בעולם מקביל, סער גנור גולדשטיין היה עכשיו סטודנט להנדסת מכונות בטכניון. במקום זה הוא לומד לדבר מחדש.
סער בחור חריף שכל. דעתו צלולה, גם חוש ההומור לא אבד לו. אך כל מילה שיוצאת מפיו וכל ניסיון שלו להרכיב משפט כרוכים במאמץ כביר. ובכל זאת, הוא אינו מתייאש. מתעקש לומר את שעל ליבו, לתת דרור למחשבותיו, לפרוץ את חומות הכלא המטפורי שאליו הושלך באבחת ירי אר-פי-ג'י על הטנק שלו.
שנתיים אחרי פציעת הראש האנושה הוא כבר הולך בכוחות עצמו ומבצע פעולות יומיומיות שייראו לאדם הבריא כמובנות מאליהן, אבל שקולות מבחינתו לכיבוש האוורסט. "סער עושה כלים, שואב אבק ומוציא את הזבל", מתגאה בת זוגו, אדל, והוא מאשר: "כלים - שלי. שואב - שלי. זבל - שלי".
אדל: "כביסה הוא גם עושה".
"ואת - לומדת", אומר סער ומפרט: "לולי חש-מל".
"אני לומדת שנה שנייה הנדסת חשמל בטכניון", מסבירה אדל.
על שידת מגירות עתיקה מוצג לראווה דגם מדויק של הטיטניק, אורכו כמטר. זהו אחד מתוך כ-40 דגמי לגו מפורטים להדהים, עשויים אלפי חלקים, שבנה סער במסגרת השיקום.
חלליות, טילים, דמויות ממלחמת הכוכבים ואפילו טנק, כמו זה שעליו פיקד כשנפצע בחאן-יונס ב-14 בדצמבר 2023. ואת כל זאת עשה עם יד אחת משותקת כתוצאה מפגיעת הראש, עין תותבת וראייה חלקית בעין השנייה.
סער התגייס לקורס טיס, אך נשר אחרי תשעה חודשים. "טיס... נפלתי... שר-יון... אחת-שמונה-שמונה".
"חטיבה 188", אומרת אמו, לימור.
9 צפייה בגלריה
סער גנור גולדשטיין עם בת זוגו אדל ואמו, לימור. חלק מדגמי הלגו שבנה סער במסגרת השיקום
(צילום: יובל חן)
הוא היה מ"מ וסמ"פ, והמשיך לתפקיד מסווג בתחום פיתוח אמצעי הלחימה. בינואר 2023 השתחרר מקבע בדרגת סרן, ושובץ במילואים כמפקד בחטיבה 179. "סער עשה פסיכומטרי והתחיל לשפר בגרויות כדי שנוכל להתחיל ללמוד יחד בסוף אותה שנה", מספרת אדל.
סער: "פסיכומטרי - מאה-שבע-ועשרים".
אדל: "הוא קיבל 720 בפסיכומטרי. על הפעם הראשונה!"
ב-7 באוקטובר גויס למילואים, וכשהחל התמרון בחאן-יונס פעל הגדוד שלו תחת חטיבת הצנחנים במילואים 55. על זרועה של אמו קעקוע עם הכיתוב "14.12.23 - נס גדול היה פה". "זה התאריך שבו סער נפצע", היא מספרת. "נר שמיני של חנוכה. וזה נס חנוכה שלי", היא מצביעה על בנה, "נס שהוא בכלל בחיים".
"הוא עושה לי דמעות. אני בוכה", אומרת מירב בר אילן, מתאמת טיפול פגועי ראש בחברת "צבר רפואה" ואחות במקצועה, שמלווה את סער בשיקום המפרך.
כשהתעורר מההרדמה - תהליך הדרגתי ולא פשוט כשלעצמו - זיהה את יקיריו, אך לא זכר את שמותיהם. "הייתי לידו כשפקח עיניים, והוא ליטף לי את הפנים וניגב לי את הדמעות", מספרת אדל. "הוא הבין שאני בת הזוג שלו, אבל במשך תקופה מאוד ארוכה כולנו היינו 'ליאת'"
למרבה האירוניה, אמצעי שנועד להגן על החיילים הפך את פציעתו של סער לקשה כל כך. בתחילת התמרון הותקנו על הטנקים סככות שנועדו למנוע מרחפנים להטיל עליהם רימונים. אר-פי-ג'י שנורה לעבר הטנק של סער פגע באחד המוטות של הסככה, והוא ספג את ההדף והרסיסים של הפיצוץ.
לאחר חילוץ הרואי, תוך כדי פעולות החייאה, הוטס לסורוקה. "שלוש חודשים לא הכרתי", הוא אומר, ואדל מסבירה: "שלושה חודשים הוא לא היה בהכרה".
כשהתעורר מההרדמה - תהליך הדרגתי ולא פשוט כשלעצמו - זיהה את יקיריו, אך לא זכר את שמותיהם. "הייתי לידו כשפקח עיניים, והוא ליטף לי את הפנים וניגב לי את הדמעות", מספרת אדל. "הוא הבין שאני בת הזוג שלו, אבל במשך תקופה מאוד ארוכה כולנו היינו 'ליאת'".
לימור: "לכולם הוא קרא ליאת. גם לי ולאדל".
סער:" ליאת, ליאת, ליאת, ליאת... הכול ליאת".
הזיכרון הוא דבר סלקטיבי. "יום אחד", מספרת אדל, "הגיע לבקר בבית החולים חבר מהפלוגה. החבר צעק 'מרכבות ארגמן!' ופתאום סער עונה לו: 'עד שייצא עשן'. מתברר שהוא זכר את המוטו של הפלוגה".
יותר משנה היה מאושפז. ב-31 בדצמבר אשתקד סיים את השיקום המלא בבית לוינשטיין ועבר לשיקום יום. במשך חודשים היה משותק בחצי גופו הימני. מאז עבר כברת דרך עצומה. "אנחנו מאמינים שהוא יגיע הכי גבוה שאפשר", אומרת אדל.
אתה חושב שתחזור לדבר רגיל?
סער מחייך: "שווייה-שווייה (לאט-לאט)".
הם יחד כבר שמונה שנים. לפני התמרון החליטו שאחרי המלחמה יתחתנו, אבל לא הספיקו להתארס. "סער היה אמור לחזור מעזה ולקנות טבעת", מספרת אדל.
מתי זה יקרה?
"אל תלחיץ", אומרת לימור.
סער: "רגע... מת-גן..."
אדל: "הוא אומר שנלך לקנות טבעת בבורסה ברמת-גן".
9 צפייה בגלריה
"הייתי לידו כשפקח עיניים, הוא ליטף לי את הפנים וניגב לי את הדמעות". סער גנור גולדשטיין עם בת זוגו אדל
(צילום: יובל חן)
כחלק מהשיקום לומד סער פיתוח קול. כמו אצל מגמגמים, קל לו יותר לשיר מאשר לדבר.
תרצה לשיר לנו משהו?
"בוא..." אומר סער וצוחק. אולי בהזדמנות אחרת.
לימור: "את זוכרת מה השיר הראשון שהוא שר לנו?"
אדל: "איל גולן. 'לא לשחק עם לב של גבר'. כנראה נשאר לו מהמילואים".
"וגם את השיר של מרגול", אומרת לימור. "'יום אחד אולי אפרוש כנפיים'".
יום אחד תפרוש כנפיים?
סער מחייך. ושותק.
בשעת בוקר מוקדמת של 7 באוקטובר עברה הודעה בקבוצת הוואטסאפ של הפלוגה הרובאית בגדוד 51: "דביר בובליל כנראה הרדוף". כלומר, נהרג.
ועכשיו, שנתיים וחודש אחרי שנורה בראשו על ידי מחבל, נפצע אנושות ונחשב כמת, הוא יושב מול הפסנתר בבית הוריו ומנגן בכישרון רב את "הוריקן", שיר האירוויזיון של עדן גולן.
9 צפייה בגלריה
דביר בובליל. "אחרי שגיליתי שאופיר נפל, התפרקתי ואמרתי 'הכול היה לשווא, אני סתם פצוע, לא הצלתי את חבר שלי'"
(צילום: יובל חן)
עשרות מחבלים פשטו על מוצב מש"א ארז, שבו שהו באותו בוקר רק עשרה לוחמי גולני, בהם דביר, החובש הפלוגתי (חופ"ל). 45 דקות לחם לצד חבריו עד שנפצע. מה שקרה מאותו רגע נמחק מזיכרונו, הוא משחזר את שסיפרו לו בדיעבד.
"בסביבות 7:15 בא אליי החמ"ליסט מבוהל, ואומר: 'אופיר פצוע'. סמ"ר אופיר ציוני היה מ"כ בפלוגה, אבל גם חבר טוב שלי. במהלך הלחימה החליף אופיר לוחם אחר בעמדה הכי חשופה במוצב, כי בגולני המפקד תמיד נמצא מלפנים, ונפגע משני כדורים.
"רצתי אליו עם עוד חבר, שילה פריאנטה, ובזמן שטיפלנו בו נזרק עלינו רימון. אני נעמד - ואז נורה בראשי. שילׂה תופס אותי בבית השחי וגורר אותי לחדר החופ"ל. היה לי דימום מאוד רציני מהראש והוא חבש אותי. אחרי כמה דקות שילה שמע מחבלים מחוץ לחדר, אז הוא נשכב עליי כשהקנה מכוון לדלת בהחלטה שמי שנכנס - הוא יורה בו".
דביר בובליל: "הייתי פסנתרן עוד לפני הפציעה, ואמא שלי שאלה אם אחזור לנגן. הרופאים אמרו שהם לא רואים את זה קורה. אחרי שהעירו אותי, אחי ואחותי הביאו לי אורגן. שמו אותו עליי, ואני מתחיל לנגן את 'תתארו לכם' של שלמה ארצי. רופא בכיר שהיה בחדר פרץ בבכי מרוב התרגשות"
בשלב מסוים איבד דביר את הכרתו. "שילה חשב שאני מת, הוא לא ידע לבדוק דופק, ויצא בחזרה להילחם. אני נשארתי שם, שוכב בתוך שלולית דם. אחרי שעתיים הגיעו שני לוחמים אחרים. גם הם חשבו שאני מת והתחילו לגרור אותי לחדר פנימי כדי למנוע חטיפה של הגופה. פתאום ראו שאני מזיז את יד ימין. הם צרחו שאני לא מת ושחייבים פינוי דחוף".
אבל רק בצהריים, שש שעות אחרי שנפצע, הצליחו חבריו לפנותו ברכב של הפלוגה לבית החולים ברזילי. משם הועבר במסוק לשיבא.
"עוד לפני שהמשפחה שלי הגיעה הכניסו אותי לחדר ניתוח וניסרו לי חלק מהגולגולת כדי לשחרר את הלחץ", מספר דביר. "גם הכניסו לי נקזים דרך הבטן והצוואר. אבל עברו יומיים, והלחץ על המוח עדיין היה גדול. ד"ר ילנה מישוק (מנהלת היחידה לטיפול נמרץ נוירולוגי כירורגי בשיבא - י"ק) כמעט שלא עזבה את החדר, כי פחדה שאם תעזוב, אני אמות".
38 ימים היה מורדם ומונשם. "הייתי פסנתרן עוד לפני הפציעה, ואמא שלי שאלה אם אחזור לנגן. הרופאים אמרו שהם לא רואים את זה קורה. אחרי שהעירו אותי, אחי ואחותי הביאו לי אורגן. שמו אותו עליי, ואני מתחיל לנגן את 'תתארו לכם' של שלמה ארצי. רופא בכיר שהיה בחדר פרץ בבכי מרוב התרגשות. ואז קלטתי שאני מנגן רק ביד ימין. יד שמאל נשארה שמוטה על המיטה. פתאום הבנתי שגם את רגל שמאל אני לא מצליח להזיז. בגלל הפגיעה בראש, כל צד שמאל שלי היה משותק. כמו באירוע מוחי".
דביר בובליל מנגן בפסנתר
(צילום: יואב קרן)
דביר הועבר לשיקום נשימתי כדי להיגמל מההנשמה, ומשם לשיקום ראש. "באחד הביקורים הגיע אליי אורן, החבר מהפלוגה שרשם בקבוצה שאני מת", הוא נזכר. "סיפרתי לו שמה שמחזק אותי זו הידיעה שהצלחתי להציל את אופיר ציוני. ואז אורן אומר לי: 'אה...אופיר נפל'. חשבתי שאני לא שומע טוב. 'מה עם אופיר?' ואורן חוזר: 'הוא נפל ב-7 באוקטובר'. כשיצא מהחדר, התפרקתי. אמרתי 'הכול היה לשווא, אני סתם פצוע, לא הצלתי את חבר שלי'.
"בדיעבד, יכול להיות שכשהגעתי לטפל בו הוא כבר לא היה בחיים. היום אני מאמין שאחרי שאופיר נהרג הוא זרק מילה טובה לבורא עולם ולמלאכים בשמיים שלא ייקחו גם אותי. אין לי הסבר אחר לזה שאני חי אחרי כזו פציעה".
דביר שוחרר מהשיקום ב-18 ביולי 2024. "יצאתי הולך על הרגליים, אבל יד שמאל לא זזה בכלל. בבית טיפה הצלחתי לשחק עם הזרת, ואז עם האצבע, ואז לנגן עם האצבע על תו אחד, לאט-לאט עברתי לעוד אצבע, והיום אני כבר מנגן בשתי הידיים. ואני רץ ועושה הכול. השיקום שלי לא רגיל, אבל כמו שאמרתי, יש לי מליץ יושר שם למעלה".
שתי מזכרות שמרה טליה חלויאה מהפיגוע שבו נפצעה: התחבושת האישית המוכתמת בדם, וכובע המצחייה שחבשה באותו ערב, עם החור שהותיר הסכין.
שאלתי אותה אם שמרה גם את הסכין עצמו. "לא, אני מפחדת מסכינים", אמרה. "אני רואה מישהו חותך בסכין ואומרת לו 'תרחיק את זה ממני'". ולא רק סכינים. "אני כמעט לא יוצאת מהבית. מאוד חוששת מהבחוץ".
עד לפני מספר חודשים הייתה על הקו שבין בית אמה באופקים לבית אביה בירושלים. היום היא גרה בדירה קטנה בבאר-שבע. "עברתי לגור לבד, כדי להיות עצמאית ובשביל הנפש. הלחץ של הבית עשה לי עצבים והרגשתי מסוכנת לסביבה ולמשפחה. יום אחד כמעט זרקתי כיסא. בגלל שיש לי אחים קטנים, יש בבית צעקות ובכי וזה מחזיר אותי לפיגוע".
טליה לא דופקת חשבון לאף אחד. מספרת באריכות ולפרטי-פרטים על בעיות המשמעת והריתוקים שהיו לה בעת שירותה בפלוגת מעברים של המשטרה הצבאית. אך באותה נשימה היא מדברת על חשיבות המשימה: "לא כל אחד אוהב את העבודה הזאת - אנשים מרגישים לפעמים כמו כלבי שמירה. אבל ידעתי שאני שומרת על המדינה שלי, שומרת על האזרחים ושומרת על החברים שאיתי במחסום".
היא נולדה למשפחה חרדית בביתר-עילית, ועל אף שקיבלה פטור התגייסה לצה"ל וביקשה להיות לוחמת. טליה שובצה בעוטף הדרומי של ירושלים - הגזרה שבה גדלה. "אלה מחסומים שהייתי עוברת בהם בתור ילדה ומתלהבת לראות חיילים".
הפיגוע אירע ב-28 בדצמבר 2023 במעבר מזמוריה, סמוך לשכונת הר חומה. צוות המחסום כלל לוחם ולוחמת משטרה צבאית, שני לוחמי מג"ב ומאבטח אזרחי של משרד הביטחון.
על פי הנהלים, בדיקת הרכבים הפלסטיניים בכניסה לירושלים נעשית על ידי לוחמת המעברים ולוחם מג"ב, כשהמאבטח מחפה עליהם. בפועל, טליה והמאבטח בדקו לבדם את כלי הרכב. כדי לזרז עניינים, המאבטח בדק את תאי המטען בעוד טליה בודקת תעודות - במקום לשמור לה על הגב. הם לא הבחינו ברכב שעצר במסלול הנגדי, הפתוח. מחבל חמוש בסכין יצא מתוכו, ניגש אל טליה והחל לדקור אותה בסכין אבטיחים.
שלוש הדקירות הראשונות פגעו באפוד הקרמי. בניסיון הרביעי חדר הסכין לגבה ובחמישי - נפצעה בראש. "אמרתי לעצמי: 'מי זה מציק לי בגב באמצע בדיקת תעודות זהות? זה לא לעניין'. ואז נפלתי לרצפה. אני רואה את המאבטח מרים את הנשק כדי לירות, ומבינה שיש מחבל במחסום. ניסיתי לתפעל את הנשק שלי, אבל היה בו מעצור. בינתיים המאבטח ירה במחבל והרג אותו".
היא פונתה לבית החולים שערי צדק במצב בינוני עד קשה, עם חור בריאה ופצע דקירה בראש. "כשהתקשרתי משם לאחותי היא שאלה 'מה, שוב הוצאת גימ"לים?' אמרתי לה: 'לא. נדקרתי'". אחרי שבוע הועברה לשיקום בעדי נגב - נחלת ערן, שם שהתה חודש נוסף.
שלושה חודשים לפני שחרורה מצה"ל עלתה שוב על מדים וחזרה לשרת באותה פלוגה, "אבל לא כלוחמת, אלא בחפ"ק". למרבה המזל, הפציעה בראש הייתה שטחית. למרות זאת, טליה סובלת מסחרחורות, ניתוקים ושכחה: "מאז הפציעה יש לי זיכרון של דג". בנוסף היא מוכּרת כנפגעת פוסט-טראומה.
טליה חליואה: "השותף ואני לקחנו נשקים ורצנו לזירת הפיגוע, ואז אני רואה על המדרכה שלולית דם. מסתכלת שמאלה, רואה שתי גופות מכוסות. נזכרתי בעצמי שוכבת על הכביש אחרי הפציעה. אמרתי לו 'אני רוצה ללכת לבית', אבל לא הצלחתי לקום. קיבלתי שיתוק ברגליים. הוא הרים אותי ועזר לי להגיע הביתה"
הפיגוע ברכבת הקלה ביפו, ב-1 באוקטובר 2024, היה הטריגר שעורר את הפוסט-טראומה. "ביקשתי לעשות מילואים והציעו לי לשמור על נוח'בות בשדה תימן. אמרתי 'טוב, זה קרוב לבית'. היה שם מילואימניק שחיפש שותפים לדירה. אמרתי לו 'יאללה'.
"שכרנו דירה ביפו עם עוד שותפים. בדיוק חזרנו ממילואים, אני והשותף, ופתאום אני שומעת יריות. פותחת טלוויזיה ושומעת שהיה פיגוע ירי בשדרות ירושלים, ממש מול הבית שלי. השותף ואני לקחנו נשקים ורצנו לזירת הפיגוע, ואז אני רואה על המדרכה שלולית דם. מסתכלת שמאלה, רואה שתי גופות מכוסות. נזכרתי בעצמי שוכבת על הכביש אחרי הפציעה. אמרתי לו 'אני רוצה ללכת לבית', אבל לא הצלחתי לקום. קיבלתי שיתוק ברגליים. הוא הרים אותי ועזר לי להגיע הביתה.
"באותו לילה הייתה גם המתקפה האיראנית הראשונה. התקשרתי לעובדת השיקום שלי ואמרתי לה: 'אני רוצה להתאבד. לא יכולה לסבול את החיים האלה'. הרגיעו אותי והביאו לי פסיכיאטרית".
היום היא במקום הרבה יותר טוב. יש לה חבר, ובקרוב יעברו לגור יחד באזור המרכז. "אילון הוא הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים. הוא מכיל ומרגיע אותי. בעזרת השם, שזה ילך הכי טוב שאפשר".
ניב לא זוכר כלום מהמלחמה. לא את האירוע שבו נפצע, גם לא את החודשים שקדמו לו. הוא כן זוכר את חוויית ההתעוררות בטיפול נמרץ נשימתי, ואת החוויה הזאת היה מעדיף לשכוח.
"ניב היה מורדם ומונשם כמעט שלושה חודשים, אבל זה לא שאתה מתעורר ב'שלום-שלום, אני ער'", מספרת אמו, עדינה. "הוא לא ראה, לא הצליח להזיז את הגוף, היה כולו בכאבי תופת".
ניב: "התחלתי להיכנס לחרדות, 'אמא, למה אני לא רואה? למה יש חושך? תדליקו את האור!' ניסיתי להזיז את הרגליים ולא הצלחתי. לא הרגשתי אותן. אמרתי: 'תעיפו ממני את האישה השמנה ששוכבת עליי, היא גומרת לי את הרגליים!' והייתי צועק ומתעצבן. כל אחד שעשה רעש קיבל ממני צרור קללות".
אחת מהשלכות הפציעה שלו היא פגיעה בזיכרון לטווח הקצר. כששאל מדוע הוא בבית חולים, סיפרו לו שנפצע בעזה. אבל אחרי זמן קצר הוא שכח, ושאל שוב. ושוב. וחוזר חלילה. "אלף פעם היו צריכים לספר לי שנפצעתי בקרב".
באירוע שבו נפצע נפלו שני לוחמים מגדוד 7810 של חטיבה 11, שבו שובץ למילואים בתום שירותו הסדיר כלוחם באגוז - אלי (אליהו) מאיר אוחנה ונדב פרחי זכרם לברכה. גם את הבשורה הקשה על נפילתם היה צריך לשמוע כמה וכמה פעמים עד שזה נטמע בזיכרונו. "אלי היה חבר ממש טוב שלי, היינו שנים יחד במילואים, ובכל פעם שסיפרו לי שהוא נהרג קיבלתי את זה בתדהמת עולם וחוויתי את המוות שלו מהתחלה. זה אחד הדברים הכי קשים שאני סוחב".
והוא סוחב לא מעט כאלה. מדובר באחד הפצועים הקשים ביותר של המלחמה: לא רק פציעת ראש מורכבת ומרובת השלכות, אלא גם פגיעה בעמוד השדרה, שבעטייה הוא משותק מהחזה ומטה. "איכשהו הצלחתי להישאר חי, ואני עדיין לא יודע אם זה שווה את זה", אומר ניב. אמו מביטה בו ושותקת, אבל רואים עליה שדבריו הם כסכינים בבשרה. "תשמע", ממשיך ניב, "זו חוויה כל כך קשה, לאבד בדקה אחת את כל מי שהיית. אני לא יכול ללכת, אני בקושי רואה, תפיסת המרחב שלי על הפנים. היו תקופות שרק חיפשתי סכין כדי להתאבד".
ניב מנחם: "התחלתי להיכנס לחרדות, 'אמא, למה אני לא רואה? למה יש חושך? תדליקו את האור!' ניסיתי להזיז את הרגליים ולא הצלחתי. לא הרגשתי אותן. אמרתי: 'תעיפו ממני את האישה השמנה ששוכבת עליי, היא גומרת לי את הרגליים!' והייתי צועק ומתעצבן. כל אחד שעשה רעש קיבל ממני צרור קללות"
והוא החליט לחיות. "אני לא נותן לעצמי לשקוע למרמרות ולדיכאונות. בכל פעם שאני נכנס למוד של דכדוך אני אומר לעצמי, 'תתאפס על עצמך, גבר. הכול בסדר. אתה חי? אתה נושם? יש לך אוויר? תמשיך!'
"ואני מקפיד להיות תמיד בסביבה נעימה. יש לי משפחה עוטפת וחמה שתומכת בי ודוחפת אותי קדימה. יש לי אישה מדהימה, נעם. והאמת, אני שמח שנפצעתי כשיצאתי להגן על המדינה שלי ועל העם שלי, ואני שמח שהצליחו לחסל את הבני זונות שהרגו את חברים שלי ופצעו אותי".
ניב חזר לאחת מאהבותיו שלפני הפציעה - הנגינה בדידג', אותו כלי נשיפה עתיק של הילידים האוסטרלים שמככב במערכון של אודי כגן. הוא מקפיד לעשות אימוני כוח לפלג גופו העליון, וקשה שלא להבחין בידיו השריריות, ניגוד גמור לרגליו המשותקות.
תשעה חודשים היה מאושפז בשיקום בשיבא, ואחר כך עבר לשיקום יום. לפני מספר שבועות חזר משהות של שלושה חודשים בבית חולים שיקומי בשיקגו. יש לו מטפל צמוד מטעם משרד הביטחון, וכמו שאר המרואיינים בכתבה, הוא חלק מפרויקט ליווי פצועי הראש של חברת "צבר רפואה".
ניב מנחם מנגן בדידג'
(צילום: יואב קרן)
איתנו בסלון יושב ד"ר רוני צבר, מייסד ונשיא "צבר רפואה" ומנהל מערך פגועי הראש, שהוא למעשה זרוע של אגף השיקום. "אתה יודע להגיד איזו משתי הפציעות יותר משפיעה על חייך - הפיזית או המוחית?" שואל ד"ר צבר.
"אני לא יודע", עונה ניב, שעבד עד המלחמה כיועץ כלכלי למשרדי עורכי דין.
עדינה עונה במקומו: "פציעת הראש. חד-משמעית. אם ניב לא היה פצוע ראש הוא היה מתנייד, הוא היה רואה, הוא היה נוהג לבד".
ניב: "נכון. אם לא הייתי פצוע ראש, הייתי עושה הכול לבד".
ועדיין, היית משותק בגלל הפגיעה בעמוד השדרה.
"לא אכפת לי. תן לי רק את פגיעת הגב".
ואמו מסכמת: "זר לא יבין זאת".
סער אקסלרד נפצע בדיוק ביום האהבה. "אירגנתי לנו דייט לוולנטיין", הוא אומר ומביט באישה שאיתו. "הייתי מורדם ומונשם, והיא פגשה אותי בבית החולים לפני שנכנסתי לניתוח ראש. אחלה דייט, נכון?"
"אמרתי לו: 'אתה צריך להיות בהכרה כדי להחשיב את זה כדייט'", מחייכת אשתו, ד"ר שרון אקסלרד, רופאת ילדים במקצועה ועולה מקנדה.
סער, מהנדס ואיש הייטק, שירת במילואים ביחידה מסווגת של אגף התקשוב. "בתחילת המלחמה היינו פרוסים על גבול לבנון, במקומות מאוד חשופים, והיו סביבנו הרבה נפילות", הוא מספר. "לפני שנפצעתי העבירו אותנו למקום שהוא כביכול הכי מוגן - פיקוד הצפון בצפת".
האזעקה תפסה אותו במכולת המגורים. "קמתי מהמיטה, נעלתי כפכפים, לקחתי את הנשק ותוך חמש שניות כבר הייתי מחוץ לחדר. התחלתי לרוץ למרחב המוגן, שלושה-ארבעה צעדים - ואז שקט. היה בום מטורף, אבל לא שמעתי כלום. הטיל נפל ארבעה מטרים ממני. עפתי מההדף ומצאתי את עצמי שוכב חצי על המכולה - חצי על האדמה. ניסיתי לזוז ולא הצלחתי".
שבועיים קודם לכן גילתה שרון שהיא בהיריון עם בתם לי. בנם הגדול, דין, היה אז בן שבעה חודשים. "אני שוכב פצוע ומדבר לעצמי: 'אין מצב שהם יגדלו בלי אבא. אני לא יכול להשאיר את שרון לבד עם שני ילדים קטנים'. חזרתי על זה כמו מנטרה, כדי להישאר בחיים.
"אחרי שתיים-שלוש דקות הגיע לשם מלאך, אין לי מילה אחרת. אלרון, איש קבע מיחידה אחרת. הוא הזעיק אמבולנס, התחיל לטפל בי ואמר 'אתה פצוע קל, יש לך שריטה קטנה ביד'. כבר הייתי בתוך שלולית דם, אבל הוא שיקר כדי להרגיע אותי. ואז הייתה עוד אזעקה. אלרון והמ"פ שלי נשכבו והגנו עליי בגופם".
סער שרד, אך האירוע גבה מחיר כבד: סמ"ר עמר שרה בנג'ו ז"ל, תצפיתנית באוגדה 91, נהרגה מפגיעת הטיל. "היא הייתה כמה מטרים ממני", הוא מציין.
הוא פונה באמבולנס לבית החולים בצפת ומשם במסוק לרמב"ם. אחרי שלושה שבועות הועבר לשיקום פגועי ראש בשיבא, שם שהה כשלושה חודשים וחצי. "נכון להיום יש לי משהו כמו מאה רסיסים בגוף. שני רסיסים שברו לי את הגולגולת וחדרו לראש. השלימו לי חלק מהגולגולת, כמו 'רובוקופ'. שברתי חוליות בעמוד שדרה, הוציאו לי חלק מהמעיים. יש לי בעיות עצביות, בעיות קשב וריכוז, פגיעה בראייה, סחרחורות".
שרון: "כשסער התעורר ושאלו אותו איפה כואב לו, הוא ענה באנגלית. אבל במקום להגיד Neck, צוואר, הוא אמר 'ג'ק'. הדיבור שלו היה נורא איטי והוא היה מבלבל בין מילים ובין אותיות".
סער: "אנשים אומרים לי 'וואי, לא רואים עליך', כי ויזואלית באמת לא רואים, למרות שיש לי הרבה צלקות מתחת לבגדים. אבל אני מרגיש פחות חד. יותר איטי. עד הפציעה לא הייתי צריך לחשוב לפני שאני מדבר, זה בא באוטומט. ועכשיו זה ממש 'אהה...' אני צריך להפעיל את הגלגלים ולהתאמץ. אם לפני זה שרון הייתה קוראת לי ה'הארד דיסק' החיצוני שלה, היום אני מסוגל לזכור ארבעה-חמישה דברים, וזהו".
לידת בתו הקטנה הייתה מבחינתו רגע השיא. "זה היה מטורף. חוויה מרגשת מאוד".
הוא החזיק לך את היד, וכל מה שגברים אמורים לעשות בלידה?
"בטח", אומרת שרון.
סער: "קיבלתי מתנה. הזדמנות שנייה. מבחינתי זה היה ניצחון, להיות שם איתך בחדר לידה".
"וגם לא צריך להפעיל יותר מדי מחשבה..." אומרת שרון בחיוך. סער צוחק.
סער אקסלרד: "עד הפציעה לא הייתי צריך לחשוב לפני שאני מדבר, זה בא באוטומט. ועכשיו זה ממש 'אהה...' אני צריך להפעיל את הגלגלים ולהתאמץ. אם לפני זה שרון הייתה קוראת לי ה'הארד דיסק' החיצוני שלה, היום אני מסוגל לזכור ארבעה-חמישה דברים, וזהו"
אבל להיות אבא לשני פעוטות במצבו זה אתגר לא פשוט. "נכון להיום, אני לא יכול להיות איתם לבד. הבעיה שלי היא בעיקר הסחות הדעת. יום אחד הילד היה איתי במיטה והייתי אמר לשמור עליו, אבל נרדמתי והוא נפל. פעם נכנסתי הביתה ושכחתי את הילדה מחוץ לדלת בעגלה למשך עשר דקות. אני לא מתפקד כאבא, וצריך מישהו שיעשה לי בייביסיטר כשאני עם הילדים. קיבלתי שעות ליווי מאגף השיקום, אבל זה זמני לשנה ונגמר בעוד חודש".
"אפשר לעזור לך בשעות ליווי. רשמתי לי", אומרת נעמה שורצברג, רכזת פעילות פגועי ראש בצבר רפואה ומתאמת הטיפול של סער.
סער מביט קדימה. "כרגע", הוא אומר, "העבודה שלי זה לחזור להיות האבא הכי טוב, הבעל הכי טוב והחבר הכי טוב".
בטלפון של טליה חליואה, המספר של חיים סיאנוב מופיע תחת השם "חיים אח יקר". אבל חיים הוא לא אחיה בקשר דם, אלא האח שמטפל בה בביתה במסגרת מערך פצועי הראש של "צבר רפואה".
טליה היא אחת מתוך כ-85 פצועים מהמלחמה שמטופלים במסגרת מערך פצועי הראש של צבר. "הפרויקט נולד מתוך זעקה של קבוצת הורים שקוראת לעצמה 'לתת בראש'", מספר ד"ר רוני צבר, מייסד ונשיא "צבר רפואה" ומנהל מערך פגועי הראש. "הם באו לאגף השיקום במשרד הביטחון ואמרו: 'משקמים את הילדים שלנו כמו אנשים שעברו אירוע מוחי. אף אחד לא מתייחס לצרכים הייחודיים של פצועי ראש מהמלחמה'".
ד"ר רוני צבר: "המרכיב המשמעותי אצל פצועי ראש מהמלחמה שלא קיים אצל נפגעי תאונות או אירוע מוחי, הוא ההדף. אם זה קליע או רסיס שעשה שמות במוח עם גלי ההדף המשניים, ואם זה פיצוץ מטען או טיל שגלי ההדף שלו מטלטלים את המוח וגורמים לקריעה של רקמה עצבית"
מלחמת "חרבות ברזל", חשוב לציין, הציבה בפני אגף השיקום במשרד הביטחון אתגר עצום. "20 אלף פצועים ופצועות, מחציתם מתחת לגיל 30", אומרת ליאת גרטמן, סגנית ראש האגף. "הבנו שבהיקפים האלה אנחנו חייבים לעבוד מהר ולהתאים את הטיפול לצרכים המיוחדים ולפציעות המורכבות, וכך עשינו גם בטיפול בפצועי הראש. המעטפת הרפואית והשיקומית נבנתה תוך שיח עם המשפחות, וניתנת על ידי 'צבר רפואה' וחברות נוספות".
"אנחנו דואגים לכל החליפה הטיפולית", מסביר ד"ר צבר את המשימה שקיבל, "אם אלה אנשי מקצוע שלנו שמגיעים הביתה - רופא, פיזיותרפיסטים, מרפאים בעיסוק, קלינאי תקשורת, תזונאים, פסיכולוגים ועובדים סוציאליים, ואם זה לסייע בבירוקרטיה מול כל גופי השיקום והטיפול".
מתאם או מתאמת הטיפול, כולם אחיות ואחים במקצועם, מבקרים אצל הפצועים באופן סדיר וזמינים בטלפון 24/7.
"המרכיב המשמעותי אצל פצועי ראש מהמלחמה שלא קיים אצל נפגעי תאונות או אירוע מוחי, הוא ההדף", מסביר צבר. "אם זה קליע או רסיס שעשה שמות במוח עם גלי ההדף המשניים, ואם זה פיצוץ מטען או טיל שגלי ההדף שלו מטלטלים את המוח וגורמים לקריעה של רקמה עצבית".
הצרכים של פגועי ראש שונים משל פגועי הגפיים. "הציר הראשון הוא הפיזי - קשיים בהליכה, שיתוק בחצי גוף, פגיעה בראייה ועוד; הציר השני הוא הקוגניטיבי: אנשים שהיו מבריקים והיום לא יודעים לחשב כמה זה חמש ועוד ארבע; יש פגיעות בזיכרון, ביכולת הדיבור, בקשב, בריכוז.
"הציר השלישי הוא הרגשי - פצועי ראש נמצאים בסיכון גבוה לדיכאון ולחרדה; יש לא מעט חבר'ה שהיו באירוע של פיצוץ מטען ולכאורה לא נפגעו פיזית, אבל מגלים סימני פוסט-טראומה. לא פעם זה מעיד על פגיעת הדף שלא היינו מודעים לקיומה, ולאו דווקא על טראומה רגשית. והציר הרביעי זו פגיעה התנהגותית שמקשה על התפקוד בחיי היום-יום ומובילה להתפרצויות זעם, התנהגות מינית לא הולמת ועוד".
"צבר רפואה" איננה עמותה אלא גוף עסקי, שמפעיל מחלקות אשפוז ביתי בכל הארץ ומחזיק גם ברשת מרפאות "טרם". אבל ד"ר צבר רואה בזה שליחות. "מאז הקמת 'צבר' הייתי המנהל הרפואי שלה, אבל הבנתי שיש לי ייעוד חדש בחיים. העברתי את הניהול לד"ר ענבל מעיין, והיום אני כל-כולי רופא של החבר'ה האלה".
פורסם לראשונה: 00:00, 28.11.25
