משא עצום של כאב נושאת סבתא רבקה על כתפיה. יגון שאין לו סוף. כאילו מלאך המוות בכבודו ובעצמו החליט להעמידה למבחן. בבוקר אחד שכלה שני בנים, שתי נכדות ואת כלתה. והיא, ראש שבט בירה, שקשרה גורלה בקיבוץ בארי לפני 60 שנה, שחצתה זה מכבר את גיל גבורות - נותרה באבלה, אוד מוצל מאש מפלצות הנוח'בה.
אישה כזו, שצער העולם ממלא את ליבה עד להתפקע, מה נותר לה בחייה? נותרו רגעים קטנים, וקהילה שעוטפת, ובני משפחה שעודם איתה - ילדים, נכדים ונינים. וגם אנשים טובים שנקרים באמצע הדרך.
כאלה הם חברי וחברות "נחלת שלם", גרמנים, קנדים ואמריקנים אוהבי ישראל ואוהבי אדם, וגם כמה ישראלים, אי של תמימות בתוך החיספוס המקומי. כ-20 משפחות שחיות באזור העמק ובחבל התענכים, משלבות בין מסורת וקדמה, ומאז 7 באוקטובר לקחו על עצמן שליחות: לעבור בין ריכוזי מפונים מהעוטף והצפון ולהסב להם מעט שמחה.
היריד הנודד שלהם - שמשלב מלאכות יד, דוכני אוכל המבוסס ברובו על תוצרת עצמית ומופע של מקהלת ילדים שמבצעת שירים מוכרים בעברית - כבר הגיע ל-29 אתרי מפונים ברחבי הארץ, ועוד היד נטויה.
קהילת "נחלת שלם" משמחת את מפוני קיבוץ כפר גלעדי
(צילום: יואב קרן)
כמה חודשים אחרי תחילת המלחמה הגיעו לעין גדי, שם שהו כ-60 ממפוני בארי. אחת מהן הייתה רבקה בירה בת ה-84. סיפורה של משפחת בירה הוא אחד הסיפורים הקשים ביותר של השבת הארורה ההיא. אורון, בנה הצעיר של רבקה, נרצח עם אשתו יסמין ועם בנותיהם תאיר בת ה-22 ותהל בת ה-15. נותר מהמשפחה רק הבן יהב, חייל ששהה באותה עת בביתו בשכונת הצעירים. טל, בנה השני של רבקה, נרצח גם הוא.
רבקה, שהתאלמנה לפני כ-20 שנה, הייתה עם המטפלת שלה בממ"ד ביתה, אך מחשבותיה היו נתונות לילדיה ולנכדיה. "בתוך כל המלחמה, כשהקיבוץ שורץ מחבלים, רציתי לצאת על הקלנועית ולנסוע אליהם, לוודא שהם בסדר", היא מספרת. "התקשרתי לאחראית הרווחה והיא אמרה לי: 'אל תצאי מהממ"ד. אני אשלח מישהו שיבדוק מה קורה עם המשפחה שלך. בדיעבד אני יודעת שהם כבר לא היו בחיים".
תחילה נחשבו בני משפחת בירה נעדרים. חלף יותר משבוע עד שקיבלה רבקה את בשורת האיוב. "המוח לא קולט את זה עד היום", היא אומרת וקולה נחנק בבכי. "כשהודיעו לי אמרתי, 'אה, זה רק זמני, הם יחזרו'".
12 צפייה בגלריה
מימין: תאיר, יהל, יסמין ואורון בירה ז"ל. "המוח לא קולט את זה עד היום"
(צילום: אלבום פרטי)
כעת היא מנסה למצוא נחמה במה שנותר - בשני ילדיה, בתיה ועמית. בנכדיה, שעליהם היא מספרת בגאווה. בארבעת ניניה ("החודש הם באו לעשות לי יום הולדת, זה היה כל כך מתוק"). וגם בדברים הקטנים, פעילויות כמו ציור, סריגה וקרמיקה שמעבירים מתנדבות ומתנדבים באתר הזמני של בארי בקיבוץ חצרים, ועוד קודם לכן במלונות. כך התוודעה רבקה לקיומה של קהילת "נחלת שלם".
"יום אחד הם הגיעו ופתחו דוכנים, ואני הראשונה שבאה לדברים האלה. זה מרגיע ומרוקן קצת את המוח מהמחשבות. הם הביאו חומרים מיוחדים שאף פעם לא עסקתי בהם. למשל, פרחים ופרפרים יפים מעץ שצבענו. הייתה אווירה נהדרת. הם היו כל כך נחמדים ורגישים והתעניינו בעדינות בכל אחד מאיתנו. הילדים של בארי כל כך נהנו והיו ממש מאושרים, גם המבוגרים. זו הייתה הפעם הראשונה שחייכתי מאז 7 באוקטובר".
מאז היא בקשר עם נעה וצפריר ירדן, חברי קהילת האם של "נחלת שלם" בטקסס, שנמצאים על הקו. בת שש הייתה נעה כשאביה, חנוך לב-כוכב, ממקימי קיבוץ פלמחים ומנכ"ל משרד העבודה תחת יגאל אלון, נהרג בפיצוץ טיסה 330 של סוויסאייר מציריך לישראל בפברואר 1971. צפריר בעלה, בן קיבוץ בית זרע, היה לוחם בשלדג במלחמת לבנון הראשונה. הם חיים בארה"ב זה כ-40 שנה, ובשנים האחרונות כרכו את חייהם עם הקהילה בישראל.
"נעמית דקל-חן מקיבוץ ניר עוז, שבנה שגיא שוחרר עכשיו משבי חמאס, הייתה בת כיתה שלי", מספר צפריר. חיבורים שרק המציאות הישראלית יכולה ליצור.
פגשנו אותם באחד מימי שישי בקיבוץ כפר גלעדי שבאצבע הגליל. זהו מפגש שני בין "נחלת שלם" לקיבוצניקים מהצפון - הראשון היה לחוף הכנרת, לשם פונו בתחילת המלחמה, וכעת באו לחבקם לקראת שובם הביתה. על הדשא שמאחורי חדר האוכל נפרסו דוכני האוכל ועבודות היד. כרבע מחברי הקיבוץ כבר חזרו לבתיהם, ורבים מהם השתתפו בהפנינג.
בשערן הזהוב, בחזותן האירופית ובשמלותיהן הארוכות מזכירות נשות הקהילה את בנות האמיש בארה"ב. אך שלא כמו האמיש, שנוסעים בעגלות רתומות לסוסים ואינם משתמשים בטלפונים ובמכשירי חשמל - אורח חייהם של חברי "נחלת שלם" מודרני לחלוטין. ובכל זאת, הוא שונה מכל מה שאנחנו מכירים. אחד הערכים המרכזיים שלהם הוא חינוך ביתי. כל ילדי הקהילה לומדים בבית. החינוך אינו כולל רק חומר עיוני, אלא גם עבודה במשק החקלאי הקטן שיש לכל משפחה ושותפות מלאה במטלות הבית.
"החינוך הביתי הוא אחת הסיבות שהצטרפתי לקהילה", מספר פיליפ אנץ, שהגיע לפני 14 שנה מאזור טורונטו שבקנדה. כמו רבים מבני "נחלת שלם", הוא היה חבר בקיבוץ בית אל - קהילה ותיקה של אוהבי ישראל, רובם גרמנים, שחיים בזיכרון יעקב.
אנץ, בן 44, נשוי ואב לשניים, הצטרף ל"נחלת שלם" זמן קצר אחרי שהחלה לפעול בישראל, בשנת 2016. "החינוך הביתי מחזק את הקשר בתוך המשפחה, וזה דבר שחשוב לנו מאוד", הוא אומר בעברית רהוטה.
בגינת ביתם במושב מדרך עוז הם מגדלים מלפפונים ועגבניות, שמהן מכינה אשתו רוטב סלסה. גם שלוש פרות יש למשפחת אנץ. "אני קם בארבע וחצי, חולב את הפרות, הולך לעבודה כמתכנת CNC (עיבוד שבבי ממוחשב), חוזר בארבע וחולב שוב את הפרות. הבן הגדול שלי קם איתי בבוקר לעזור בחליבה. זה חלק מהחינוך של עזרה בתוך המשפחה".
לצידו של פיליפ, מאחורי דוכן להכנת עציצים מלוחות עץ, עומד מיכה ויידנר. בן 32, הגיע לישראל עם משפחתו משטוטגרט שבגרמניה בגיל שנתיים וגדל גם הוא בקיבוץ בית אל. שירת בצה"ל בחיל המודיעין, הצטרף ל"נחלת שלם" לפני כשמונה שנים ומתגורר גם הוא במדרך עוז, הריכוז העיקרי של הקהילה.
ויידנר נשוי + 1 ועובד כמהנדס מכונות במפעל. "רצינו לעזור איפה שאפשר, להביא קצת שמחה למפונים, לחבר בין האנשים", הוא מספר על המיזם. "כשהיינו עם אנשי בארי בים המלח, פגשנו שם ילדה ששני הוריה נרצחו. המפונים התלהבו מאוד מהאווירה, מהפעילויות. כאילו עזרנו להם לשכוח לכמה שעות את מה שקרה".
12 צפייה בגלריה
האטרקציה המרכזית באירוע. נשות קהילת "נחלת שלם" מרדדות בצק לפיצה בכפר גלעדי
(צילום: אפי שריר)
האטרקציה המרכזית ביריד היא דוכן הפיצות. את הקמח המלא שממנו נעשה הבצק מייצר יונתן קורץ, גיסו של פיליפ, באבני ריחיים שייבא מאוסטריה. "אני טוחן בכל שבוע 150-100 קילו, גם לשימוש הקהילה וגם להזמנות מבחוץ", אומר יונתן, שהגיע לישראל לפני 24 שנים.
"אנחנו עושים לחמים מקמח מחמצת, והקמחים הלבנים יותר משמשים לפנקייקים ועוגיות. תאכל פיצה, תרגיש שזה טעם אחר לגמרי". על רידוד הבצק מופקדת ברניס גראו, אחותו הצעירה של פיליפ, נשואה ואם לחמישה. בתה, אליה, עוזרת לה, ובנה יואב מכניס את הפיצות לתנור. עוד נכיר אותם מקרוב כשנבקר בבית המשפחה במושב פרזון שבתענכים.
"להעניק שמחה ותקווה"
את דוכן הגלידה, גם היא תוצרת בית, מפעילים רות והושע שכטרלה ממדרך עוז. הוא בן 44, נולד בישראל להורים שהגיעו מגרמניה לקיבוץ בית אל ועוסק ביבוא מכונות למחזור פסולות וגזם. "בכל שנה, בסוכות ובשבועות, עשינו יריד כזה לחברים ולמכרים שלנו", הוא מספר.
היריד האחרון לפני המלחמה התקיים ב-6-5 באוקטובר, רגע לפני שהעולם התהפך. "ואז לקחנו את היריד, שמנו אותו על גלגלים ומאז אנחנו נעים בין קהילות המפונים. להיות ביחד, להעניק שמחה ותקווה, זה נותן לנו המון".
אלישבע היימן מסייעת להם בדוכן, מחלקת לילדים וגם למבוגרים גלידת וניל ברוטב תות חם. "ההורים שלי הגיעו לארץ מגרמניה כשהייתי תינוקת", היא מספרת. "נולדתי בשם אליזבת והמורה לעברית עשתה ממני אלישבע".
מיכה ויידנר: "רצינו לעזור איפה שאפשר, להביא קצת שמחה למפונים, לחבר בין האנשים. כשהיינו עם אנשי בארי בים המלח, פגשנו שם ילדה ששני הוריה נרצחו. המפונים התלהבו מאוד מהאווירה, מהפעילויות. כאילו עזרנו להם לשכוח לכמה שעות את מה שקרה"
רגע השיא באירוע הוא המופע. על הדשא עומדת מקהלה של ילדי וילדות הקהילה, ולצידם להקה עם גיטרות, כינור, תופים, בנג'ו, אקורדיון ומפוחית. הילדים, בליווי המבוגרים, פוצחים בשירה. זה מתוק ומרגש כאחד. "עושה שלום במרומיו", "הבה נגילה", "בשנה הבא נשב על המרפסת" - עם מסר של תקווה לחברי כפר גלעדי ששבים הביתה - וגם הפתעה: השיר "כאן" (עוזי חיטמן) עם שינוי קל במילים: "כאן ביתי פה אני נולדתי / בכפר גלעדי על יד הר רם / כאן החברים איתם גדלתי / ואין לי שום מקום אחר בעולם".
עמי פיליפ-קרול, שיושבת בשורה הראשונה, מוחה דמעה של התרגשות. דור רביעי בכפר גלעדי, רכזת התרבות של הקיבוץ ורכזת הצמיחה הדמוגרפית. נשואה לבן ואמא לארבעה, הקטנה שבהם, ליב, נולדה חודשיים לפני המלחמה. הם המשפחה הראשונה עם ילדים קטנים שחזרה לכפר גלעדי לאחר הפסקת האש."הידיעה שצה"ל שיטח את הכפר אל-עדייסה שמעלינו, מעוז של חיזבאללה, סיפקה לנו את תחושת הביטחון שהיינו צריכים כדי לחזור".
היא כבר הספיקה להתאהב בחבר'ה של "נחלת שלם": "הייתי רוצה קהילה כזאת אצלנו בבית, עם אותם ערכים, אותה אנרגיה, אותה ראייה של האחר. זה מחזיר אותי לקיבוץ שגדלתי בו, לחינוך שקיבלתי בבית הוריי ובבית סבי וסבתי".
לידה יושבת אסתר מזרחי, שעלתה לפני 40 שנה ממקסיקו סיטי היישר לקיבוץ שלמרגלות רכס רמים. כשהחלה המלחמה סירבה להתפנות מביתה - "פינו אותי בכוח" - ולאחר כמה שבועות חזרה לקיבוץ הריק. שלושת ילדיה עזבו עוד לפני המלחמה. אחד מהם, אלחנדרו, היה במילואים בעזה במשך יותר משנה. "הם יחזרו", משוכנעת עמי. "בתור רכזת צמיחה דמוגרפית, הילדים שלה אצלי ברשימות".
בקהל אנחנו פוגשים את גבי לב מקיבוץ מעיין ברוך, 400 מטר מגבול לבנון. בנו, סמ"ר הרן לב ז"ל, נפל במלחמת לבנון השנייה מפגיעת טיל נ"ט. יחד עם חבריו לטנק, שנהרגו כולם בתקרית, וקיבל לאחר נפילתו את צל"ש האלוף. כמה שנים אחר כך התגייס בנו הצעיר של גבי ליחידת עילית. "שיקשקנו ופחדנו, אבל הוא נורא רצה להגיע ליחידה הזאת והתאמן לקראת זה, אז החלטנו שלא מתערבים", מספר גבי. ב-7 באוקטובר לחם הבן עם חבריו בעוטף, ומאז הוא במילואים.
12 צפייה בגלריה
גבי לב לצד אשתו ואמו של הרן ז"ל ואחיו הקטנים, אוחז בתמונת בנו זמן קצר לאחר שנפל במלחמת לבנון השנייה
(צילום: אביהו שפירא)
לצד הקשר עם המפונים, "נחלת שלם" מקיימת שיתוף פעולה עם מוזיאון עין דור לארכיאולוגיה שלמרגלות התבור. תמר שובל, מנכ"לית המוזיאון והאוצרת שלו, מספרת: "היה לנו פסטיבל בחנוכה שהגיעו אליו 400 איש, בהם מפונים מהצפון שנמצאים ביישובי המועצה האזורית עמק יזרעאל, וחברי 'נחלת שלם' עשו תחנות של טווייה, אריגה, נגרות. אפילו הכינו את הפיצות עם הקמח שהם מייצרים. וכל זה התרחש ליד הגת והגורן ובית הבד העתיק שאנחנו מפעילים במרכז המלאכות הקדומות שלנו. אנחנו כבר מתכננים לעשות איתם אירוע נוסף בחופש הגדול".
12 צפייה בגלריה
חברי הקהילה באירוע שערכו למפונים בחנוכה במוזיאון עין דור. "כבר מתכננים לעשות איתם אירוע נוסף בחופש הגדול"
(צילום: באדיבות מוזיאון עין דור)
מתמטיקה מסביב לשולחן הביתי
שבוע אחרי האירוע בכפר גלעדי הגענו אל ביתם של ברניס וסמואל גראו במושב פרזון. הם מתגוררים בדירה שכורה, בקומה הראשונה בביתו של בעל המשק, שאף הקצה להם ליד הרפת שלו מקום ללול תרנגולות מטילות ולגידול ברווזים לבשר.
חמשת ילדי המשפחה - ירדן בן ה-17, שכבר קיבל צו ראשון, יואב בן ה-15, אליה בת ה-13, דנאל בן ה-11 ועדי בן השבע -יושבים ללמוד מתמטיקה סביב השולחן במטבח, כל אחד לפי גילו ורמתו. ברניס מנהלת את הכיתה ביד רמה. על הקיר לוח ללימוד האלפא-בית האנגלי עבור עדי.
בכניסה לבית גינת ירק: ברוקולי, כרובית, קייל, חסה, בצל ירוק ושמיר. "אנחנו קמים בבוקר, אוכלים ארוחת בוקר ומבצעים את המטלות שלנו: לאסוף את הביצים, לתת אוכל ומים לברווזים ולתרנגולות, לטפל בגינה. ואז אנחנו חוזרים הביתה ומתחילים ללמוד", מספרת אליה.
12 צפייה בגלריה
סמואל על הפסנתר וילדיו לצידו. "לפעמים החלונות שלנו רועדים מהפיצוצים"
(צילום: אפי שריר)
אחר כך, בסלון, הם מארגנים לנו הופעה. סמואל האב, מהנדס מכונות, על הפסנתר, יואב בגיטרה ואליה שרה את "תפילה" ("שמור נא עלינו").
שמונה קילומטרים מכאן נמצאת העיר ג'נין, שבימים אלה פועל בה צה"ל במסגרת מבצע "חומת ברזל". "לפעמים החלונות שלנו רועדים מהפיצוצים", מספרת ברניס. המציאות הישראלית מגיעה עד לפתח ביתה של המשפחה הקנדית-גרמנית הזו, שקשרה את גורלה במדינת ישראל.
פורסם לראשונה: 00:00, 27.02.25
