"עד שזה לא מגיע אליך - אתה לא מבין את גודל התופעה"
(צילום ועריכה: גיא הוכמן)
גיא הוכמן - קומיקאי, סטיריקן, כוכב הפגנות, מכור לסכנות ומי שקרע את הרשת בסרטונים הכי מופרעים - מעולם לא זמם על פעילות ציבורית, אבל החיים זימנו לו טרגדיה שהוא לא יכול היה לעבור עליה בשתיקה.
זה קרה לפני שנה וחצי, ביוני 23'. הוכמן (36, אב לשניים) סיים הופעת בוקר, הדליק את הסלולרי וראה חמש שיחות שלא נענו מאשתו, אביה, אושיית רשת בזכות עצמה. "חמש שיחות ממנה זה בהחלט יוצא דופן, אבל הלב שלי לא החסיר פעימה", הוא נזכר. "יום לפני כן אשתי ואני רבנו, אז חשבתי שאולי היא רוצה ל-לא משנה מה. אבל אביה הודיעה לי שאמא עברה תאונה".
אשתך קוראת לחמותה אמא?
"לא, אשתי אמרה 'רחלה עברה תאונה, קורקינט דרס אותה'. חשבתי שילד הפיל אותה ויורד לה קצת דם מהברכיים. עוד לא הבנתי את גודל האירוע. אמרתי 'אני בא', ואשתי הוסיפה - 'היא בטיפול נמרץ'. ואז זה הכה בי. מה, אמא מחוסרת הכרה? אה, זה לא היה קורקינט קטן?".
אמו, רחל הוכמן (74), לשעבר בכירה בבנק ישראל, אם לשלושה, יושבת לצד בן הזקונים שלה, שמניח את ראשו בחיקה. היא תולה עיניים גדולות בשפתיו ובולעת כל מילה. איש אינו יודע מה היא חושבת, מבינה או מרגישה. שנה וחצי אחרי תאונת הקורקינט שעצרה את חייה, היא עדיין לא מדברת. מדי פעם ממלמלת "טה-טה-טה" בחיוך מבויש.
אמא היא ג'דאית. מיום שיצאה לפנסיה מהבנק היא פרחה. עד לתאונה היא למדה יוונית ונרשמה למיליון חוגים ושרה בחבורת זמר, היא לא אכלה את החיים, אלא טרפה אותם. והיא הייתה סבתא מעורבת לחמישה נכדים. היה לה חיבור קוסמי עם רום, הבכור שלי. אמא הייתה בשיא שלה"
"אמא היא ג'דאית", הוא מלטף את זרועה. "אין עליה. מיום שיצאה לפנסיה מהבנק היא פרחה. עד לתאונה היא למדה יוונית ונרשמה למיליון חוגים ושרה בחבורת זמר, היא לא אכלה את החיים, אלא טרפה אותם. והיא הייתה סבתא מעורבת לחמישה נכדים. היה לה חיבור קוסמי עם רום, הבכור שלי. אמא הייתה בשיא שלה. באותו היום היא קבעה עם חברה שלה בהבימה, כשהחברה קצת איחרה אמא הלכה לבדוק מה יש בסינמטק. ואז, בדרך חזרה לכיוון הבימה..."
את הפאזל, הוא מדגיש, הם הרכיבו בכוחות עצמם. "אמא הלכה על המדרכה ומולה הגיח קורקינט חשמלי גדול - לא קורקינט שיתופי - עם רוכב שנסע כמו משוגע. ערבי מיפו, שכמה חודשים לפני כן השתחרר מהכלא, הוא ישב גם על עבירות תנועה. יש לו ברקורד פגיעה בבחורה צעירה שהחלימה מהר. אצל אמא זה היה אחרת. היא נפלה על הראש בשיא הספיד, ופשוט התרסקה".
"הרגשתי שהיא מבינה"
אמא שלו מנשקת מלחייו את הדמעות שהוא בכלל לא מנסה להסתיר. רגישות יתר היא צד לא מוכר בהתנהלותו הקופצנית. בפלטפורמות השונות, בטוטאל, כבר יש לו יותר ממיליון ורבע עוקבים שהתמכרו להומור העממי שלו, אבל אמא יש רק אחת.
"טסתי לאיכילוב", הוא מתנשף, "חיפשתי אותה במיון, הזזתי וילונות, הגעתי לחדר טראומה שאסור להיכנס אליו, אבל רגע, אני חייב לראות את אמא. נכנסתי. ראיתי אותה מחוברת לכל הצינורות והמכונות, מתנדנדת בין חיים לבין מוות. זה היה רגע קשה. ואז התחלנו את המסע".
3 צפייה בגלריה
רחל ורום הוכמן, בנו של גיא, בטקס שבועות בגן, שבועיים לפני התאונה
(צילום: מהאלבום הפרטי)
עוצמת הפגיעה עדיין לא הייתה ידועה. "הרופאים אמרו, 'אנחנו עושים כמיטב יכולתנו' ובמו עיניי ראיתי כמה שהם עושים. מאז התאונה של אמא, אני מעריץ רופאים. בפגיעת ראש, להבדיל מפגיעה אחרת, יש נזק מתמשך. כלומר, אם נפלת על הרגל ואובחן שבר, ישימו לך גבס והעצם תתאחה. בפגיעת ראש זה להפך. בהתחלה אתה חושב שהיא בסדר, אבל בתוך הגולגולת שלה יש שטף דם שהולך וגדל ולוחץ. וזה מתסכל", הוא מקפל את אצבעותיו לאגרוף זועם.
"בהתחלה אמרתי, 'אוקיי, פגעו בה, אבל היא מדברת'. היא שאלה 'איפה אני' וניסתה להבין מה קרה. ואז, משבוע לשבוע ומיום ליום אמא איבדה את המילים, עד שהרופאים אמרו 'חייבים לנקז'. נכנסנו לניתוח. מאז היא כבר עברה חמישה ניתוחי ראש כדי לשחרר את הלחץ הפנים-גולגלתי. חצי מהגולגולת של אמא זה שתל. כשהיא מסתכלת בראי, אני לא בטוח שהיא מבינה מה יש לה שם".
"עד שזה לא מגיע אליך אתה לא מבין את גודל התופעה, ואני מודה באשמה: אם אמא שלי לא הייתה נדרסת, לא הייתי מתחיל להתעסק בלוחיות רישוי של כלי רכב דו-גלגליים ממונעים. מה לי ולהם? לאור הנתונים קלטתי שאולי קיבלתי הזדמנות להשפיע באמת"
אנחנו יושבים בלובי של אגף השיקום בתל השומר. כיום, הוכמן גרה בביתה, עם מטפלת צמודה בכל שעות היממה, ומדי יום היא מגיעה לכאן, לריפוי בעיסוק וקלינאית תקשורת. זה הבית השני שלה - וגם של בנה. "הלובי הוא המשרד שלי", הוא מתחבק ומסתחבק עם כל פצוע שניגש אליו, "העבודה היומיומית שלי היא להצחיק אותם, להרים. הגדרת התפקיד שלי השתנתה מבדרן למשמח יהודים".
על העלאת המורל הצה"לי העניקה לו המועצה הציונית בישראל את אות גיבורי העורף, ובתקשורת הוא הוכתר כקצין חיוך ראשי. שניים בכיסאות גלגלים מזהים אותו ושועטים לעברנו. התור לסלפי נראה בול כמו בקופת חולים, רק שאין מספרים. מדי יום, בין הטיפולים שלה לבין הקטעים שלו, הם צועדים במסדרון לאיטם, יד ביד. חלק מהנוף. עכשיו אמו בוהה בהתקהלות שמתרחבת. המבט שלה חם וקורן, אבל עיניה חלולות.
מתי החלטת לצאת למלחמה בקורקינטים הממונעים?
"לא החלטתי. רק פירסמתי פוסט. כשקשה לך אתה מחפש לפרוק, ובתכל'ס באתי בטענות לכולם. האשמתי את עיריית תל-אביב ואת השר לביטחון לאומי ואת המשטרה, ויצאתי על האמ-אמא של שרת התחבורה. הרבה לפני שהם התחילו להגיב הוצפתי בהודעות של 'זה קרה גם לאבא/אמא שלי'.
"עד שזה לא מגיע אליך אתה לא מבין את גודל התופעה, ואני מודה באשמה: אם אמא שלי לא הייתה נדרסת, לא הייתי מתחיל להתעסק בלוחיות רישוי של כלי רכב דו-גלגליים ממונעים. מה לי ולהם? לאור הנתונים קלטתי שאולי קיבלתי הזדמנות להשפיע באמת. את יודעת, כולם מתעסקים בהשפעה של המשפיענים".
אתה אוהב את הסטטוס הזה?
"אצלי אין קוד קופון, אני מציע קוד מוסרי, קוד ערכי, ולצערי זה קורה בעקבות הטראומות שחוויתי על בשרי. קלטתי שהקורקינט החשמלי הוא מכת מדינה, ואמרתי לעצמי: וואלה, סטנדאפיסט יכול להיות גם אקטיביסט".
בהתחלה הוא ירה לכל עבר. "איפה משרד התחבורה? איפה המשרד לביטחון לאומי? איפה המשטרה? איפה עיריית תל-אביב? כתבתי פוסטים, התראיינתי, העליתי את הנושא לסדר היום וזה עשה המון רעש מפני שאין עשן בלי אש, במרכזי הערים הגדולות זה בלתי אפשרי ללכת על המדרכה, זה מסוכן. ראיתי מול עיניי את תאונת הקורקינט של שלומית מלכה שהעלתה למודעות את נושא הקסדה שהיום היא כבר סטנדרט, אבל קסדה היא ביטוי לאחריות האישית של הרוכב כלפי הראש שלו. המקרה הזה היה שונה, חיפשתי מישהו שייקח אחריות על כל הסביבה".
האקטיביזם, לדבריו, חיזק אותו. "במקום להתרכז בשיט של עצמי, התמקדתי במטרה. הפניתי את השיט כלפי חוץ, כיתתי רגליים וזה עזר לי להתמודד עם המשבר. כשכל גוף זרק את האשמה והאחריות על האחר התרחקתי מאמא לכמה שעות כדי לעלות לירושלים, לכנסת. עוד ועדות, עוד דיונים, ובינתיים אמא נכנסת ויוצאת מעוד ניתוח. ולי, כידוע, יש קוצים".
איך קיבלו אותך בחלונות הגבוהים?
"נהדר. דווקא מפני שאני לא אקטיביסט. גיליתי שכשאני מדבר ברצינות בעודי חובש כובע של מצחיקן, מקשיבים לי יותר. שאלתי איך ייתכן שכל מי שלא מוצא מונית יכול להיכנס לחנות קורקינטים, לעלות על כלי ולנסוע איתו 50 קמ"ש על מדרכה ולדרוס הולך רגל ולברוח. איפה אנחנו חיים? במדינת חוק או במערב הפרוע? אז בזכות אמא שלי, ולמען האימהות של כולנו, זה נגמר. צילמתי קמפיין למשרד התחבורה. 'רק עם לוחית הרכיבה חוקית!' זה הסלוגן, אז תעשו את זה, באמא שלכם".
מכאן נובע שהמערב הפרוע חוסל?
"נראה לך? נכון, החוק נכנס לתוקף ב-1 באוגוסט והיום, אחרי שהפעלתי לחץ כבד, סמכויות האכיפה עברו מהמשטרה לפיקוח העירוני. אני משלם ארנונה לעירייה? אז העירייה תציב פקחים שייתנו דוחות לכל מי שרוכב על קורקינט ממונע ללא לוחית רישוי.
"אבל אנחנו עדיין במערב הפרוע. יש מיליון כיסתוחים כמו 'וולט' - שם קוד לכל חברות השליחויות שמתנערות מאחריות. הן עדיין מדביקות מספרים על כלי הרכב הממונעים במקום לחייב את השליחים לשלם 50 שקל, ולקבל לוחית רישוי כדי שהמצלמות יזהו את מי שהיה מעורב בתאונה".
אמא שלו מתופפת בציפורניים מטופחות על אצבעותיו. כף ידה רועדת. היא מרגישה שבנה נסער. "טה, טה, טה", היא מרגיעה אותו. "אני יודע", הוא ממלמל, "גם זה יקרה, אבל לאט-לאט. ברור שהייתי שמח אילו הדברים היו זזים יותר מהר. לקח לי שנה, מיוני עד יוני, להגיע לזה".
מפני ש-7 באוקטובר שם לך מקל בגלגלים?
"מפני שבסוף יולי, חודש אחרי התאונה של אמא, נפל עליי סרטן אשכים".
וזו הייתה השליחות השנייה שהוכמן קיבל על עצמו. הוא חשף ותיעד ותיבל בהומור שחור. "בסרטן, בניגוד לתאונה, לא היה לי את מי להאשים, אבל אני מאמין בלהוציא ולשתף. במקום להתקרבן ולהתבכיין ב'למה זה קרה דווקא לי' - בוא ניצור מזה משהו. אפשר לקחת את השיט הזה ולנסות להוביל איזה שינוי.
"בסרטן, כמו בתאונה, התחלתי בפוסט. בשני המקרים לא ציפיתי לתהודה כל כך גדולה. תראי הודעה שקיבלתי לפני רבע שעה. 'היי, אתה יכול לשלוח סרטון חיזוק לאחי הקטן? גילו לו משהו באשכים והוא צריך לעבור ניתוח כמו שלך'. יש לי יותר מ-1,000 הודעות של חבר'ה שהלכו להיבדק אחרי שהעליתי את סרטן האשכים לתודעה הציבורית. אולי הצלתי מישהו. אני מקווה".
אמא הייתה מודעת לאקטיביזם שלך?
"אמא לא ידעה כלום. חודש וחצי אחרי התאונה, כשנכנסתי לניתוח של כריתת אשך, היא כבר לא דיברה. כשסיפרתי לה, 'אמא, גילו לי ככה וככה' היא רק חיבקה אותי, אבל הרגשתי שהיא מבינה ושהיא עצובה".
"שומר על זכותי להעיר"
ואז הגיע 7 באוקטובר. "אמא באיכילוב, בשיקום אורתופדי, אחרי שנפלה בשירותים ושברה את האגן. אשתי בחודש התשיעי, כורעת ללדת, ואני מתרוצץ מכאן לשם כמו איזה מפונה כי מפנים את אמא. מודיעים ברמקול, 'אין מספיק מקום במיגוניות, מי שאין לו קושי נשימתי הולך הביתה'. פניתי לקופת חולים מכבי והם היו מדהימים, מצאו לה מקום ב'בית בלב' בראשון-לציון ופינו אותה לשם באמבולנס פרטי.
"כשהתחילה המלחמה הכול הוסט לצד, מאבק בקורקינט חשמלי נראה כמו צרות של עשירים, אז התרכזתי בלנסות להרים ללוחמים שלנו כמה שיותר, הרגשתי שצריכים אותי כמו שלא הרגשתי בחיים. באזור פברואר קיבלתי הודעה, 'גיא, סתם שתדע, אנחנו יושבים שבעה על ילדה שלי שנהרגה מקורקינט'. דקה של הלם. הרי כבר שמתי את הפרויקט הזה בצד עד לאחרי המלחמה. אבל לא יכולתי להתעלם. חזרתי לכנסת ולראיונות ולהרצאות. נתתי פוש אחרון. הייתי בטוח שהחוק יעבור. אמא, נכון שאת שמחה שהחוק עבר?"
"בהתחלה הייתי בטראומה ובפסיכוזה, רדפתי אחרי כל קורקינט ממונע שעלה למדרכה, היו לי הרבה מקרים של כמעט מריבות, אולי כמעט מכות. היום אני יותר רגוע, לא לוקח את החוק לידיים, אבל שומר על זכותי וחובתי להעיר, 'גבר, אם אפשר, בבקשה, לא פה'. ובפארק, אני מבקש מאמהות שיורידו את בני הארבע שלהם מהקורקינט"
וכשהיא עונה לו בפיהוק, היא כבר עייפה, הוא עוזר לה לקום. ומוסיף, כבדרך אגב, שחשבון הבנק המשפחתי מממן את הטיפולים הפרטיים. "עד היום הוצאנו יותר ממיליון שקל. למה? כי אין ביטוח על כלי רכב ממונע שאינו מזוהה בלוחית רישוי. אנשים לא מבינים את הנזק הכלכלי של תאונה. לכן אני מבטיח ומתחייב שהצעד הבא שלי יהיה נושא הביטוח. אני לוחץ בכל הכוח על ביטוח ואכיפה למרות שאיבדתי המון קהל".
איבדת? חשבתי שלהפך.
"איבדתי מלא. יש כאלה שאומרים, 'מה רוצה ההוכמן הזה? שיתעסק בצחוקים' ויש כאלה שאומרים, 'הנה, המדינה מנסה לשחוט עוד קצת את האזרח' ואני יכול להבין אותם. זה נראה כמו בלבול מוח עד שזה מגיע לאמא או לילד שלך. בהתחלה הייתי בטראומה ובפסיכוזה, רדפתי אחרי כל קורקינט ממונע שעלה למדרכה, היו לי הרבה מקרים של כמעט מריבות, אולי כמעט מכות. היום אני יותר רגוע, לא לוקח את החוק לידיים, אבל שומר על זכותי וחובתי להעיר, 'גבר, אם אפשר, בבקשה, לא פה'. ובפארק, אני מבקש מאמהות שיורידו את בני הארבע שלהם מהקורקינט".
בעקבות התאונה הוא עזב את תל-אביב. "חזרתי לגור בנוף ילדותי, קרוב לאמא. יש לי אופניים חשמליים, זה כלי תחבורה שכונתי, יש שבילים, ובבוקר אני לוקח את רום ועוז לגן, עם כיסא מקדימה וכיסא מאחורה".
מה עלה בגורלו של רוכב הקורקינט שפגע באמא שלך?
"הוא נעצר. לא שמגיע לו לקבל מדליה, אבל הוא לא מיהר לברוח מהמקום. מבחינתי, הבן אדם הזה צריך לשבת חמש שנים בכלא, כפי שנקבע בחוק. כבר הציעו לי הסדר טיעון, אבל אני הולך עם זה עד הסוף למען יראו וייראו. זאת משימת חיי".
פורסם לראשונה: 00:00, 26.02.25
