"להמשיך את דרכו של אחי"
עדי בויום, 18 | קיבוץ בארי, לקראת גיוס כלוחם בגולני
טבח 7 באוקטובר:
"כמו כולם, התעוררתי ב-6:30 בבוקר לרעש של פיצוצים חזקים ומשהו שנשמע כמו מטוס", עדי משחזר. "חשבתי שצה"ל מפציץ בעזה, אבל גיליתי שזה חמאס שיורה עלינו". הרעש שהזכיר לו מטוס, התברר מאוחר יותר, היה רעש מצנחי הרחיפה שחלפו מעל הקיבוץ.
יחד עם אביו גיל ואמו איילת, נכנס עדי לממ"ד הבית. אזעקה רדפה אזעקה, וכשהחלו להישמע קולות הירי ‑ האב, גיל, חבר כיתת הכוננות, יצא להגן על הקיבוץ.
"בהתחלה אבא חשב שזו "הרואה יורה" (מערכת שמוצבת בגדר ומצוידת במצלמה ומקלע - ג"ג), שהופעלה כי העזתים התפרעו על הגדר. לא היה לנו מושג שאלו המחבלים שכבר חדרו לקיבוץ", הוא מספר.
אלא שאז אביו קיבל שיחת טלפון מהרבש"ץ, רב-סמל מתקדם אריק (אריה) קראוניק ז"ל, שכבר עדכן אותו על שני טנדרים שחצו את הגדר. "אבא התארגן להקפצה של כיתת הכוננות. אריה והוא היו חברי ילדות, הם היו נוסעים יחד לתרגילים והקפצות".
בשבת ההיא, שלא כמו תמיד, השניים יצאו להגן על הקיבוץ בנפרד. הפעם, שניהם לא חזרו מהקרבות.
עדי זוכר היטב את הרגע שבו אבא יצא מהבית. זו הייתה הפעם הראשונה שהוא לא נתן לו חיבוק פרידה. הוא גם זוכר את מה שביקש ממנו כשהתאמנו יחד בירי: להשתמש באקדח שנשאר בבית, אם יקרה משהו.
"שנה לפני כן, אבא לקח אותנו למטווח. הוא אמר שביום שיקרה משהו, הוא לא יסמוך על אף אחד. לא על הצבא ולא על המשטרה. 'אתה תצטרך לדעת להשתמש בנשק ולהגן על עצמך, על אמא והאחים שלך'. אבא היה מאוד פיקח בהיבט הביטחוני, קרא את האויב וידע עם מה אנחנו מתמודדים".
אחרי שהאב גיל יצא, עדי ואימו ניגשו לכספת שבה נשמר האקדח, אבל בתוך הלחץ שניהם שכחו את הקוד. הם שמעו צעקות בערבית מחוץ לחלון הבית, נכנסו במהרה לממ"ד והסתגרו בו.
במשך שעות הם ניסו להבין מה עלה בגורלם של האחים ענוג ועומר, שגרים בדירות נפרדות בקיבוץ, ושל האח ענבר שסיים משמרת בקצא"א בשעה שש בבוקר. "זו הייתה סיטואציה מאוד מלחיצה. אמא ואני לבד בממ"ד, אני בלי נשק, ילד בן 16, לא לוחם. אין לי איך להגן עלינו. אבא שלי נלחם בחוץ, אחי סיים משמרת ואנחנו לא בקשר איתו משעה 7. שני אחים שלי, סבא ודודים שלי מפוזרים בשמונה בתים נוספים בקיבוץ. יש לי משפחה בנתיבות ושדרות.
"זה קשה ומוזר, מצד אחד אתה מנסה להסיח את הדעת ומצד שני גם להיות בקשר עם כולם, להבין מה קורה. זה היה כאוס שלא נגמר".
"המחבלים דפקו על הדלת, צעקו, ניסו שוב ושוב להזיז את הידית. הרגשתי כאילו שם נחתם המוות שלי. חשבתי שאולי חמקתי הפעם מהכדורים, אבל היום רק התחיל. הפעם הראשונה שראיתי חיילים הייתה אחרי 12 שעות. עד אז מחבלים נכנסו אלינו הביתה, ירו בלי הפסקה. הממ"ד התמלא עשן, חשבנו שהציתו את הבית. חברים הפסיקו לענות להודעות"
בסביבות השעה תשע בבוקר, מחבלים נכנסו לבית המשפחה לראשונה. "שמענו אותם מסתובבים, פותחים את המקרר, שוברים צלחות, מנגנים על הגיטרה שלי, הם גנבו אותה לעזה", הוא נזכר. עדי ניגש לידית הדלת ואחז בה בחוזקה. אחרי מאבק שלתחושתו נמשך כמו נצח, המחבלים עזבו את הבית.
אבל אז, כעבור דקות בודדות, הם חזרו עם כוח תגבור. "שמענו אותם מתעסקים עם הברזל, קודחים, דופקים. הם ניסו לשבור את הציר של דלת הממ"ד, ובמקביל שמענו את רעש הפתיחה של הכספת. אמא ואני הסתכלנו אחד על השנייה והבנו מה קרה. הם שמחו וצעקו אללה אכבר".
הם החלו לירות צרורות על דלת הממ"ד, ובמזל היא ספגה את כל הכדורים. "שמעתי דריכה, כנראה של האקדח של אבא שלי, ואחריה הם ירו על הדלת מחסנית שלמה. המשכתי להחזיק אותה, הרגשתי עליי את כל ההדף. אחרי שירו 17 כדורים, פתחתי את העיניים סוף סוף, התחלתי למשש את הגוף שלי, לוודא שלא חטפתי כדור. לא הרגשתי כלום", הוא מספר.
"הם דפקו על הדלת, צעקו, ניסו שוב ושוב להזיז את הידית. הרגשתי כאילו שם נחתם המוות שלי, היום האחרון. חשבתי שאולי חמקתי הפעם מהכדורים, אבל היום רק התחיל. הפעם הראשונה שראיתי חיילים הייתה אחרי 12 שעות. עד אז מחבלים נכנסו אלינו הביתה, ירו בלי הפסקה. הממ"ד התמלא עשן, חשבנו שהציתו את הבית. חברים הפסיקו לענות להודעות".
בכל אותן השעות, עדי אסף מידע על בני המשפחה. נגה וייס, בת דודתו, שלחה לאחותו את המיקום שלה. כך, הם הבינו שהיא נחטפה לעזה. "המיקום שלה התקרב לרצועה, עד שנעצר ברפיח", סיפר. יחד איתה, גם הוריה, הדודים של עדי, נחטפו ‑ שירי, שחזרה יחד עם נגה בעסקה הראשונה, ואילן ז"ל, שגופתו חולצה בסוף חודש אוגוסט מעזה.
ענבר, אחיו של עדי שהיה אצל בת זוגו ביישוב מבועים, עדכן שיוצא לכיוון הקיבוץ כדי לחבור ללחימה של כיתת הכוננות. אלא שבדרכו, בצומת הקשתות, הוא נורה למוות. "הרכב של ענבר נשרף, הטלפון שבק חיים בשעה 7:30. בדיוק באותה הדקה, אבא נורה למוות כשהיה בדרכו לנשקייה".
האב והבן, שיצאו שניהם להגן על הקיבוץ משני מקומות שונים - מצאו את מותם באותה שבת נוראה.
בסביבות השעה 22:30 בשבת, דפקו על דלת משפחת בויום לוחמי צה"ל. "כל אותן שעות, עד החילוץ, בקושי דיברנו. בשלב מסוים גם הורידו את החשמל, אז לא הטענו את הניידים. אמא התפללה, אני הייתי לידה בחושך מוחלט, ראינו רק את הלבן בעיניים האחד של השנייה. עד ששמענו קריאה 'זה צה"ל, תפתחו'".
מאז ועד היום:
במשך חמישה שבועות חיו 25 מבני המשפחה בבית בגני תקווה. "המשפחה מנתיבות ושדרות פונו אחרי יומיים-שלושה, וכולנו הגענו לכאן. תקופה מוזרה".
כמה ימים אחרי שנפלו, גיל וענבר ז"ל הובאו למנוחת עולמים. עדי מספר שהוא זוכר תמונה אחת בלבד מאותו היום. "המון אנשים שיצאו עם דגלי ישראל וליוו אותנו בנסיעה לבית העלמין בסביון. לחלוק לאבא ואח שלי כבוד אחרון".
במקביל להתמודדות עם האובדן והטלטלה שחווה, עדי סיים תיכון וניגש למבחני הבגרות. וזה לא היה פשוט. "היה לי מאוד קשה לשבת ולהתרכז. את החבר שלמד איתי מכיתה א', אני מבקר עכשיו בבית הקברות. לא הבנתי איך אני אמור ללמוד ככה, ברור שזה השפיע עליי מאוד. התקופה הזו ביגרה אותי בעשור", הוא אומר. "בזכות אמא שלי והצוות בתיכון שקלט אותי השלמתי 12 שנות לימוד. המון בזכותם".
"כשאני רואה את אמא שלי, הלביאה הזו, ואת אחים שלי, עם ראש מורם - אני לא יכול להוריד את שלי. אני עובד יום יום, נלחם כדי לקום, מחליט שיוצא מהמיטה ועושה משהו". בימים הקשים, גם המוזיקה נותנת כוח. "המוזיקה עזרה לי מהרגע הראשון. הייתי צריך אותה והיא הייתה שם בשבילי".
ההכנות לגיוס:
בחודש מרץ עדי עתיד להתגייס לתפקידו כלוחם בחטיבת גולני, החטיבה שבה שירת אחיו ענבר ז"ל. "רציתי להגיע דווקא לגולני, להמשיך את הדרך שלו", הוא משתף. "שירות משמעותי בצה"ל בתפקיד קרבי היה מאוד מדובר אצלנו בבית, מובן מאליו גם לפני 7 באוקטובר".
לצד המוטיבציה של עדי, הוא גם ער לקשיים שהשירות כלוחם עלול להציף במשפחה. "באיזשהו מקום זה מערער אותי. המשפחה שלי שילמה כבר מחיר מאוד כבד. כשאני מסתכל על הדברים בפרספקטיבה יותר רחבה, אני לא יודע אם זה הוגן כלפי אמא שלי ואחים שלי. אתייצב בידיעה שאולי אאלץ לשנות את השיבוץ בהמשך".
"אני לא חושב שיש לי זכות לפחד או לחשוש משירות בצה"ל. חברים שלי כבר שנתיים נלחמים בעזה, אנחנו מדינה מוקפת אויבים שנלחמת על קיומה מאז ומתמיד, וזה משהו שכולנו חייבים לקחת בו חלק. אין לי זכות להחליט אם אני רוצה או לא, אם מתאים לי או לא, אם אני מסוגל אחרי מה שעברתי או לא. מי שיכול - צריך לתת"
ולמרות הכול, הוא אומר לסיכום: "אני לא חושב שיש לי זכות לפחד או לחשוש משירות בצה"ל. חברים שלי כבר שנתיים נלחמים בעזה, אנחנו מדינה מוקפת אויבים שנלחמת על קיומה מאז ומתמיד, וזה משהו שכולנו חייבים לקחת בו חלק. אין לי זכות להחליט אם אני רוצה או לא, אם מתאים לי או לא, אם אני מסוגל אחרי מה שעברתי או לא. מי שיכול - צריך לתת. לא להתחבא מאחורי ספרים, לא להתקמבן על תפקידים, לא לצאת מהצבא כי לא מתחשק לי. אנחנו במצב בלתי אפשרי, חסרים לוחמים וחיילים - אז מי אני שלא אתייצב, שאקווה שמישהו אחר יעשה את זה במקומי".
ומבין בני משפחתו, עדי הוא לא היחיד שבחר בדרך הזו. גם בת דודתו נגה בחרה לשרת בצבא אחרי ששוחררה מהשבי והתגייסה לתפקיד משקית ת"ש, ארבעה חודשים אחרי שהתבשרה על רצח אביה.
"אם אבא היה פה, הוא היה גאה בי"
יובל שרעבי, 19 | קיבוץ בארי. לקראת גיוס כמדריכת חי"ר
טבח 7 באוקטובר:
"כשהתעוררנו, חשבנו שזו עוד הסלמה. נלך לממ"ד ונרד לאילת או לים המלח ונישאר שם לשבוע, כמו בכל פעם. אבל זה לא הפסיק. עד ששמענו ערבית מחוץ לחלון", משחזרת יובל שרעבי את הבוקר הנורא. "אנשים מהקיבוץ התחילו לכתוב שנכנסים אליהם הביתה, ששורפים את הבתים. הרגשתי בתוך סרט, שזה לא אמיתי".
בסביבות השעה 12:30, נכנסו המחבלים לבית משפחת שרעבי בקיבוץ בארי. "שמענו אותם מסתובבים בבית, מחפשים אותנו למטה ואז עולים במדרגות". בזמן הזה, ביחד עם יובל בממ"ד היו ההורים נירה ויוסי, האחיות אופיר ואורן, בן הזוג אופיר אנגל והכלב שוקו.
המחבלים ניסו להיכנס פנימה. הבנות הסתתרו מתחת לשמיכה, אופיר התחבא בארון הבגדים ויוסי זינק על ידית הדלת. "כל מה שאפשר היה לעשות הוא להחזיק אותה ולקוות לטוב. אבא נלחם איתם על הידית, וכשלא הצליח יותר ‑ הלך אחורה והרים ידיים". ארבעה מחבלים פרצו פנימה וירו בשוקו הכלב, שנהרג. "אבא צעק 'לא!!!!'. פחדנו שירו גם בו. אחרי זה שאלו את אמא מי מתחת לשמיכות, והיא ענתה להם בערבית".
כל בני המשפחה הוצאו מהבית, לרחבת הדשא. "אני זוכרת את הריח של הג'חנון כשיצאנו מהבית. הריח שמילא את הבית בכל שבת בבוקר מאז שהיינו קטנים, כל החיים".
שם, הם פגשו את בני משפחת שני, השכנים מבארי. "ראינו את המחבלים רצים ממקום למקום. היינו בשוק". ואז, מול העיניים של יובל, המחבלים קשרו את הידיים של אביה יוסי ושל עמית שני בן ה-16. "הם לקחו את דגל ישראל שהיה תלוי מחוץ לבית שלנו, קרעו ושרפו אותו מולנו. אמרו לנו שזו מדינת פלסטין, צעקו 'אללה אכבר' ו'איטבח אל יהוד'. הם עם נשקים ולנו לא היה מה לעשות, ישבנו ושתקנו. הבנו שזה קרב אבוד".
הדקות האלה הרגישו כמו נצח. "שמענו כל הזמן יריות וצעקות בערבית, ולא ראינו צבא, שום דבר. וזה כבר היה אחת בצהריים". הם הובלו לאזור בקיבוץ שבו ריכזו המחבלים את בני הערובה. יובל ואביה יוסי ישבו שם, גב אל גב. הם התבקשו לקום, ויובל סייעה לאבא, שידיו היו קשורות. "התרכזנו בלהישאר יחד".
הפעם המחבלים הובילו אותם לצומת בקיבוץ, שם חיכה רכב שחור. הם הסתדרו בטור: עמית שני, יוסי שרעבי, יובל ואופיר אנגל. יוסי הוכנס לרכב, ואחריו יובל. המחבלים הוציאו ממנו את יובל, והכניסו במקומה את אופיר ‑ בן זוגה ‑ ואת עמית.
לפני שהרכב נסע, יובל הספיקה להיפרד מבן זוגה. "אמרתי לו שאני אוהבת אותו. בדיעבד, אופיר סיפר שאבא שלי חשב שזו הייתה אמא שלי שאומרת לו שהיא אוהבת אותו. זה שימח אותי".
הן הוצאו מהקיבוץ. הלכו כגוש אחד, עם החיילים ובעיניים עצומות. "הקיפו אותנו מלא חיילים עם נשקים מוכוונים כלפי חוץ. כמו סצנה מסרט. יחפות, דורכות על כדורים של רובים". במהלך הצעידה, "הגענו למקטע שבו אמרו לכולנו לעצום עיניים, כי היו שם דברים קשים שאנחנו הולכות לעבור מעליהם. מסתבר שאלו היו גופות מחבלים"
הרכב התרחק, לעזה. בצומת נשארו בנות משפחות שרעבי ושני. לידן התפתח קרב יריות, והן זזו כדי לא להיפגע. אחריו נפלה רקטה בקרבת מקום, והבנות הבינו שהן לא יכולות להישאר עוד רגע אחד בשטח פתוח. יובל נזכרת בתושייה של אמה, נירה. "אמא מצאה חלון רשת בבית קרוב, לקחה מזמרה, קרעה אותו ופרצה פנימה. היא נכנסה הביתה ופתחה לנו את דלת הכניסה". הן שמו לב שיש בבית ההוא תיק של מחבל, ובו היו טילי אר-פי-ג'י ורימונים. הן ידעו שהוא עלול לחזור לחפש אותו, אבל בשלב הזה לא היה פתרון טוב יותר.
ממ"ד הבית ההוא היה נעול, וידית הדלת שבורה. לכן, הבנות הצטופפו בחדר אחר, עד ששמעו רעש של בלון גז מהבית הסמוך וחששו מפיצוץ. הן עברו לחדר פנימי יותר בבית, והצטופפו שם. הערב החל לרדת. "פחדנו שלא יבואו לחלץ אותנו באותו היום. הבנו שאנחנו חייבות לעבור לממ"ד, שלא ניפגע מטיל. אמא שלי התעקשה ללכת לחפש בית אחר שנסתתר בו, אבל לא הסכמנו לה. אמרנו שאין מצב שנאבד גם אותה עכשיו".
למרות הבקשות של הבנות, נירה התעקשה ויצאה לחפש אחר מחסה בסביבה. בחיפוש גילתה שכל הבתים בסביבה שרופים או נעולים. הן נאלצו להישאר בחדר הלא-ממוגן.
בשעה 21:00 הם שמעו עברית בבית. "ראינו פנסים מאירים פנימה. חיילים נכנסו לנטרל את התיק של המחבל, ואמא שלי רצה אליהם לומר להם שאנחנו בבית, שלא יפוצצו אותו. הם אמרו לה לפתוח את הדלת ומצאו אותנו מתחבאים שם. אני זוכרת שרצנו אליהם ואמרנו להם שחטפו את אבא, אופיר ועמית. הם היו בהלם מוחלט, לא הבינו בכלל מה קורה, לא האמינו. רשמו את השמות של שלושתם ואמרו שיעבירו הלאה. כל הבית היה זכוכיות, לקחו אותנו בשק קמח החוצה".
הבנות הובלו לנקודת כינוס המחולצים בקיבוץ. "חיכינו כולנו בתוך סוכה, זו הייתה סיטואציה אירונית. אנחנו בסוכה, בזמן שיש טילים ויריות באוויר". משם, הן הוצאו מהקיבוץ. הלכו כגוש אחד, עם החיילים ובעיניים עצומות. "הקיפו אותנו מלא חיילים עם נשקים מוכוונים כלפי חוץ. כמו סצנה מסרט. יחפות, דורכות על כדורים של רובים". במהלך הצעידה, "הגענו למקטע שבו אמרו לכולנו לעצום עיניים, כי היו שם דברים קשים שאנחנו הולכות לעבור מעליהם. מסתבר שאלו היו גופות מחבלים".
כך, הן המשיכו בצעידה איטית וזהירה עד שיצאו משער הקיבוץ. "התחלנו לראות אנשים. הראשון שפגשתי היה החבר הכי טוב של אבא שלי, רצתי אליו ואמרתי לו שאבא נחטף, הוא היה בהלם, לא הבין. ראינו עוד ועוד אנשים, והיו אנשים שלא ראינו. התחלנו להבין דברים".
בנקודה הזו נירה יצרה קשר עם חברו של אופיר אנגל, בן זוגה של יובל. היא הייתה זו שעדכנה אותו שאופיר נחטף, וביקשה שיגיע לבית הוריו ויבשר להם על כך. "היא אמרה שהוא עם יוסי, שהוא לא לבד, וזה העיקר".
בהמשך, הועלו הבנות על טנדר פתוח ופונו לנתיבות. "שכבנו אחת על השנייה, אמא כיסתה אותנו ומעלינו חיילים שכיוונו רובים לשמיים", היא נזכרת בנסיעה הלילית. "כשהגענו, אנשים כבר בישרו על מי שנרצח. אתה לא מעכל כלום, לא בוכה".
משם עברה המשפחה לחיות בים המלח, ל-11 החודשים הבאים. "בימים הראשונים הרגשתי בעיקר בלבול, הרבה אשמה על זה שלקחו אותם ולא אותי. הייתי מעדיפה שיקחו אותי וישאירו את אבא", היא אומרת.
בימים האלו, הגיעה הבשורה הקשה גם על החטיפה של דוד אלי שגר גם הוא בבארי, ועל הרצח של אשתו ליאן ובנותיהם נויה (16) ויהל (13) ז"ל. "בהתחלה חשבו שנויה חטופה, לא ידעו מה איתה. אחרי זה הגיעה הידיעה גם לגביה. אלי הרבה זמן הוגדר מנותק קשר, עד שהבינו שגם הוא חטוף".
מאז ועד היום:
במסגרת עסקת שחרור החטופים הראשונה שיצאה לפועל בחודש נובמבר 2023, וכללה ילדים ונשים, שוחרר אופיר אנגל. יובל חששה שאופיר לא יכלל בעסקה, שכן במהלך 54 הימים שהם הוחזק בשבי חמאס - הוא חגג יום הולדת 18. "פחדתי שיגלו את זה ולא יכניסו אותו לעסקה בתור ילד. אבל הוא היה חכם ולא אמר להם כלום".
עם חזרתו של אופיר, ששהה עם יוסי בשבי, יובל קיבלה אות חיים מאביה. "הוא אמר לי שאבא בסדר והכול טוב, אז מי יכול היה לחשוב שהוא כבר לא יהיה בחיים?", היא אומרת בעצב.
100 ימים מפרוץ המלחמה, קיבלה המשפחה את הבשורה הקשה על מותו של יוסי ז"ל בשבי חמאס. בתחקיר שהוצג למשפחה, נאמר כי הוא ככל הנראה, נהרג מקריסת המבנה שבו שהה לאחר הפצצת חיל האוויר במבנה סמוך. "קראו לכולנו לסבתא, ואמרו לנו ש-99 אחוז שאבא לא בחיים.
"את הסרטון שפורסם לא רצינו לראות, לא רצינו לזכור אותו ככה, זה לא מי שהוא. אנחנו רוצות לזכור אותו כמו אבא שלנו, הכי טוב שיש. הכי דואג, אכפתי, מצחיק, עם חיוך שממיס את הלב. כשהוא מחייך, אי-אפשר שלא לחייך גם, זו לא קלישאה. אדם עם הלב הכי גדול וטהור, לב זהב. הכי טוב שיש, כל אחד שהכיר אותו חווה את זה".
בצל הבשורה הקשה, המשיכה המשפחה במאבק עיקש להשבתו של יוסי לקבורה בישראל, והשבתו של אלי, אחיו של יוסי, שהוגדר בין החיים. כעבור 491 ימים, בחודש פברואר האחרון, שוחרר אלי משבי חמאס. רק אז הוא גילה על מותם של אשתו, שתי בנותיו ואחיו. "המאבק מעייף ומתיש, אבל אסור לנו ליפול או לנוח לרגע. עד שלא יהיה פה איתנו לא נוותר, לא נפסיק להיאבק על אבא. זה המעט שמגיע לו".
כיום המשפחה מתגוררת בחצרים, בתקווה לשוב לחיות בקיבוץ בארי בשנה הבאה. "בסופו של דבר ארצה לחזור, זה הבית שלי. המקום בו גדלתי מגיל אפס, מה שאני מכירה וזוכרת. המקום הכי טוב בעולם".
ההכנות לגיוס:
בתוך הקושי הלא-נתפס, יובל השלימה תעודת בגרות. "הבנתי שאני חייבת להתאפס. המורים באו לקראתי ונבחנתי לבד בתאריכים נפרדים. לא היה לי ראש לזה בכלל, אבל אמרתי לעצמי שאני לא יכולה לעצור את החיים שלי. זה לא מה שאבא היה רוצה בשבילי, אני צריכה את זה לעתיד".
לצו הראשון התייצבה יובל עוד לפני המלחמה, אבל אז ‑ עדיין לא נקבע עבורה שיבוץ. היא כיוונה להגיע למסלול חובלים, אבל המצב השתנה ואיתו גם השאיפות והתחושות כלפי הגיוס לצבא. "אמרתי לעצמי, למה שאתגייס למערכת שהרגה את אבא שלי? למה שאעשה דבר כזה? ישר כשהודיעו לנו על אבא אמרתי שלא אתגייס בחיים, אבל זה נבע מכעס. עדיין יש בי את הכעס הזה, אבל הוא לא על החיילים עצמם אלא על המערכת".
"אני לא יודעת מה יהיו התחושות שלי כשאתגייס. אני יודעת שאני רוצה לעשות צבא ושיהיה לי שירות משמעותי. תמיד כיף לבחור בחיים. זה מה שהם היו רוצים בשבילנו, מה שאבא היה רוצה בשבילי. בטוחה שהוא גאה ומחייך עכשיו"
ככל שחלף הזמן, התחושות הקשות של יובל פינו מקומן להבנות אחרות. "אני עושה את זה בשביל אבא שלי יותר. אם אבא היה פה, אני חושבת שהיה מאוד גאה בי".
בחודש נובמבר הקרוב יובל תתגייס לתפקידה בתור מדריכת חי"ר. "אני לא יודעת מה יהיו התחושות שלי כשאתגייס", היא אומרת לסיכום. "אני יודעת שאני רוצה לעשות צבא ושיהיה לי שירות משמעותי. תמיד כיף לבחור בחיים. זה מה שהם היו רוצים בשבילנו, מה שאבא היה רוצה בשבילי. בטוחה שהוא גאה ומחייך עכשיו".
"המלחמה השפיעה על ההחלטה לשרת בקרבי"
שהם טרבלסי, 18 | כפר מימון. חניך במכינה הקדם-צבאית "לרדת למעלה", מתגייס בחודש מרץ
טבח 7 באוקטובר:
את ערב שמחת תורה חגג שהם בבית סבו וסבתו בבית הגדי, סמוך לנתיבות. "התעוררנו מהאזעקות, אבל לא יותר מדי התרגשתי מזה. הייתי חצי ער חצי ישן", הוא משחזר. אלא שאז, בשעה 8:29, נשמעו היריות הראשונות על דלת הכניסה. "לא הבנתי מה קשור יריות, אבל אז התחילו צרורות שלא הפסיקו".
בני המשפחה הצטופפו בממ"ד, ובין אזעקה לאזעקה ניסו להבין את גודל האירוע. "נכנסנו כולנו יחד, עמדנו צפופים בממ"ד, גם הכיסאות גלגלים של סבא ואח שלי. פתאום נפל גם החשמל".
במהלך הבוקר, כשהייתה הפסקה קצרה בין ההתרעות, שהם אפילו יצא מהבית לכיוון מחסום משטרתי שהוקם על הכביש הראשי. "סבתא שלי ביקשה שאלך להביא להם אוכל ושתייה, בכל זאת בוקר חג. רק שבדיעבד הבנתי שרגע לפני כן חיסלו שם חמישה מחבלים שחדרו. אמרו לי - מה אתה עושה פה? כנס מהר הביתה", הוא מספר.
"ראיתי שם גופות על הכביש. בקולות הקשר של השוטרים שמעתי שאמרו שהתחמושת של 'כיפת ברזל' אזלה, ותתחדש רק עוד כחצי שעה. כל אזעקה הייתה נפילה. הבנתי שזה אירוע מסוג אחר".
בתוך הכאוס, דודו של שהם, המשרת במילואים בחיל התותחנים, הקפיץ את הפלוגה שעליה הוא מפקד, ויצא לכיוונם. במקביל, אביו יצר קשר עם היחידה שבה הוא משרת כסגן אלוף במילואים.
"אני יודע מה הערכים שלי. איתם אכנס ואצא מהצבא. אני חושב שהשירות הוא הניסיון הגדול עבור המאמינים. מי שממשיך להקפיד על הדברים, כנראה שיש בו אמונה אמיתית. אם מישהו מתרחק מהדת, צה"ל זו לא הסיבה"
במוצאי שבת, בני המשפחה החליטו לצאת לכיוון הבית בכפר מימון. אבל אז הם ראו שהרכב שלהם, שחנה סמוך לבית הכנסת, נפגע מרקטה. הם המשיכו לרכב השני, והחלו לנסוע.
"השוטרים עצרו אותנו במחסום הראשון. לא נתנו לנו להמשיך לכיוון שמוביל גם לסעד, עלומים ובארי. אמרו לנו שזה מסוכן מדי. אבא שלי, ערן, הסביר שהוא איש מילואים ושאנחנו חייבים להגיע הביתה להתארגן. אמא שלי, ריקי, היא עובדת סוציאלית של היישובים זמרת ושובה, וגם היא כעובדת חיונית הייתה חייבת להגיע. ורק אז נתנו לנו לעבור", הוא מסביר. "נסיעה שלוקחת בדרך כלל 12 דקות, לקחה חמש דקות, הכי מהירה שהייתה לי בחיים. בדרך ראינו מלא רכבים שרופים, מלא גופות בצידי הכביש".
חצי שעה אחרי שהגיעו הביתה, התקבלה התרעה על חדירת מחבלים למושב. "קיבלנו סרטון של חיילים מעל שתי גופות מחבלים במטעים שלנו. זה המשיך ללילה מלא באזעקות, התרעות שקראו לנעול דלתות, להסתגר בבתים ולכבות אורות. כיתת הכוננות יצאה לפטרולים".
מאז ועד היום:
ביום שני, 9 באוקטובר, החליטו שהם, אחיו שליו, ועוד שני חברים, לנסוע לדירה זמנית באילת. בהמשך הם חברו למשפחה ולקהילת המושב שפונו למלון בירושלים.
כבר אז, כשהיה בכיתה י', קיבל שהם את ההחלטה ללכת למכינה קדם-צבאית. "ידעתי שאני רוצה להגיע לקרבי, ליחידה מובחרת. רציתי לקחת שנה כדי להתכונן, להתגייס בגרסה הכי טובה של עצמי. להגיע הכי מוכן לשירות, בידיעה שאולי גם בתקופתי תהיה מלחמה, ואחרי השירות - מילואים עד גיל 40 לפחות".
היום הוא חניך במכינה הדתית "לרדת למעלה" ביפו, ובמקביל מתנדב עם ילדים עם צרכים מיוחדים בעמותת "קו לחיים".
ההכנות לגיוס:
תאריך הגיוס של שהם נקבע לחודש מרץ הקרוב, ולקראתו יתייצב לגיבוש ליחידה מובחרת. שהם משתף שהשאיפה לשירות משמעותי התגבשה בעקבות המלחמה. "זה הזיז אותי והשפיע עליי. חלק מהחברים שהיו לי אינם. חברים שהתנדבו איתי, למדו איתי בבית הספר, וגם רחוקים יותר, כמו העוזרת של הרופא שיניים שנרצחה כשיצאה לרוץ באותה השבת. המון מעגלים של אנשים, שגרמו לי להבין שזה לא רחוק ממני - זה פה, אצלי בבית.
"הם נכנסו אלינו, טבחו בנו, ראינו אותם, במזל לא הגיעו גם אלינו. אבל ברור לי שאם אנחנו לא נילחם בהם - הם לא יפסיקו להילחם בנו. אם לא נהיה חזקים, נשמור על עצמנו - לא יהיה מי שיעשה את זה. תכף מגיע תורי, ואני חייב להיות הכי טוב, להקדים אותם תמיד בעשרה צעדים".
בתור מי שמקיים אורח חיים דתי, שהם משוכנע שימשיך להקפיד על מה שחשוב לו גם כחייל. "אני יודע מה הערכים שלי. איתם אכנס ואצא מהצבא. אני חושב שהשירות הוא הניסיון הגדול עבור המאמינים. מי שממשיך להקפיד על הדברים, כנראה שיש בו אמונה אמיתית. אם מישהו מתרחק מהדת, צה"ל זו לא הסיבה", הוא מאמין.
"אם הם היו איתי, הם היו דוחפים אותי"
שחר סגל, 19 | קיבוץ כרמיה. עתיד להתגייס בדצמבר ולשרת בתפקיד עורפי ביחידה מובחרת, אחרי שנת שירות בקיבוץ נווה אור
טבח 7 באוקטובר:
בלילה של 6 באוקטובר 2023, כתב שחר לחבריו בקבוצת הדיג שישתדל להצטרף אליהם למפגש הקבוע בשבת בבוקר. "הייתי עייף אחרי שבוע של עבודה בחקלאות בקיבוץ", הוא מודה. "שמתי שעון מעורר ל-5:30, אבל חזרתי לישון". שעה בדיוק מאוחר יותר, הוא התעורר מהאזעקות - ואז הבין שהקשר עם שלושת חבריו הקרובים - נדב טייב, טל קרן ואור תעסה - נותק.
"קיבלתי את הסרטון האחרון שלהם מהחוף. אור צילם, רואים שם את טל ונדב מתחבאים. תוך כדי היו התכתבויות, ניסינו להבין אם מישהו דיבר איתם, אם הם הצליחו לברוח. טל הספיק לשלוח ששומעים מלא יריות", הוא נזכר. את היריות שמע היטב שחר גם מביתו, כחמש דקות נסיעה מהחוף. "האמנתי שיש שם לוחמים שיגנו עליהם, כי בסרטון ששלחו ראיתי חייל. אבל הם לא ענו".
בסביבות השעה 11:00, המשפחה החליטה לברוח מהקיבוץ לבית של סבא וסבתא בקריית-גת. "הגענו לצומת זיקים רגע אחרי היתקלות עם מחבלים. ברחנו לכיוון יער גברעם. אבא שלי אריאל נהג, אני סרקתי את הדרך. אמא שלי מיכל, שתי האחיות שלי - רוני ויובל - והכלבה שלנו אנג'י היו עם הראשים למטה".
במהלך הנסיעה, שחר, כשהוא מלא בדאגה, המשיך לנסות לקבל תשובה מחבריו. "ניסינו למצוא קצת חוט, דרך האיתור של הנייד, מול המשפחות שלהם. החזקנו בתקווה שהם מתחבאים באיזה שיח, שתכף ייצרו קשר ויגידו שהכול בסדר. לא הבנו עוד את גודל האירוע".
רק בהמשך היום הגיעה ההודעה הראשונה: אחות של טל קרן ז"ל בישרה על הירצחו. מאוחר יותר הוא התבשר על הירצחו של אביו של חברו הטוב, אור - גיל תעסה ז"ל. ורק שלושה ימים לאחר מכן, אותרו גופותיהם של אור תעסה ונדב טייב ז"ל. זה היה שבוע קשה וכואב, כזה שאף ילד לא צריך לחוות.
"לא ידעתי איך לעכל את זה, התקשיתי להאמין. הייתי בטלטלה רגשית, בשוק מהסיטואציה. במקביל הרגשתי חובה לשמור על החוסן שלי בשביל המשפחה שלי ובשבילי. ואז קיבלתי גם את הבשורה על הירצחו של יוראי אליהו כהן ז"ל, חבר שלי לאימונים, שנרצח בצומת שער הנגב", הוא משתף בצער.
מאז ועד היום:
תחילה פונו כל חברי הקהילה לחוף דור ונחשולים, אבל משפחת סגל בחרה להישאר בדרום. "היינו בין הלוויות. הלוויה הראשונה הייתה של נדב, חמישה ימים אחרי 7 באוקטובר, תחת הפצצות. אחרי זה חזרנו ליום אחד של שלוש לוויות רצופות - של אור, של אביו גיל, ושל טל קרן. אחד אחרי השני. מצאתי את עצמי מתמודד עם פרידות מאנשים כל כך קרובים ויקרים לי, שעברנו הרבה יחד".
בסופו של דבר, המשפחה החליטה לעבור לחוף דור. "ראיתי את החבר'ה מהקיבוץ, אבל הרגשתי כאילו אף אחד לא מבין אותי. את כל מה שעברתי. לא משנה כמה הם ניסו, הם פשוט לא הצליחו".
אחרי ארבעה חודשים, בחר שחר לחזור לבדו לקיבוץ כרמיה, כדי לעבוד ברפת. "החלטתי לחזור לעבוד בקיבוץ, לצד רעשי המלחמה. רציתי את תחושת העצמאות הזו, להתנתק קצת, להיות עם עצמי. היה לי חשוב לתרום לשיקום של הקיבוץ, ובמקביל להתחיל להכין את עצמי לשנת השירות שבחרתי לפני הצבא.
"ליוו אותי חששות, אבל זו הייתה חוויה מדהימה בשבילי. היא בנתה אותי, חיזקה לי את החוסן האישי. מבחינתי, זו ציונות בעוטף - לעבוד בחקלאות באזור מטווח, כשמעל הראש יש טילים. אחרי חודש של עבודה לבד, חברים התחילו להצטרף אליי ועבדנו יחד".
כבר כמעט שנה שהוא חי בקיבוץ כרמיה, מאז שחזר לשם. בבית שבו שרד את התופת. "לא עזבתי ולא אעזוב. השאיפה שלי היא לחיות בקיבוץ גם כשאגדל, אני מקווה שארגיש מספיק בטוח גם להקים פה בעתיד את המשפחה שלי".
ההכנות לגיוס:
בשנה שעברה היה שחר בשנת שירות בקיבוץ נווה אור בעמק המעיינות, שכללה עבודה חקלאית עם ילדים ונוער. בדצמבר הקרוב הוא צפוי להתגייס לתפקיד עורפי ביחידה מובחרת.
"אני מנסה לעשות הכי טוב שאני יכול", הוא מספר, "כדי לתרום למדינה ולאזור שבו אני חי, כדי שיהיה קצת שקט בעוטף. מגיל ארבע אני חי במציאות הזו, ואני אעשה הכל כדי לתרום להחזרת החטופים. גם אם אני יכול לעזור במעט, זה יהיה בשבילי המון".
האובדן של חבריו הקרובים מלווה אותו בכל רגע, גם בהכנות לשירותו הצבאי. "אני חי עם זה שנתיים, וזה לא יעזוב אותי כל החיים. לצד הזיכרון, אנחנו עסוקים מאוד בהנצחה של מי שהם היו", הוא מספר, ומראה את הקעקוע החדש שעשה לזכרם. "אותיות השמות של שלושתם, גל וחכה - זה מסמל עבורי את המקום שבו כל כך אהבנו לבלות יחד כחברים".
ולא רק האובדן והגעגוע משפיעים על הבחירה במסלול של שחר. גם השאיפות שהוא יודע וזוכר שהיו לחברים שלו הולכות איתו בדרך. "נדב כיוון לעוקץ, אור וטל רצו להגיע הכי גבוה שאפשר. המטרה שלי עכשיו היא להביא אותם לידי ביטוי בשירות שלי, וזה מה שאני אעשה. אמשיך את דרכם על מדי צה"ל. אני מאמין שאם הם היו פה לצידי עכשיו לפני השירות, הם היו דוחפים אותי".
"מרגישה חייבת להיות חלק מזה"
דביר אבן חן נויבואר, 17 | קיבוץ סעד. חניכה במכינה הקדם-צבאית "צהלי", לפני גיוס לצה"ל
טבח 7 באוקטובר:
"אנחנו משפחה דתית, חגגנו את ערב שמחת תורה ובבוקר אבא שלי אמור היה לקום ולהתפלל בכפר עזה, להשלים שם מניין", מספרת דביר.
ואז הגיעה המתקפה. "התעוררנו מבומים, רעשים חזקים כמו שלא שמענו עד אותו היום. רצנו לממ"ד ופתחנו טלפונים, למרות שאנחנו שומרים שבת. התחלנו לקבל הודעות מחברים בבארי על חדירות של מחבלים. פחדנו שזה יגיע אלינו, כי הרעשים התגברו והבית שלנו קרוב מאוד לכפר עזה".
יתר המשפחה המורחבת, שלא גרה באזור העוטף, התמלאה בדאגה. בני המשפחה, הוריה של דביר, חמוטל ונעם, ושלושת אחיה הקטנים - הדר, איתן ועדי, נשארו נצורים בממ"ד במשך שעות, כשהתמונה הייתה רחוקה מלהתבהר. "הקיבוץ שלנו כולו דתי, לא הצלחנו להבין מה בדיוק קורה בו כי הרבה נשארו מנותקים. אבל מסביב, כבר קיבלנו עדכונים. שמענו שיש בלגן בכפר עזה. במזל אבא שלי לא היה שם, הכול יכול היה להיגמר לגמרי אחרת עבורנו".
במהלך הבוקר החלו להגיע לקיבוץ שורדים שנמלטו מפסטיבל הנובה. הם שפכו עוד אור על הכאוס, אבל העדויות הקשות רק הגבירו את הפחד. "חלקם הגיעו להסתתר בבתים בקיבוץ, מהם גילינו על המסיבה שהייתה בעוטף והחדירה של המחבלים למתחם. הרכבים שלהם היו בקיבוץ, ראינו אותם ירויים".
לקראת בוקר יום ראשון, בני המשפחה התבקשו לפנות את הבית בתוך שעתיים. "לא לקחתי איתי כלום, רק את שמלת השבת שהייתה עליי. הכוחות שמרו עלינו כדי שנוכל לצאת בבטחה, האזור עוד היה מלא במחבלים בימים שאחרי זה.
"אני זוכרת שלאורך הנסיעה על כביש 6 ראינו טנקים נוסעים דרומה. עוד היינו לגמרי מעורפלים, אבל היה בזה משהו מרגש. ידענו שהם בדרך לעזור למי שצריך, אבל גם הבנו מה הם הולכים לפגוש".
מאז נחשפה דביר לקרב הגבורה שניהלה כיתת הכוננות של קיבוץ סעד, יחד עם לוחמי הטנק שהגיע לשטחו. אחד מהלוחמים בטנק, היה בן דודה. "זו הייתה סגירת מעגל מרגשת".
מאז ועד היום:
אחרי הלילה הראשון בירושלים, שבו התארחו אצל קרובים, המשפחה התפנתה למלון בים המלח, למשך מספר חודשים. "זו הייתה בועת לחץ. היה מאוד קשה לגור שם, כולנו", היא נזכרת.
רק באוגוסט האחרון, חזרו בני המשפחה לחיות בקיבוץ. "מצד אחד שמחתי מאוד להיות שוב בבית, אבל מצד שני עוד אין לי פה תחושת ביטחון. אנחנו עדיין מרגישים בתוך אזור מלחמה, מאוד רועש פה ובמקביל יש בקיבוץ שקט מוזר כזה, כי עדיין לא כולם חזרו"
בינואר האחרון חזרה המשפחה לירושלים, הפעם לדירה זמנית, במטרה לאפשר לדביר לחזור ללימודים. "בית הספר שלי חזר לפעילות ביד בנימין ונסעתי בכל יום הלוך וחזור, בניסיון לחזור לשגרה. זה היה מטורף לגמרי, תקופה הזויה. למדתי לבגרויות ועברתי את הצו הראשון בתוך כל הבלגן הזה.
"אני בטוחה שזה שעברנו מה שעברנו, מאוד השפיע על היכולות שלי והתוצאות של הבחינות. הראש שלי היה במקום אחר, חשבתי כל הזמן על הבית והמשפחה".
רק באוגוסט האחרון, חזרו בני המשפחה לחיות בקיבוץ. "זה היה מורכב. מצד אחד שמחתי מאוד להיות שוב בבית, אבל מצד שני עוד אין לי פה תחושת ביטחון. אנחנו עדיין מרגישים בתוך אזור מלחמה, מאוד רועש פה ובמקביל יש בקיבוץ שקט מוזר כזה, כי עדיין לא כולם חזרו".
ההכנות לגיוס:
לפני המלחמה שקלה דביר להתגייס לשירות קרבי, אבל החליטה לחשב מסלול מחדש. "בקיבוץ שלנו כולם מתגייסים לצה"ל, גם במשפחה שלי. אבל חששתי שנפשית לא אצליח לעמוד בזה".
כדי לא לוותר על שירות משמעותי ולהיערך לקראתו, בחרה דביר להצטרף למכינת "צהלי" בעין צורים. המכינה הוקמה על שמה של סרן תמר אריאל ז"ל, נווטת הקרב הדתייה הראשונה בצה"ל, שנהרגה בשנת 2014 בסופת שלגים בנפאל.
"ראיתי מה חיל האוויר עשה במהלך המלחמה ואני מרגישה שאני חייבת להיות חלק מזה. מקווה לתרום כמה שאני יכולה".
פורסם לראשונה: 00:00, 06.10.25
