אומרים שאהבת הארץ נקנית ברגליים, ולמרבה הצער זה כבר הוכח, אבל אצל דורון עצמון יש טוויסט בעלילה. מצד אחד הוא ירושלמי אסלי ומצד שני, כבר יותר משלושה עשורים הוא נע ונד מעבר לים.
בימים אלה, בביתו שבסידני, אוסטרליה, הוא מתכונן לפרויקט ענק שבו ישלב בין חיידק הריצה שדבק בו מיום שלמד ללכת - לבין געגועיו למולדת.
ההכנות כוללות אימונים גופניים ("בגיל 56 אני כבר לא יכול לרוץ כמו פעם"), לצד שיחות עם פילנתרופים כן ולא יהודיים מכל רחבי העולם. ב-19 בספטמבר ("בעזרת השם") ייצא לדרך המרוץ שיזם - "רצים בשבילם".
רגע, אתה יודע שבארץ כבר נערכו מרוצים שנשאו את השם הזה?
"וואלה? אופס, לא בדקתי", ממסך הזום נשקפת תדהמה.
במרוץ של עצמון לשם יש משמעות שונה. "בשבילם" זה שביל ישראל, מהחרמון ועד אילת, 50 ק"מ ביום. לנקודת הסיום הם יגיעו ב-14 באוקטובר, "אבל בפועל יהיו רק 24 ימי ריצה, כי בראש השנה וביום כיפור נעצור בחניון. יהיו כאלה שיעשו את כל השביל, ויש המון חבר'ה ישראליים שרוצים להצטרף למקטעים שונים. כולם מוזמנים".
בצידו השני של כדור הארץ הוא לוקח פאוזה, ממלא את הריאות בחמצן. "נרוץ את שביל ישראל למען כל הלוחמים שלנו, בשם כל אלה שאיבדו גפיים וחולמים לרוץ, או לפחות לעמוד על הרגליים. נרוץ בשמם ולזכרם".
כשהוא מדמיין את שיירת הרצים בנופי שביל ישראל, הוא מכריז "עם ישראל חי" ומחייך.
ואז הגיע המחבל
עצמון, נשוי למינקי ספירו, במאית קולנוע וטלוויזיה מצליחה ("אחוזת דאונטון" - ס"ש), מגולל את תולדותיו כעלילה דרמטית ומרתקת, למרות שלטענתו אין לו שום תוכניות לעבד לסדרה את הטוב והרע שצבר.
הוא התחיל את חייו כישראלי שורשי. למד בתיכון רנה קסין בירושלים, בגיל 17 פתח עם ארבעת אחיו (שנראים בול כמוהו) פאב-דיסקוטק בכיכר ציון, "אנדרגראונד" הזכור לטוב, ושירת בחיל הים.
"בריצה, כמו במלחמה, אין דעות פוליטיות. אמנם כל אחד רץ עם עצמו, אבל כשאתה רץ ליד מישהו הוא חבר לנפש, יש איזה דבק שמחבר ביניכם. בריצה פותחים את הלב, יש המון זמן לשיחות, זה מזכיר מאוד גיבוש צבאי"
בגיל 24 עקר לדאלאס, טקסס, עם אשתו הראשונה, עקב לימודיה, ובגיל 30 חזר ארצה כגרוש ללא ילדים. "הייתי שבור ואבוד", הוא מספר, "ויצאתי למסע חיפוש עצמי".
לא יכולת לחפש את עצמך בישראל?
"אולי יכולתי, אבל הרגשתי שאני חייב לצאת. רציתי רק לעזוב הכול וללכת. השארתי לה הכול, לא רציתי ממנה כלום, רציתי רק ללקק את הפצעים שלי ולרחם על עצמי בשקט. מה שהכאיב לי יותר מהכול זה שאני הייתי היחיד שלא ראה את זה בא וקורה. הייתי עיוור מאהבה, ולא ראיתי שאצלה האש כבתה כבר מזמן. אז ארזתי תיק עם מברשת שיניים, ג'ינס, שני טישרטס, שני תחתונים ושני זוגות גרביים. נכנסתי לסוכנות נסיעות והזמנתי כרטיס טיסה".
לאן?
"זה מה ששאלה אותי הסוכנת. לא היה לי מושג לאן אני רוצה לברוח. הצבעתי על שני חבר'ה שעמדו בתור ואמרתי לה - 'בדיוק לאותו המקום שהחמודים האלה טסים'. הסוכנת אמרה - 'הם הזמינו טיסה לשבוע הבא, לתאילנד, וצריך ויזה'. אז אמרתי לה - 'יהיה בסדר', ובאמת היה".
הפרק הראשון בחיי הנוודות שאימץ היה באוסטרליה. "התפרנסתי מעבודות בנייה ושיפוצים ובערבים יצאתי לבלות עם תרמילאים, כשנגמר הכסף חזרתי לערסל בתאילנד, כשנמאס לי להתנדנד ארזתי את התיק ועברתי לפינלנד, וכשנגמר לי שם - עזבתי הכול וחזרתי לישראל. חזרתי לעבוד עם האחים שלי במועדון ה'אנדרגראונד', כשאני מוקף בהילה ובתהילה של הבן האבוד שחזר מחו"ל".
נשמע לא רע.
"שרוואל ושרשרת אבנים שחורות. בילויים, שתייה, חברות יפות, כסף. אין תלונות. במוצאי שבת אחת עמדתי בכיכר ציון, ויוסי הג'ינג'י עבר לידי ואמר 'עצמון, יש לי מלא די-וי-די חדשים'. מזויפים, כמובן. אמרתי לו 'אני אבוא עוד מעט', וממרחק של מאה מטר ראיתי את הג'ינג'י מניח על הרצפה את הסרטים.
"המון ילדים התאספו סביבו, ואז, בהילוך איטי, ראיתי איזה איש נמוך-שמנמן מתקרב אליהם וידעתי בדיוק מה עומד לקרות. ידעתי שהוא מחבּל מפני שהוא היה עטוף במעיל דובון בקיץ".
הוא לעולם לא ישכח את שראו עיניו. "21 ילדים מפוזרים לכל עבר. הגדול ביניהם בן 19. וכמובן יוסי הג'ינג'י. למחרת שוב ארזתי את תיק הגב שלי, והפעם לארצות-הברית. כרטיס לכיוון אחד". הוא שיפץ ומכר בתים, "זה אחלה כסף, אבל הייתי נורא לבד".
5 צפייה בגלריה
עצמון במרוץ. "עבדתי קשה מאוד כדי להוכיח שאני יכול לעשות את זה בגדול בזכות עצמי"
(צילום: מהאלבום הפרטי)
ואז אחיו סיפר לו על איציק, "חבר ילדות שעבד אצלנו ב'אנדרגראונד', וממש מצליח בנדל"ן במרילנד. צילצלתי, הוא הזמין אותי לבקר, טסתי אליו. יאני, אשתו האנגלייה, סיפרה לי על מינקי, אחותה המדהימה, שמגיעה לביקור. נסעתי לשם 32 שעות רצופות. כשפגשתי את מינקי ידעתי בכל ליבי שהנסיעה לא הייתה לחינם. הכוכבים דאגו שניפגש. שלושה חודשים אחרי שהחלפנו מבטים, כבר הייתי באנגליה.
"עבדתי קשה מאוד כדי להוכיח לכולם שאני יכול לעשות את זה בגדול בזכות עצמי, לא רק בזכות היותי בעלה. הייתה לי רשת של בתי קפה, חנויות בשר וחנויות דגים, פתחתי קייטרינג מצליח וגם השקעתי המון בנדל"ן, אבל כששואלים אותי מה המקצוע שלי - אני מזדהה כאבא במשרה מלאה".
תשובה ישראלית קלאסית.
"במקרה שלנו זה אחרת. יש לנו שתי בנות - צ'ארלי בליס (19) ורובי ריי (18). בעשר השנים הראשונות שלנו כהורים מינקי הייתה עסוקה בסרטים ואני בעסקים והייתה לנו אופר מדהימה, אבל זה לא אימא ואבא. החלטתי ששתי בנותינו צריכות לראות שהכוח של נשים לא נופל מזה של גברים והפכתי לסוג של עקר בית, שתמיד זמין לבנות, כדי שמינקי תוכל לפרוח בקריירה שלה".
העולם ננעל, הכול נעצר
לפני שבע שנים עקרה המשפחה ללוס-אנג'לס בעקבות הקריירה של מינקי. "זה לא שאני נטול שורשים", הוא מבהיר, "אבל אני 'איזי גואינג'. פחות מתחבר לאדמה, יותר מתחבר לאנשים. ואני זורם עם החיים, נותן להם להזרים אותי".
אחרי ארבע שנים יפות בלוס-אנג'לס הגיעה הקורונה. "העולם ננעל, הצילומים נעצרו וההפקה הציעה להמשיך אותם באוסטרליה, שבה השמיים היו פתוחים. כמובן שהסכמנו. התכנון היה לעבור לעשרה חודשים, אבל כשההפקה הסתיימה הבנות רצו להישאר בסידני.
"בינתיים הן כבר סיימו את התיכון והגדולה, צ'ארלי בליס, תגיע לישראל באוגוסט ללמוד במכינה צבאית, אבל עד להודעה חדשה אנחנו בסידני, מעורבים ופעילים בקהילה היהודית והישראלית".
"השאיפה היא לקדם את היצירה הישראלית בעולם. תמיד הייתי שגריר של ישראל בנפש. אני כמו כל הישראלים - אתה יכול לצאת מישראל, אבל לא להוציא אותה מהבפנוכו שלך"
בסידני הוא חידש את הרומן שלו עם נעלי הריצה. "תמיד רצתי. הריצה היא הזמן שלי עם עצמי, חופש לראש, ובסידני התחלתי לצאת לריצה עם ספר באוזניות. ככה התגלגלתי למקצוע הנוכחי שלי - אני מחפש ספרים בעברית שאפשר להפוך אותם לסרטים, ומוכר אותם לחברות הפקה בארצות-הברית דרך סקוט סיידל, הסוכן שלי. איך הכרתי אותו? בריצה.
"השאיפה היא לקדם את היצירה הישראלית בעולם. תמיד הייתי שגריר של ישראל בנפש. אני כמו כל הישראלים. אתה יכול לצאת מישראל, אבל לא להוציא אותה מהבפנוכו שלך".
מישהו לרוץ איתו
7 באוקטובר. סידני. "באמצע הלילה הודיעו לי שהבן של חבר טוב-טוב שלי נרצח בנובה. עילי נחמן (23) מאבן יהודה. לקחתי את הטיסה הראשונה. באותה תקופה התאמנתי לריצה בסהרה של מרוקו, 252 ק"מ בשבעה ימים, וגם במהלך הביקור בישראל רציתי לרוץ, זו הייתה התרפיה הנפשית שלי.
"חיפשתי מישהו לרוץ איתו וצילצלתי לקרוב משפחה שלי, רני טחן. רני אמר 'בכיף, אבל אני בעזה'. שאלתי אותו איך הוא גויס, ידעתי שהוא שוחרר ממילואים על פוסט-טראומה, ורני ענה 'אין ברירה, מלחמה'. הוא גם הוסיף 'תרשום אותי למרוקו, בקרוב נגמור כאן'. אחרי חודש הוא גמר. נהרג בעזה".
5 צפייה בגלריה
רני טחן ז"ל. "הוא אמר: 'תרשום אותי למרוקו, בקרוב נגמור כאן'. אחרי חודש הוא גמר. נהרג בעזה"
(צילום: מתוך פייסבוק)
עצמון החליט להקדיש את מרתון מרוקו להלומי הקרב בישראל. הוא סיפר על חיילי צה"ל הפוסט-טראומטיים באתר ההתרמות הבינלאומי "גו פאנד מי", ואסף 65 אלף דולר מתורמים בכל רחבי הגלובוס.
"הריצה התחילה בערב שבו ישראל חיכתה להפצצת הטילים מאיראן. פגשתי שם את יוסי יהלום מירושלים ואת דיוויד כהן, ישראלי לשעבר שחי בקייפטאון, דרום אפריקה. זרקתי להם אתגר ספורטיבי עם משמעות ונתינה. לרוץ את שביל ישראל. להראות את היופי של ישראל דרך שביל ישראל ולאחות, דרך הרגליים, את הקרע המתמשך".
מה הקשר בין קרע לריצה?
"בריצה, כמו במלחמה, אין דעות פוליטיות. אמנם כל אחד רץ עם עצמו, אבל כשאתה רץ ליד מישהו הוא חבר לנפש, יש איזה דבק שמחבר ביניכם. בריצה פותחים את הלב, יש המון זמן לשיחות, זה מזכיר מאוד גיבוש צבאי".
איך מרימים פרויקט כזה?
"בעבודה קשה. מדינת ישראל סבוכה מאוד בבירוקרטיה. כיוון ששביל ישראל שייך לקרן קיימת, כנראה שנקבל תמיכה על ידי הקרן הקיימת העולמית. אנחנו נשמש רק מקור להתרמה, והכסף יועבר ללוחמי צה"ל. השאיפה היא להגיע ל-800 אלף דולר. איך? יהיו 24 ימי ריצה, כבר נרשמו 15 רצים שיעשו את כל השביל וכל אחד יביא איתו תרומה, וגם חולצות של המרתון עם שמות של נרצחים יביאו תרומות".
הפעילות הזאת עוזרת לך להרגיע את המצפון? היא מקילה על רגשות האשמה?
עצמון, שביום השואה האחרון קיעקע על ידו את המספר 071023, לזכר טבח 7 באוקטובר, אומר: "אני ממלא את תפקידי כמו כל ישראלי. אמנם אני ממלא אותו מאוסטרליה, אבל גם זה חשוב וגם זה עוזר".
