני ובנות משפחתה, מידן הבינה שהדרך הטובה ביותר להתאושש ולהנציח אותם היא הספורט.
"ממש הרגשתי את החוסר של ליאור, השותף שלי לרכיבות, והייתי מתפרקת", היא מספרת. "אבל שמתי לב שבימים שאני מצליחה להוציא את עצמי להליכה ואז לריצה, ההתמודדות שלי טובה יותר. ככה הייתי מצליחה להרים את עצמי מהמיטה. יש לי שלושה ילדים שצריכים אותי.
"באוגוסט 2023 פתחתי קבוצת ריצה לאנשי בארי בים המלח, לשם פונתה הקהילה. ראיתי שזה עושה לי ולחברים שלי טוב, והחזרנו את קבוצת הריצה. התאחדנו עם הקבוצות של סעד ומגן, והתאמנו פעמיים בשבוע.
"יש לי חבר מכיתת הכוננות בקיבוץ שנרצח ב-7 באוקטובר, שחר צמח, שהתאמן לקראת מרתון ים המלח. היינו נפגשים בבוקר בשבילים וידעתי כמה הוא רצה להגיע לזה. אז השנה נעשה את המרתון הזה לזכר כל החברים שלנו, לצד חברים אחרים. בספורט אפשר להתפרק, אבל יש מטרה. אחרי ההתפרקות צריך לאסוף את עצמך, להסתכל קדימה ולהמשיך".
ניר ונגר, ראש המועצה האזורית תמר, אמר כי "אנחנו גאים לארח את רצי העוטף שמוכיחים שוב ושוב את ניצחון הרוח ואת יכולת התקומה מעוררת הגאווה של עם ישראל. מרתון 'ארץ ים המלח' הוא אירוע ספורט עוצמתי שמחבר בין רצים מכל קצוות הארץ, והריצה בנופים המרהיבים והייחודיים של האזור - תורמת רבות לשיקום הגוף והנפש".
פורסם לראשונה: 00:00, 05.02.25
