ישבנו במרפסת הקומה השביעית של מלון כפר המכביה. תמר מזגה בירה צוננת לכוסות פלסטיק. הילדים, אלדר וארי, נשארו בתוך החדר, שקועים במסכים. קארין ותמר גולן סיפרו מה עבר עליהם מאז שישי שעבר. כשתיארו את הרגעים שאחרי נפילת הטיל ברמת-גן, מאה מטר מהבית שלהן, הן החזיקו ידיים, שואבות כוח ונחמה זו מזו.
כבר שבוע הן כאן, במלון שקלט רבים ממפוני זירות הנפילה בעיר, מנסות לנהל שגרה בתוך מציאות הזויה. ואז, כאילו מלמעלה, קיבלנו הדגמה חיה. קארין הייתה באמצע המשפט כשבקע ממכשירי הטלפון הצליל שמחסיר פעימה מליבו של כל ישראלי - גם מי שלא חווה, כמו משפחת גולן, פגיעה של טיל ליד ביתו: ההתרעה שלפני האזעקה.
תמר וקארין הגיבו בקור רוח ובצורה כמעט אוטומטית. ככה שזה כשיש לך שני ילדים קטנים. "בואו חמודים שלנו, קחו את הטאבלטים שלכם", אמרה אמא תמר. ארי בן השש לא חיכה להוראה: הוא קם והלך לבדו לממ"ק (מרחב מוגן קומתי) שמול דלת החדר שלהם. "אמרנו לו שאם יש התרעה, הוא לא צריך לחכות לנו, למקרה שלא שמענו", מסבירה תמר.
בדרך לממ"ק נשמעת הכריזה של המלון: "נא להיכנס למרחב המוגן. תודה". נכנסים לממ"ק ואחרינו עוד כעשרה אנשים, כולם מפונים מזירות הנפילה בעיר. אישה מבוגרת על כיסא גלגלים סורגת בנחת. אמא קארין מחזיקה את אלדר הקטן. ארי יושב ליד תמר ועיניו בתוך הטאבלט. הוא צופה בסדרה המצוירת "מפרץ ההרפתקאות", שגיבוריה הם להקת כלבים בשם "יחידת החילוץ". ספק אם ארי עושה את הקישור ליחידות החילוץ של פיקוד העורף.
"ההתרעה המקדימה מכווצת אותי מבפנים", אומרת תמר. "אבל אז אני נכנסת למוד מבצעי. כל מה שאתה רוצה זה להגן על הילדים"
אזעקה מפלחת את חלל האוויר. ארי מרים את ראשו ואומר בדאגה: "שהבית מלון הזה לא יישבר עכשיו". קארין מרגיעה אותו: "אנחנו במקום מוגן. זה הכל ברזלים ובטון". ליד הילדים הן צריכות להסתיר את הפחד. לא תמיד זה אפשרי. "ההתרעה המקדימה מכווצת אותי מבפנים", אומרת תמר. "אבל אז אני נכנסת למוד מבצעי. כל מה שאתה רוצה זה להגן על הילדים".
"כאילו עזה הגיעה אליי הביתה"
שלושה טילים נפלו ברמת-גן מתחילת המלחמה עם איראן. משתי הזירות הראשונות, בשישי ובשבת שעברה, פינתה העירייה כ-1,200 תושבים ל-455 חדרי מלון. מהזירה השלישית, בחמישי בבוקר, פונו כ-1,500 תושבים ל-560 חדרי מלון. מאות תושבים נוספים התפנו באופן עצמאי.
במלון "PLAY סי פורט", סמוך לנמל תל-אביב, שוהים כ-90 מפונים. זהו אחד המלונות היחידים שהסכים לקלוט חיות מחמד, כך שכרגע מסתובבים בו כמעט 50 כלבים ו-10 חתולים.
בלובי הספון עץ, על כורסאות וינטג' מהודרות, אנחנו יושבים עם י', מתכנן ומעצב גינות במקצועו - ולוחם מילואים בחטיבה 205. בחודש וחצי האחרונים הוא נמצא עם הפלוגה שלו באזור ג'באליה. זה הסבב השלישי שלו, ומאחוריו כ-200 ימי מילואים - בתמרון בלבנון, בגבול הצפון ובעזה. כמה שעות לפני פרוץ המלחמה עם איראן, יצא הביתה לחופשה. בת זוגו נסעה עם חברה ליוון והיא עדיין תקועה שם.
"ביום שישי בערב, ב-21:13 בדיוק, תפסה אותי ההתרעה ונכנסתי לממ"ד", הוא מספר. "הטיל נפל 25 מטר מאיתנו. כשיצאתי, אני קולט את כל הסלון הפוך. הסתכלתי מהחלון וראיתי ארבעה בניינים הרוסים. זה הזכיר לי את עזה. אמרתי, טוב, זה אזור מלחמה, עליתי על ציוד צבאי של המילואים - קסדה, וסט, נעליים צבאיות. חשבתי שאוכל לעזור למישהו, ואז הבנתי שאני צריך לעזור לעצמי".
י': "שישה חברים שלי נפצעו, שניים מהם איבדו רגליים. הם עדיין בשיקום. אתה רואה את הרסיסים שהם קיבלו ואת הרסיסים אצלי בקיר של הסלון, וזה אותו דבר. כאילו עזה הגיעה אליי הביתה. עכשיו אני רוצה לסיים את כל הבירוקרטיות ולחזור לחברים שלי במילואים"
באוגוסט שעבר עלה כוח מהפלוגה שלו על מטען ברצועה. "שישה חברים שלי נפצעו, שניים מהם איבדו רגליים. הם עדיין בשיקום. אתה רואה את הרסיסים שהם קיבלו ואת הרסיסים אצלי בקיר של הסלון, וזה אותו דבר. כאילו עזה הגיעה אליי הביתה. עכשיו אני רוצה לסיים את כל הבירוקרטיות ולחזור לחברים שלי במילואים".
"הכוח הכי חזק זה האנשים"
המלחמה יצרה חברויות חדשות. בצידו השני של הלובי יושבות חמש נשים, מדברות וצוחקות. עד לפני שבוע הן לא הכירו זו את זו, וכעת הן חברות נפש. אביטל אורמן מציגה את עצמה כ"אמא של מוקה מקיאטו", שיושב זקוף על הספה. לילך בן-גיגי מחזיקה בחיקה את הכלב בוף ("זה בוף של אהבה"). לגאיה שלושה כלבים (אפל, סול ובמבה) וחתול בשם אלבי, שנשארו בחדר. כך גם סקוטי, כלבה של ברקת קורן, ובל, כלבתה של ספיר לביא.
אביטל, 29, גדלה בשדרות ועברה בגיל 11 לנתיבות. בשנים האחרונות היא מתגוררת ברמת-גן. "כל הגוף שלי מחלות אוטואימוניות בגלל הקסאמים", מספרת אביטל. "'צבע אדום' באמצע הרחוב ואין לאן לרוץ, כי עוד לא היו ממ"דים. מאז שעברתי למרכז, לא פחדתי מהטילים. כשהחות’ים ירו, לא הייתי יורדת למקלט. זה הצחיק אותי. אבל איראן זה משהו אחר".
גאיה, 23, הגיעה מאוקראינה בגיל שנה ושבעה חודשים כילדה מאומצת. "הייתה לי רק אמא, לא אבא ולא אחים. היא אימצה וגידלה אותי לבד. לפני שנה וחצי נפטרה, עשרה ימים אחרי 7 באוקטובר. אמנם הבית שלי נפגע הכי פחות, אבל לאחרים כאן יש הורים ללכת אליהם, להרים טלפון. פתאום אני מרגישה נורא לבד".
6 צפייה בגלריה
גאיה. "אמנם הבית שלי נפגע הכי פחות, אבל לאחרים כאן יש הורים ללכת אליהם"
(צילום: יריב כץ)
"אז תגידי לי אם את צריכה משהו", אומרת לה אביטל. "את מוזמנת אליי להורים בנתיבות".
ברקת: "מעבר לכל העזרה החיצונית, הכוח הכי חזק זה האנשים. כולנו חולקים את אותה חוויה, את אותה טראומה, גם אם בדרגות שונות, וזה מעניק לנו את היכולת לחזק ולהתחזק זה מזה. הנה, עכשיו אנחנו מארגנות אחר הצהריים בים, רק הנשים, בלי הכלבים, כדי להתאוורר ולהיות ביחד. נעשה פיקניק, נקלל ביחד, נשתה אלכוהול ביחד, נצפה בשקיעה. ניתוק אבל ביחד".
כלא מפואר
איליה בוכוב, 28, עלה לפני שנתיים מרוסיה ומתגורר עם אחותו הקטנה ויקטוריה, עם בן הזוג שלה, איגור, ועם החתול שלהם, ים. בשבוע שהוא פה הספיק לחזור לבית ההרוס ולהביא את כל הציוד יקר הערך, מחשש לגניבות. החדר שלהם עמוס: קורקינט חשמלי, טלוויזיה, פלייסטיישן, גיטרה.
הוריו נמצאים על הקו, ושבוע לפני המלחמה חזרו לסמרה שברוסיה. "יש להם אפליקציה של פיקוד העורף, וכל אזעקה אצלנו הם מקבלים התרעה וכותבים לנו בקבוצת ווטסאפ: ירדתם למקלט? אתם בסדר? הם שם, אבל במלחמה הם איתנו".
כמו כל המרואיינים, גם איליה משבח את עיריית רמת-גן על תפקודה - גם במהירות שבה קיבלו מענה וגם בטיפול במפונים. "איבדתי את הבית שלי בישראל, אבל עכשיו יש לי פה בית", הוא אומר.
צחי בר מבע, מנהל המלון מטעם העירייה, הפך פה לגיבור, אבל הוא מצטנע: "זה הכול בזכות ראש העירייה, כרמל שאמה הכהן". אף פעם לא מזיק לפרגן לבוס. לצידו מנהל המלון הקבוע, אודי ביטון. "כבר אירחנו פה מפונים מהעוטף ומהצפון, אבל זה לא היה בגלגול שלי. אלה המפונים הראשונים שלי, ואני מקווה שגם האחרונים".
מחוץ למלון יושבים קובי ונטלי גרינברג עם כלביהם - ג'סי וכתם. קובי עונד שתי דסקיות - אחת של החטופים ואחת של הנובה. "חבר טוב שלי, נאור לוי ז"ל, נרצח בנובה", הוא מספר. "הציעו גם לי לבוא למסיבה, אבל כבר עברתי את התקופה הזו בחיים".
6 צפייה בגלריה
קובי ונטלי גרינברג עם הכלבים ג'סי וכתם. "אנחנו כאן שבוע, ועדיין לא מאמינים"
(צילום: יריב כץ)
הטיל של שישי שעבר נפל שני בניינים מהם. "היינו במקלט עם התאומים שלנו בני התשע, סהר ואופל", מספרת נטלי. "הם נבהלו מאוד".
אף שמדובר במלון בוטיק, הם לא מרגישים בחופשה. "אתה לא רוצה להתרחק מהמרחב המוגן וגם הכול מסביב סגור", אומר קובי ומסכם: "אנחנו בכלא מפואר".
נטלי: "תמיד אמרנו על המפונים מהצפון ומהעוטף: איזה מסכנים, הם איבדו את הבית, את הרכוש, את הביטחון. ופתאום אתה מוצא את עצמך פה ואומר: 'מה, אני מפונה? זה קורה באמת?' אנחנו כאן שבוע, ועדיין לא מאמינים".
פורסם לראשונה: 00:00, 22.06.25
