זיו עבוד נאלצה להתעשת מהר מהטראומה שעברה בעצמה במיגונית המוות, והקיפה את עצמה במעטפת תומכת; יוכבד ליפשיץ אימצה אל ליבה כמו בת את המתנדבת נועה חביב; ג'ון ורייצ'ל גולדברג-פולין הכניסו לחייהם את עובדת הג'וינט ענת שורץ וייל; האחיות אלה, נטלי ויולי בן עמי מרגישות שמאחורי החזרה של הוריהן מהשבי עומדים מאות ואלפי אנשים; ואורלי גלבוע גילתה על עצמה שהיא יודעת לבקש עזרה ולהיתמך גם מאנשים שהיו כמעט זרים.
פרויקט מיוחד של הודיה, למרות הכול
"נועה היא עוד בת"
גם כשהיא מוקפת בבתה, חתנה והנכד שהגיעו לחופשת הקיץ מלונדון ומנשקת את ידיו של נועם בן הארבע, הנכד הצעיר ביותר - ליוכקה ליפשיץ לא פשוט לחייך. כששואלים מה שלומה, היא מיד יורה בדרכה שכבר הספקנו להכיר ולהוקיר, "גרוע".
על חולצותיהם של בני המשפחה סיכת הקקטוס הצהובה, סמל לגינת הקקטוסים שטיפח בקיבוצם ניר עוז אבי המשפחה, עודד ליפשיץ ז"ל. כזכור, ב-7 באוקטובר שניהם נחטפו, יוכקה חזרה אחרי 17 ימים, ועודד נותר פצוע מאחור.
ב-20 בפברואר 2025, שהם 530 ימים לטבח, הודיעו ארגוני הטרור שעודד ליפשיץ אינו בין החיים ויחזור לארץ כחטוף חלל, לצד כפיר, אריאל ושירי ביבס. את היום העצוב ההוא שבו הארונות הדוממים עשו דרכם ממדמנת עזה לניר עוז, אף ישראלי לעולם לא יוכל לשכוח.
כמעט שנה וחצי חיכו לו בני המשפחה, ובעיקר יוכקה שלו, שאמרה עם שובו שאיבדה את היכולת לחלום ולבכות.
האם יש משהו שהחזיר לך את היכולות הללו?
"עדיין לא. פעם אחת עודד הגיע בחלום להיפרד ממני, אמר 'תפתחי את הרדיו, אני שולח לך שיר'. הערתי את הבת שלי והתנגן 'אני לא אבקש את ידך' של יוסי בנאי. כשאימתנו את הזמנים, הסתבר שבאותו הזמן עודד נפח את נשמתו. זה היה כאילו הוא נפרד ממני. ומאז אני לא חולמת. ואני חולמת הרבה".
אז היא נאחזת במציאות, בילדים, בחתנים ובכלות, בנכדים שעוטפים אותה, ובנועה חביב, שמאז חזרה מהשבי, מלווה את יוכקה באשר תלך.
אנה, כלתה של יוכי, אשתו של עמרי הבן הצעיר: "ניסיתי להיזכר מתי אחרי שיוכקה חזרה, נוצר הקשר שלנו עם נועה. היום הסברתי לנועם בן הארבע שהולכים להצטלם לכתבה על אנשים שמלווים את משפחות החטופים ושנועה, שהייתה מתנדבת במטה, הפכה למשפחה, והוא שאל: 'מה, אמא, פעם לא הכרנו את נועה?' מבחינתו נועה הייתה שם תמיד. הוא כבר לא זוכר איך זה בלי נועה".
יוכקה: "נועה היא בת. יש לי שלושה בנים ועכשיו יש לי שתי בנות. כשאנחנו צריכים משהו, בצ'יק נועה מסדרת והיא מביאה לנו הרבה דברים ובעיקר אהבה", פוסקת האמא הגדולה של השבט, ובתה, שרון, מחייכת נוכח האחות המאומצת. העיניים מסביב לשולחן מבריקות מאהבה ומדמעות. אצל נועה הדמעות הופכות לבכי, ויוכקה מביטה בה ומחייכת בשעה שנועה מבהירה: "אני לא בוכה בדרך כלל".
אנה: "אין דבר שנועה לא יכולה לעזור לנו בו. אני מתייעצת איתה על המון דברים, בטח על כל מה שקשור למאבק, שעדיין נמשך. כשעודד נחטף נועם היה בן שנתיים, והיא זו שהייתה לוקחת אותו ומסתובבת איתו, ואני אמרתי לעצמי שזה לא מובן מאליו שמישהו רוצה לבלות עם הילד שלי שעות".
נועה: "היינו עושים סיבוב בכיכר, נועם ואני. היה לנו מין 'סיבוב סבא' ככה הוא היה קורא לזה. נועם בן השנתיים היה לוקח אותי בין כל התמונות של החטופים בכיכר ומחפש ומוצא את התמונות של עודד. בשלב שבו הייתה סוכה בכיכר ולכל משפחה היה כיסא, הוא מצא את הכיסא של עודד עם השיבולים. היינו גם משקים את הקקטוסים שהוצבו שם, וכשהעונות התחלפו מחליפים תמונה שנהרסה מהגשם", היא מתארת ברגישות, "ואומר לכולם: זה סבא שלי, הוא בעזה".
שרון: "אני גרה באנגליה, לעמרי ולאנה יש שלושה ילדים קטנים, והנוכחות של נועה פה עם אמא פשוט עזרה לכולנו".
עמרי: "אנה ואני בכלל תקועים בין שתי מלחמות, ההורים שלה לא באים לארץ בגלל המלחמה באוקראינה".
שרון: "ואין מי שיעזור להם עם הילדים. אבא שלי היה סבא מאוד נוכח, קם מאוד מוקדם ולוקח לשעות בטבע כשהיו באים לבקר בקיבוץ".
אנה: "גם כשהזדקן, עודד תמיד מצא איך לבלות זמן איכות עם הנכדים, גם עם נועם שהיה אז תינוק. עכשיו זו נועה שמבלה איתו".
שרון: "את רוצה לדעת מי זו נועה? לפני כמה שבועות ביקשתי מהאחים שלי שיבואו איתי לקחת דברים מהבית בניר עוז, ובסוף נועה באה. יצאנו לחפירות ארכיאולוגיות בבית ההורים".
נועה: "גם שרון אמנית, גם יוכקה אמנית, גם אני באה מאמנות ותרבות כמנהלת אוספים של מוזיאונים, ולא רק זה. בשבעה של עודד גילינו גם שאנחנו קרובי משפחה ושסבא שלי היה עורך הדין של המשפחה של עודד, כולל הצוואה שהכין לו".
יוכקה קופצת: "סבא שלך? קטן כזה עם קפלוש?" (הם מסבירים לי שזה כובע).
נועה: "כן, כן זה הוא".
יוכקה: "לא ידעתי. אני זוכרת אותו".
נועה: "ובנוסף תלמה עמיחי, אחותו של עודד, למדה עם אמא שלי בכיתה. זה מנט טו בי, זה לייף טיים", עיניה עוברות על בני המשפחה אחד-אחד. על שרון ועמרי ואנה ויוכקה והנכדים שמשתובבים בחדר החטופים שבבית אריאלה בתל-אביב כאילו זו המשחקייה של הקיבוץ.
"זהו, את לא יכולה לעזוב", יוכקה מתרה בה.
נועה בחיוך: "אבוד לי".
יש לפעמים גם הומור?
נועה: "יש לנו הומור, בדיחות".
אנה: "הומור שחור".
נועה: "אבל אין ספק שנועם אומר את האמת בפרצוף".
כמו סבתא שלו.
נועה: "בדיוק, אין בו ציניות. הוא ממש מסביר מה קרה לסבא. ביום של הלוויה הוא עמד מול הפוסטר של חטופי ניר עוז והסביר מה זה אומר לב 'שזה מישהו שחזר', ולב שבור 'שזה מישהו שחזר מת, והנה סבא ועכשיו הוא חזר מעזה והוא מת ועכשיו יש לנו משפחה בלי סבא', וכל האנשים נאלמו דום. בשנתיים האלה הוא גדל פה בחדר, ושומע הכול".
אנה: "מבחינתו זה אירוע אחד מתמשך, התחלנו בהפגנות בקפלן וזה הפך להפגנות לשחרור החטופים. זה מה שהילד מכיר".
"אחת המילים הראשונות שאמר הייתה 'דמוקרטיה', קפלניסט קטן", יוכקה מתמוגגת מהדור הבא.
אנה: "מבחינתו הכול קשור והם עוד לא פה. זה חייב להיסגר, להיגמר".
יוכקה, מה נותן לך כוחות?
"הילדים, הנכדים, המתנדבים. אני רואה חלק גדול מהעם בתפארתו. המאבק נותן לי כוח. אני משתדלת להגיע הרבה".
אנה: "היא משתתפת בעצרות, בצעדות. נועה איתה מקדימה ואני עם העגלה עם נועם", ושוב העיניים של נועה נשטפות בדמעות.
השתניתם?
עמרי: "אני מעולם לא נאמתי מול קהל, עכשיו אני יכול לנאום מול כל אחד".
יוכקה: "אני הייתי המצלמת, עודד היה הכותב וזה שהופיע על הבמה. עכשיו הוא פינה לי את הבמה, ופתאום אני התחלתי לדבר, מה שלא עשיתי כמעט".
אנה: "היא נעשתה פשניסטה, נכנסה למנהרות יוכקה ויצאה יוכבד".
"היא מתכוונת לבגדים", יוכקה מחייכת. "אני רוצה להגיד למעצבת יעל אורגד ולאתא, שכאשר חזרתי מהשבי שלחו לי חבילות נהדרות של בגדים יפים ואנשים אומרים, מה איתך יוכקה, אף פעם לא הלכת עם בגדים כאלה".
שרון: "כל החיים שלי טיפלתי בעזרת אמנות בטראומות של אנשים בגרמניה, בצפון אירלנד, בסין, כאילו שהתכוננתי לזה בדרך מסוימת".
עומרי: "אבא היה מאוד אקטיביסט, לאורך החיים ראינו איך הוא נלחם על זכויות של אנשים, והיום אנחנו הולכים בדרכו. גם התמונה האחרונה שצילמתי אותו הייתה במוצאי חג ראשון, מפגין בכביש 232 בדיוק היכן שכעבור שבוע קרו הדברים הקשים".
"הפכנו למשפחה"
אחרי 491 ימים בשבי, אוהד בן עמי חזר לחיק משפחתו, רזה בעשרות קילוגרמים ו"לא נראה כמו אבא שלי", אמרה אז בתו, אלה, מהדמויות הבולטות במאבק לשחרור החטופים. לצידו חזרו אלי שרעבי ואור לוי, ודמויותיהם של שלושת הגיבורים כחושי הבשר נחרתו לנצח בתודעה הקולקטיבית.
היום, כחצי שנה לאחר מכן, יושבות מולי אלה ושתי אחיותיה – נטלי ויולי, ומכריזות: "כדי להחזיר בן-אדם מהשבי, צריך שבט שלם".
אלה: "ולכן כשביקשו מאיתנו לבחור למי להגיד תודה, אמרתי שמאחורי החזרה של ההורים שלנו מהשבי עומדים מאות, אם לא אלפי אנשים. אנשים שב-7 באוקטובר עזבו הכול, והתייצבו מאחורינו ועשו כל מה שצריך כדי לתמוך בנו. ולא פשוט להיות כאן יום אחרי יום במטה החטופים", הן מצביעות על המסדרונות שהן מכירות כל כך טוב בבניין ברחוב לאונרדו דה וינצ'י 13 בתל-אביב, שבמשך חודשים ארוכים וקשים אסף אותן לתוכו.
אלה: "כל מי שעומד כאן הוא משפחה שלנו. משפחה עם ריבים ושולם והומור. הם היו המשפחה שלי בתקופה שלא הייתה לי משפחה ויישארו כאלה. אנשים שאם ארים להם טלפון הם יגיעו ברגע, וכל מה שאבקש מהם יקרה".
יולי: "הם חוו איתנו הכול. גם חברות טובות שלי לא ידעו לשאול כמו אנשי המטה מה עובר עליי, לא הצליחו להוציא אותי מהמיטה. דברים שאנשים אחרים בחיים שלפני לא עשו".
אוהד חזר כאמור בפברואר האחרון ורז אמא שלהן, לאחר 54 ימים בשבי. שלושתן ממשיכות להגיע למטה כדי לעטוף את המשפחות שעדיין ממתינות ליקיריהן.
אלה: "חודש אחרי החטיפה הגענו לעצרת הראשונה שבה השתתפנו בכיכר החטופים, ואז גם הבנו מה קורה מחוץ לים המלח, הבנו שיש המון כוח במטה, ושזה המקום שלנו".
נטלי: "באיזה שהוא שלב עברתי לגור אצל דודה שלי בתל-אביב, ובאחד הלילות הרגשתי ממש רע ולא הפסקתי לבכות. דודה שלי שאלה מה אני רוצה לעשות, ואמרתי ששמעתי שיש מקום כזה כיכר החטופים ושאני רוצה שנלך לשם. כשהגענו, התפרקתי בבכי כי זה היה המקום הראשון שבו הרגשתי עטופה, שבאמת מחבקים אותי".
אלה: "אתמול הייתה לי שיחה עם אחת העובדות במטה, והיא אמרה לי 'אבל לא באמת פיזית החזרנו את אבא שלך הביתה'. עניתי לה שהם החזיקו אותי בחיים עד שאבא שלי חזר הביתה, ושזה הדבר הכי גדול שהם יכולים לעשות לצד ההפגנות".
אלה בן עמי: "אבא חי את השבי, מרגיש אשמה על כך שבעסקה האחרונה הוא היה בטוח שהשבויים שהיו איתו - אלקנה בוחבוט, יוסף חיים אוחנה, בר קופרשטיין, שגב כלפון ומקסים הרקין - משתחררים יחד איתו. כואב לו שהוא אמר להם 'שבוע-שבועיים אתם יוצאים', ושככה הם נפרדו"
מה שלום אבא?
"זו שאלה קשה, תלוי ביום ששואלים. הוא חושב המון על החברים שלו שנשארו מאחור. הוא חי את השבי, מרגיש אשמה על כך שבעסקה האחרונה הוא היה בטוח שהשבויים שהיו איתו - אלקנה בוחבוט, יוסף חיים אוחנה, בר קופרשטיין, שגב כלפון ומקסים הרקין - משתחררים יחד איתו. כואב לו שהוא אמר להם 'שבוע שבועיים אתם יוצאים' ושככה הם נפרדו. אבא מתמודד עם אשמת הניצול 24/7", אומרת אלה, והלב מתנפץ מכאב.
הייתן חוזרות להיות מי שהייתן לפני 7 באוקטובר?
אלה מפתיעה: "אני חושבת על זה הרבה. והתשובה היא שלא הייתי משנה כלום".
גם את החטיפה?
"ברור שהייתי מעדיפה שהחטיפה לא תקרה, אבל גרנו 23 שנה בקהילה שאנחנו אוהבים ולא הייתי מוותרת על הילדות שלי שהובילה למעשה לחטיפה עצמה, ולא הייתי משנה כלום ולא עושה שום דבר אחרת".
"אנשים שלא הכרתי התייצבו"
בנובמבר 2024 פירסם חמאס סרטון טרור פסיכולוגי, ובו ביים את מותה של החטופה התצפיתנית דניאלה גלבוע וטען שכביכול נהרגה מהפצצות צה"ל.
אמה של דניאלה, אורלי גלבוע, צפתה בו כשהייתה בבית עם נועם, אחותה הקטנה של דניאלה, ושיחת הטלפון הראשונה שעשתה הייתה לשירה אלבג, אמה של התצפיתנית לירי אלבג, שנחטפה לעזה ביחד עם דניאלה וחברותיהן התצפיתניות קרינה ארייב, אגם ברגר ונעמה לוי.
"זה היה ביום שבת. הקצינה התקשרה ואמרה שיש סרטון, אבל הצבא טוען שזו עשויה להיות לוחמה פסיכולוגית. אמרתי לקצינה 'תשלחי', ואחרי שצפיתי כל הדם אזל ממני. לראות את הסרטון הזה היה לי קשה יותר מאשר לראות את סרטון החטיפה מ-7 באוקטובר.
"ראו גוף עטוף בסדין, הפנים היו מטושטשות, אבל היה זום על היד עם הקעקוע שלה, שכוסה במה שהיה אמור להיות טיח שהתפזר בזמן הפצצה. רק בדיעבד כשדניאלה חזרה, שמענו שהמחבלים איפרו אותה בפודרה. אני מתבוננת ומרגישה שחרב עליי עולמי, וכבר לא הצלחתי יותר להחזיק את עצמי. הרי עד אותו זמן, לא נתקלנו בסרטון פייק שחמאס פירסם, וחשבתי שזהו, נגמר הסיפור שלנו.
"לפני 7 באוקטובר פחות העמקתי קשרים חברתיים מרובים, היינו אני, בעלי, הבנות שלי. הספיקו לי חברה או שתיים, לא הייתי צריכה יותר מזה", מספרת אורלי כמעט שנתיים לאחר שדניאלה נחטפה מהמיגונית בנחל עוז, פצועה ברגליה ובראשה. "מאז 7 באוקטובר גיליתי כמה התמיכה קריטית, ולא רק מאנשים מהמעגל הקרוב, גם מאנשים שאני בכלל לא מכירה - מהארץ, מהעולם, שפתאום הקיפו אותנו ויצאו מגדרם כדי לנסות להקל עלינו. הבנתי שאני צריכה את התמיכה של כמה שיותר אנשים, שזה מקל עליי לדעת שאני לא לבד ולוקח קצת מהכאב", היא אומרת לאחר מחשבה קצרצרה.
אפשר לקחת קצת מכאב שכזה?
"אני חושבת שכן. בעיקר כשדאגו מדי פעם לנתק אותנו מהיומיום, לקחת אותנו לשבת באיזה מקום ביחד ולנסות לשעה שעתיים לשכוח מהקושי והצער. היינו מנתקים את עצמנו בכוח כדי שהראש לא יתעסק במאבק".
אורלי הבינה מהר מאוד שניתוק הוא כלי שהיא חייבת להשתמש בו כמה שיותר, כדי לשרוד: "לאורך כל היום הקפדתי להיות בעשייה, בפגישות, ורק ככה הצלחתי לא לחשוב כל הזמן מה היא עוברת, מה היא עושה, מה עושים לה".
"הקשר בין משפחות התצפיתניות נוצר מהר מאוד. שירה פשוט אמרה 'חייבים להתאחד'. התחושה היא שאנחנו לעד ביחד, וזה נכון גם לגבי כל אלה שליוו אותי ומצטלמים פה איתי היום. זה לא קשר שהיה ונגמר, אני אכיר להם תודה כל חיי, ויהיה להם מקום בלב שלנו לתמיד"
כשהגיע סרטון התעמולה שבו הכריחו את דניאלה לביים את מותה, גלבוע מתקשרת כאמור לשירה אלבג, היא הייתה הטלפון הראשון. שירה באה מיד. "הקשר בין המשפחות של התצפיתניות נוצר מהר מאוד. שירה פשוט אמרה 'חייבים להתאחד', זה היה כשנועה מרציאנו שנחטפה איתן עוד הייתה בחיים, והבנו שאנחנו חייבים לפעול כקבוצה.
"התחושה היא שאנחנו לעד ביחד, וזה נכון גם לגבי כל אלה שליוו אותי ומצטלמים פה איתי היום. זה לא קשר שהיה ונגמר, אני אכיר להם תודה כל חיי, ויהיה להם מקום בלב שלנו לתמיד. את מה שאנשים סביבנו עשו עבורנו אי-אפשר לשכוח".
נו, ואת אמרת שאת סוליסטית.
צוחקת. "אז אמרתי. נוצרו סביבנו מעגלים קרובים, ופחות קרובים, אנשים שלא הכרתי והתייצבו כאשר רק צייצתי שאני צריכה עזרה ועשו כל מה שאפשר. אחרי הטלפון הראשון לשירה, התקשרתי כמובן לאחי וגיסתי, דקלה ורזי שרעבי, שליוו אותי כל התקופה הזו והיו עמוד תווך. גם אלינור אגם בן דוד, שהייתה נספחת התרבות של ישראל בצרפת ובן הזוג שלה הקומיקאי אלי בן דוד שעד היום תומכים במשפחות, לא עזבו אותנו לרגע. אלי היה מגיע על חשבונו מפריז לארץ להיות איתנו, נסע איתנו לפגוש שגרירים בקטאר ובאו"ם והכל בלי חשבון של הוצאות וזמן, עזרו לנו בחשיבה על מהלכים מול התקשורת. ויש את יוסף מהשכונה שלא הכרנו לפני והפך להיות אחראי על השילוט, כל פעם היה אומר לנו 'תביאי לי עוד שלטים', ורץ ומפזר בכל הארץ.
"ולכן כשתמי גורלי ממטה החטופים, שגם היא חלק מהמעגל הזה, ביקשה ממני לבחור מי ישתתפו בצילום, לא הצלחתי לבחור. קחי למשל את ישראלה אלבס, בת דודה של בעלי. לפני שדניאלה נחטפה לא היה בינינו קשר יום-יומי חזק, אבל מהרגע שזה קרה, היא הגיעה לכל עצרת - דרום, צפון, ירושלים, תל-אביב, מחזיקה את התמונה של דניאלה. היא מאלה שבאו איתי הכי הרבה לכיכר החטופים, והקשר איתה התחזק ונמשך עד היום.
"גם טל, החברה הכי טובה של דניאלה, שניהלה את כל הפרסומים ברשתות, היא חלק מהמעגל התומך, וגם גלית פלד, המלווה שלי מטעם מטה החטופים, שמילאה כל בקשה הזויה שלי ועשתה שמיניות באוויר כדי להקל עליי, אם זה לארגן יומולדת לנועם, כי לא תמיד יש לך כוח, או לנהל את הקשר מול המטה", היא מסבירה.
המלוות מטעם המטה הן העוגן היום-יומי של המשפחות. הן לומדות את צורכי המשפחה ומסייעות בכל דבר - מקיצור תורים לרופאים או הסעה לסבתא שרוצה להגיע להיות עם המשפחה.
ומה שלום דניאלה?
"קודם כל היא פה. יש אתגרים, היא בתקופת שיקום וזה תהליך שייקח זמן, אבל היא פה ועם כל השאר אפשר להתמודד. אני מאחלת לכל משפחות החטופים שעדיין שם, שיקבלו כבר את היקרים שלהן. אני מתפללת שכולן יזכו לעשות את סגירת המעגל הזו. רק שהחטופים יחזרו כבר - וכאן, בארץ, כבר נדע לטפל בהם".
"ענת היא מתנה מהירש"
בשנתיים האחרונות למדנו עד כמה רייצ'ל וג'ון גולדברג-פולין הם אנשים מאופקים. אבל אם יש משהו שמתפרץ במפגש איתם, זה הזוגיות האיתנה שמתקיימת ביניהם, חזקה מכל סלע.
את זה מאששת גם ענת שורץ וייל, עובדת בארגון הג'וינט בירושלים ומי שכשבוע לאחר 7 באוקטובר כבר החלה ללוות את ההורים במסע הכואב והמייסר שהחיים כפו עליהם, לאחר שבנם, הירש, נחטף ממיגונית המוות ובאוגוסט 2024 נרצח בשבי בעזה. מסע ששניהם אומרים שהם יודעים שישנה את פניו לאורך השנים, אבל עד יומם האחרון לא יגיע לקיצו.
"למרות שעל הזוג המיוחד הזה אפשר לדבר שעות וימים, אנסה לתמצת את מה שלמדתי מג'ון ורייצ'ל ומהזוגיות שלהם. יש חיבורים שהם ממש משני חיים, והמפגש איתם הוא בדיוק כזה עבורי. ג'ון ורייצ'ל לא בחרו במה שקרה להם, אבל הם כן בחרו איך לצעוד בדרך הזו - באומץ, בחוכמה, בממלכתיות ובכוח פנימי מעורר השראה.
"הם עושים זאת מתוך מערכת זוגית יוצאת מן הכלל - שהיא מצפן שמכוון את הדרך, כתף אל כתף, עוגן זה לזה גם ברגעים הקשים ביותר. הייתה לי זכות עצומה לראות את זה מקרוב, בימי התקווה וברגעי הבשורה הקשה. התרשמתי מהיכולת שלהם לשלב בטן, לב ושכל בכל החלטה ולהיות מגדלור של חוסן ותקווה, אמונה וערכים יהודיים של ערבות ותיקון עולם", ענת אומרת, והמילים הללו לא נראות מוגזמות כאשר מדובר בג'ון וברייצ'ל.
איך את מסבירה את הייחוד שלהם?
"אפשר להסביר את זה למשל דרך ההחלטה האצילית שלהם להמשיך ולהיאבק למען המשפחות האחרות, גם אחרי שחוו את הטרגדיה האישית שלהם. מספיק לראות איך הם ממשיכים ועושים הכול כדי שלאחרים יהיה סוף שונה, כדי להבין עד כמה נדיר הביטוי לאצילות הנפש שגלומה בהם. זו עדות ברורה לכך שהמרחב הציבורי שלנו צריך עוד ג'ון ורייצ'ל".
"ענת היא אחת המתנות שהירש המטיר עלינו בתקופה המייסרת הזו. ניסיתי להיזכר מתי נפגשנו לראשונה", רייצ'ל אומרת בשקט העמוק שלה, ומביטה בענת.
ענת: "זה היה שבוע אחרי 7 באוקטובר".
רייצ'ל: "חבר חיבר בינינו כשהיינו בעין הסערה, כל כך נואשים. לא ידענו אפילו להגיד בעברית את מה שרצינו לומר, איך להתמודד עם התקשורת, מי כתב של איזה ערוץ. מאתגר לשפוך את נשמתך בשפה זרה שאת לא שולטת בה, ולהסביר לעם בישראל איך אנחנו מרגישים.
"למשל כשפירסמו ב-CNN את סרטון החטיפה של הירש ביחד עם אור לוי, אליה כהן ואלון אהל, רציתי להיות מסוגלת לדבר על זה בתקשורת הישראלית, וכל הזמן ביקשתי מענת ללמד אותי מה הדרך הישראלית להגיד את הדברים".
ענת: "אני גרה קרוב אליהם, כאן בירושלים, ומיד התחברנו. הגעתי לבית שלהם, והיו המוני אנשים והמון משימות להתנהל בהן מול התקשורת, וחיבור לאנשי ציבור ומקבלי החלטות".
רייצ'ל: "וענת מיד אמרה 'אוקיי, אני יכולה להגיע לכולם. תגידו לי כל מה שאתם צריכים'. ואז כתבתי לה 'אני צריכה פסיכולוגית', ומיד הייתה לי כזו, כי ככה היא ענת. הדברים איתה קורים מיד", רייצ'ל מביטה בה במבט ישיר וחם.
"אני אומרת שאני אחותה המאוד-מאוד מבוגרת, או שאני האמא המאוד צעירה שלה. לפעמים אני מקליטה לה הודעות כל כך ארוכות שיוצא לי ממש פרק בפודקאסט", רייצ'ל מחייכת, כמעט צוחקת, "ואני אומרת לה 'טוב, תקשיבי כשיש לך זמן, כשאת מבשלת לשבת, תקשיבי בשני חלקים, זה לא דחוף אבל זה ארוך'".
ג'ון: "היא לא רק דאגה לקבוע לנו פגישות עם כל מי שרצינו - עם רבנים ועם הקהילה החרדית או עם אנשי הציונות הדתית ועם חברי כנסת ועם אנשי ציבור - גם ישבנו וחשבנו איתה באופן אסטרטגי מה אנחנו אמורים להגיד ואיזה מסר להעביר. היא כיוונה אותנו כל כך נכון", הוא אומר ועיניו לובשות מבט שובב: "ענת עובדת בג'וינט, אני אוהב את הג'וינט, יש לי הרבה חברים וקרובי משפחה שעובדים בג'וינט, ואני מודיע להם מכאן שיום אחד, כשאפתח עמותה או ארגון, האדם הראשון שאני הולך להעסיק לצידי הוא ענת. אז sorry ג'וינט", הוא ממשיך בהומור.
רייצ'ל: "ומה שעוד יותר מעניין בענת הוא שהיא מעולם לא הכירה אותנו לפני כן. היא פגשה אותנו רק במצב השבור שלנו. כאשר מאבדים ילד יש דינמיקה שמשפיעה עלייך באופן מאוד עמוק. אנשים שאכפת להם מאיתנו מאוד רוצים שנרגיש יותר טוב, אבל הם צריכים לקבל את זה שכל הזמן נהיה שבורים ושנתהלך בעולם עם השבירות שלנו, שהיא חזקה מכל דבר. וכשאנשים לא מבינים את זה, נוצר בינינו מרחק.
"ליבי, הבת שלי, אמרה שזה כמו שאיבדת 100 קילוגרמים, או שברת את האף, ואז פגשת מישהו בפעם הראשונה. הוא לא יראה אותך כפי שהיית לפני כן. מי שאת עכשיו זה כל מה שהוא מכיר".
רייצ'ל: "כשפירסמו ב-CNN את סרטון החטיפה של הירש ביחד עם אור לוי, אליה כהן ואלון אהל, רציתי להיות מסוגלת לדבר על זה בתקשורת הישראלית, וכל הזמן ביקשתי מענת ללמד אותי מה הדרך הישראלית להגיד את הדברים"
וזה מפריע לך?
"אני חושבת שחבל שענת לא פגשה אותנו לפני שהיינו שבורים, אבל גם יש משהו מנחם בכך שאני לא צריכה לנסות להיות איתנה מולה, או להיות מי שאני כבר לא. בניגוד לאחרים שהכירו אותי לפני, לענת אין ציפייה ממני שאחזור להיות מי שהייתי, היא מקבלת את רייצ'ל של עכשיו, וזה מאוד עוזר לי".
ענת: "ואתם לא יודעים עד כמה אני שונה בזכותכם. רייצ'ל, את יודעת שבזכות מה שאור לוי סיפר לנו על הירש חזרתי לקרוא לעומק את הספר של ויקטור פרנקל, 'האדם מחפש משמעות'? יש היום צעירים שבטוחים שהירש המציא את המשפט שאם יש לך את הלמה, אתה תמצא כל איך".
רייצ'ל: "כי הירש כל הזמן שאל 'מה הלמה שלך'", היא אומרת ושולפת מדבקות עם תמונתו של בנה והציטוט של ניטשה, שהפך מזוהה עימו.
ענת: "בכל פגישה איתם אני לומדת עוד ועוד על הירש, שהוא בעיניי מיקס של שניהם מבחינת האישיות. ילד חכם מאוד עם הרבה חוש הומור, שהספיק עד גיל 23 לגלות ולעשות כל כך הרבה. גם לפגוש את החברים של הירש היה לי מאוד משמעותי, לראות מאיפה הוא בא, מי גדלו איתו, אני גם מאוד מאוד מקווה שהוא ידע עד כמה שהם נלחמו עבורו. הוא בטוח ידע".
ענת נוגעת בנקודת משען קריטית עבור משפחת גולדברג-פולין - הקהילה שמקיפה אותה, בית הכנסת "קהילת הקהל" והקהילה הירושלמית בכלל: "גם הפועל ירושלים, ידענו כמובן שיש קבוצה כזו, אבל לא הכרנו אותם כל כך, והנה באים שחקנים מוכשרים ואוהדים צעירים ומדברים איתנו על הירש ואני אומרת להם 'אני מצטערת שאתם תקועים איתנו'", אומרת רייצ'ל.
"את כל האנשים שהולכים איתנו מאז 7 באוקטובר אולי הכרנו קודם, אבל לא לעומק, והם מקיפים ותומכים וצועדים איתנו ככוח עצום, ואנחנו מבורכים. למשל, כבר שנתיים אנחנו מגיעים בכל יום שישי הביתה, ועדיין יש ליד הדלת עוגות וחלות שאופה אישה אחת בכל כך הרבה נדיבות", אומר ג'ון.
ואת השייכות הזו ידעו שימצאו כאן כאשר החליטו לעלות לארץ, מתוך ההבנה שבעוד הדורות הקודמים נאלצו להסתפק בתפילות ולא היו יכולים להגשים את הכיסופים לציון, הרי שהם יכולים פשוט לעלות על מטוס ולהיות כאן. אז הם כאן כבר 17 שנה, ולדבריהם מעולם לא הביטו לאחור - לא כשמכרו את הבית שלהם בארה"ב, לא כשמכרו את המכוניות, התפטרו מהעבודה והגיעו לבירת הנצח של העם היהודי.
רייצ'ל, יש לך שיחות עם אלוהים?
"בכל בוקר אני מדברת קודם כל עם השם, ואז אני מדברת עם הירש ורק אז אני מתחילה את התפילות שלי. לשם אני אומרת 'תהיה איתי היום ותן לי כוח, לא עוד כאב, רק אהבה וכוח'. להירש אני אומרת 'יום יפה ילד נפלא שלי', ואז אחרי 'מודה אני', פותחת את הסידור בתפילה הראשונה של שחרית ומרגישה שהנשמה של הירש קיימת, שהוא כולו קיים מסביב לי".
את כועסת על אלוהים?
"אנשים שואלים אותנו את זה כל הזמן. אנשים היו מאוד רוצים שנכעס על אלוהים. אולי זה יקרה יום אחד, אבל גם ברגעים הקשים עד עכשיו, כעס הוא לא חלק ממה שאני מרגישה, למרות שאני נותנת מקום לכל הרגשות. אני פשוט מאמינה שיש מטרה לכל המסע, לכל הצ'אלנג' הזה שהשם נתן לנו, ואני מבקשת ממנו את הכוח לעמוד באתגר ולהבין את המשמעות ואת הסיבה והמטרה ולגדול.
"אנחנו רק הורים מן השורה שאיבדו את הבן שלהם בעקבות 7 באוקטובר, אבל יש פה עם שלם שצריך להבין את המשימה. זו שאלה יהודית קולקטיבית שכל יהודי צריך לשאול את עצמו: מי אנחנו? איך אנחנו הולכים להתמודד עם האתגרים שניחתו עלינו? זה כמו מישהו שמגיע לחדר מיון וצריך לתעדף את הטיפול בו - מה הכי חשוב כרגע".
איך אתם מתעדפים?
"כשיש שבר גדול, יש גם הזדמנות ענקית. נאמר במסכת אבות - לאֹ עָלֶיךָ הַמְּלָאכָה לִגְמוֹר, וְלֹא אַתָּה בֶן חוֹרִין לִבָּטֵל מִמֶּנָּה - יש משמעות עמוקה למילה מלאכה. היא כוללת את כולנו, ואנחנו לא פטורים ממנה. הגענו לעולם שיש בו אינסוף אפשרויות לתיקון, ואי-אפשר להגיד 'אוקיי, מכאן זה יותר מדי תיקון שיש לעשות'".
ג'ון: "בתוך חדר המיון הקולקטיבי שאנחנו נמצאים בו, ברור לנו באופן בלתי ניתן לערעור שהדבר הכי חשוב והראשון במעלה הוא החזרת החטופים, ואין לנו אפילו שנייה אחת לבזבז. כאשר החטופים יחזרו, זו תהיה התחלת התיקון".
ערבות הדדית ושותפות גורל
"וידוא הריגה של 360 מעלות, זה מה שאלי-ה ראה כשנחטף לעזה ממיגונית המוות ואני נשארתי מאחור. הוא היה בטוח שאני מתה", משחזרת זיו עבוד, בת הזוג של שורד השבי אלי-ה כהן, ולחיצת היד הרכה שלה לא מתיישבת עם דמות הלביאה שנלחמה 505 ימים על שחרורו של אהובה ממנהרות עזה.
היא בת 28, נולדה בתל-אביב ושירתה כמפקדת בכלא 4, ואין ספק שאת יכולות הפיקוד הללו גילתה ומגלה גם לאורך כל המאבק להשבת החטופים, "שלא נגמר עד שכל ה-48 חוזרים", היא מדגישה.
למסיבת הנובה הגיעו זיו ואלי-ה ב-4:00 בבוקר עם אחיינה של זיו, עמית בן אבידה, ובת זוגו קארין שוורצמן ז"ל, שנרצחו במיגונית המוות, ועל זרועותיה של זיו קעקועים לזכרו של עמית. אלי-ה נחטף מהמיגונית ביחד עם הירש גולדברג-פולין ואלון אהל, שעימו גם הוחזק לאורך תקופת השבי, לצד אור לוי ואלי שרעבי.
כשאת יוצאת חיה מהמיגונית, מה את מבינה?
"את מה שראיתי מול העיניים. שאלי-ה נחטף, שהאחיין שלי עמית ובת הזוג שלו קארין נרצחו, ושמתוך ארבעה שהגענו נשארתי לבד עם משימה - להחזיר את אלי-ה".
האמנת שזה אפשרי?
"בהתחלה לא ידעתי במה להאמין, הייתי בהלם מהסיטואציה וחשבתי שבגלל כמות החטופים, תוך חודש-חודשיים זה נגמר".
אבל המאבק נמשך כבר שנתיים, ועבור אלי-ה וזיו הוא הגיע לקיצו לאחר 505 ימים ארוכים שבמהלכם לא עצרה לרגע. כולנו זוכרים אותה יושבת בטיילת בט"ו באב בשמלה אדומה מול תמונתו של אלי-ה, וגם את השמלה הצהובה שאותה לבשה בפורים בצעדה מכיכר החטופים לנחלת בנימין בתל-אביב, כדי לעורר את תשומת הלב הציבורית אל מה שהיה אמור להיות המובן מאליו: החטופים חייבים לחזור.
"ב-7 באוקטובר ב-9:40 בבוקר התפרסם תיעוד של אלי-ה כשהוא בחיים, בתוך עזה. מאותו הרגע ידעתי שהוא חוזר. זו הייתה אמונה עיוורת שפשוט החזקתי בה. אלי-ה בחיים", היא אומרת בקול שקט ונחוש. "הוא לעומת זאת לא ראה טלוויזיה כל תקופת השבי, והראשונה שאומרת לו שאני בחיים זו הקצינה שהוא פגש ברעים, כשהוא חוזר, והוא לא מאמין לה".
וכשאתם נפגשים?
"זה היה הדבר הכי מרגש שחוויתי בחיים, אני מחבקת אותו ואני עוד לא מעכלת שאחרי שנה וחצי, ברגע אחד הוא פה. לקח לי זמן לעכל את זה, ובימים הראשונים עוד הייתי מתעוררת באמצע הלילה ונבהלת מזה שהוא לידי".
זיו אומרת שחלק ממה שעזר לה להחזיק אמונה כל כך גדולה בהתממשות הרגע הזה הוא מי שהקיפו אותה, בין אם זו אחותה, ליזי, אמו של עמית שנרצח במיגונית, לצד בני משפחה אחרים וכמובן המתנדבים במטה החטופים ומשפחות של חטופים אחרים. "מי שהבינו אותי הכי טוב היו משפחות שעוברות אותו דבר כמוני, ובעיקר החבר'ה הצעירים ממשפחות החטופים, חבורת חסמב"ה", היא מחייכת.
זיו עבוד: "כשהנפש במצב מעורער, כשמחכים בכל יום לבשורה וחיים על רכבת הרים, כל קושי שנתקלים בו, גם הכי קטן, הופך לערימה רגשית שאפשר לטבוע בתוכה. בזכות המעטפת של המתנדבים במטה והקצינים המלווים אנחנו לא מרגישים לבד, ויש לנו את הכוח להתעסק במה שחשוב באמת"
מי שמתבוננת בה באהבה היא קרוליין רובינזון, מתנדבת נמרצת במטה החטופים, שמלווה את המשפחה ואומרת: "זיו היא השראה, לביאה שבתוך הדבר הכי נורא ומטורף שקרה לה גילתה כוחות-על".
זיו: "מהרגע הראשון קרוליין דאגה לכל דבר שהיינו צריכים, ואנחנו בקשר עד היום. וגם עמית שטיינר, הקצין שמלווה אותנו", ועמית החייכן, שבדיוק נכנס לחדר המשפחות בבית אריאלה בתל-אביב, מצטרף לשיחה. בהמשך יצטרפו עדי בן משה מצוות קהילת המשפחות במטה וגם אורטל בוטביקה, מנהלת פרויקטים וקשרי קהילה במועדון הכדורגל של הפועל תל-אביב, "שבזכותה אני חווה את האדרנלין בבלומפילד", זיו מחייכת, ולכך עוד נחזור.
"כשהנפש במצב מעורער, כשמחכים בכל יום לבשורה וחיים על רכבת הרים, כל קושי שנתקלים בו, גם הכי קטן, הופך לערימה רגשית שאפשר לטבוע בתוכה. בזכות המעטפת של המתנדבים במטה והקצינים המלווים אנחנו לא מרגישים לבד, ויש לנו את הכוח להתעסק במה שחשוב באמת", אומרת זיו.
עדי: "מה שגיליתי בקהילה הזו היא ערבות הדדית ושותפות גורל בלי הבדל של דעות והשקפות עולם. נוצרו פה חברויות חיים של עולמות הפוכים ואפילו זוגות נולדו פה", היא מחייכת חיוך נוטף סוד.
עמית, מה זה אומר להיות קצין שמלווה משפחה של חטוף?
"להתמסר 24/7 למשימה שהיא בעדיפות עליונה, לדאוג לכל מה שהמשפחה צריכה בכל תחום, שלא תרגיש לבד לרגע, לגלות סובלנות ודעה פתוחה, כי אתה מלווה משפחות שלא בהכרח חושבות דומה, וצריך להכיל את כולן".
קרוליין: "לדאוג להכול, למשל אם אחות של אלי-ה עוברת דירה, אני דואגת להיות שם ולהביא בישולים חמים, כי למשפחה אין פנאי לבשל כשכל יום הוא רכבת הרים עם התפתחויות של יש עסקה-או-אין עסקה, והתפקיד שלנו הוא לעטוף ולהתייחס למשפחות לא כאל מספר או כותרת אלא לכל הצרכים שלהן".
למשל, לסדר לזיו כניסה לבלומפילד.
זיו: "וואו, יצא לי להיות במשחק של הפועל תל-אביב, האדרנלין שם היה הדבר הכי מטורף שחוויתי בחיים ורציתי לבוא לעוד משחקים. אז עדי מהמטה קישרה אותי עם אורטל מהפועל, ומאז היא והקבוצה מלווים אותנו, ואני לא מחליפה את הפועל בחיים. זו אהבה".
עדי מחייכת: "זיו מצאה בהפועל ערכים דומים לשלה, ולא קל לי להגיד את זה, אני אוהדת מכבי".
זיו: "היום אלי-ה מגיע איתי ליציעים, והוא בכלל לא אוהב כדורגל".
עדי: "יש סיבה שעוטפים את זיו כל כך הרבה אנשים טובים, היא מדהימה וקל להתאהב באהבה שלה ושל אלי-ה".
והאהבה הזו כאמור מחכה עכשיו לצעוד אל מתחת לחופה, אבל שניהם יודעים שכל עוד החטופים – 48 במספר – לא יחזרו מהשבי, זיו לא תלבש את שמלת הכלה.
"מי שחזרו נמצאים פה בגוף, אבל הנשמה שלהם עוד שם עם החטופים שנותרו מאחור", מדגישה זיו. "למשל, אני ואלי-ה עברנו לא מזמן לדירה חדשה, ואני יכולה לספר לך שאלון אהל 'עבר לגור' איתנו. אני שומעת כל היום מה אלון אוהב לאכול ומה הוא אוהב לקרוא ואיפה הוא טייל בעולם. אני יודעת על אלון יותר ממה שאמא שלו יודעת. אלי-ה חי את אלון ואת אלקנה בוחבוט שאיתם היה בשבי, ועד שהם יחזרו - הוא שם איתם"
פורסם לראשונה: 00:00, 08.10.25
