"שבוע לפני 7 באוקטובר התחתנתי עם תרצה", נזכר רס"ל (במיל') אלחנן קמסלר, שהוקפץ בשבת השחורה לדרום. "באותה השבת היינו אצל אחיה בשילה לשמחת תורה. התחילו שמועות, חבר'ה הוקפצו. הסתכלתי בנייד אם יש משהו וראיתי שחייגו אליי מהמחלקה, אמרו לי להגיע. הכול עוד היה מעורפל, אבל ידעו להגיד שזה רציני. הגעתי לשטחי כינוס, חושב - 'איך אני פה, רגע לפני עוד היינו מתחת לחופה'".
אלחנן, בן 25 מחיפה, נלחם לצד חבריו לחטיבה 55 ונפצע קשות במהלך המלחמה.
כחודש אחרי הכניסה לשטח הרצועה, ממש בנר שמיני של חנוכה, פצמ"ר פגע במבנה שבו שהה אלחנן ופצע אותו קשה: "הדלקנו נרות, שרנו וגם היו סופגניות חמות", הוא נזכר בימים הראשונים של החג.
הטיפול הראשוני באלחנן בשטח
(צילום: באדיבות דו"צ)
"שמעתי את הקשר צועק שיש פצוע, אבל לא הבנתי שזה אני. נפלתי על הרצפה, ניסיתי לקום. היה לי הבזק באמצע שראיתי צבעים, לא ידעתי מה קורה, חשבתי שחטפו אותי".
התקווה שהתבדתה
מי שהציל את אלחנן באותה תקרית קשה היה ד"ר א' - ביום-יום רופא נשים בכיר בבית חולים "ליס" ליולדות, ובשירות המילואים רופא קרבי בגדוד 28 של חטיבה 55.
ב-7 באוקטובר, הרופא בן ה-44 מקריית-אונו בדיוק היה בדרכו חזרה ארצה: "בשש וחצי בוקר בדיוק עלינו לטיסה, והתחילו להגיע הידיעות, אמרתי שאין מצב שננחת בישראל", נזכר ד"ר א', גיסו של אל"ם אסף חממי ז"ל, מפקד החטיבה הדרומית. "חשבתי על אסף, כי הוא בליבת האירוע הזה. אמרתי לעצמי שאצלו הגזרה פיקס, שאין מצב שזו הדרומית. זה לא יכול לקרות".
לקראת הכניסה ללחימה בעזה, הוקפץ הכוח של ד"ר א' לרמת הגולן ככוח עתודה. ד"ר א' תימרן בין המילואים לתמיכה במשפחה, בימים קשים של חוסר-ודאות לגבי מצבו של גיסו - עד הבשורה הקשה שקיבלה המשפחה בחודש דצמבר על מותו.
"ההלוויה הראשונה של אסף הייתה ביום בו נכנסנו לרצועה. בצהריים הייתי בבית העלמין, ובערב כבר מצאתי את עצמי ברצועה. עד אז עוד הייתה לי תקווה - רק כשאסף חזר זה נהיה ודאי. אסף חסר מאוד, אין סגירת מעגל ולא תהיה, הוא תמיד יחסר".
המזל של אלחנן
ביום הפציעה, כוחות הרפואה העניקו לאלחנן סיוע ראשוני בשטח, בעת שהמתין לפינויו לבית החולים במסוק. "הרסיס נכנס מהכתף ויצא מהגב, זיהינו מעורבות ודאית של בית החזה", שיחזר ד"ר א', "העברנו אותו לעמדת הפינוי כשהמדדים שלו יציבים".
אלא שאז המסוק שיועד לפינוי של אלחנן הוסט לאירוע רב-נפגעים סמוך, והפינוי התעכב. בזמן ההמתנה המדדים הידרדרו וד"ר א' נאלץ לבצע ניקוז ריאה בשטח: "הפציעה שלו הייתה סופר-נדירה. מילימטר ימינה או שמאלה - זה היה אירוע אחר לגמרי. יש פה מזל גדול".
כשיצא מהרצועה הגיע ד"ר א' לבקר את אלחנן בבית חולים שיבא, אליו עבר: "עד אז בדקתי כל הזמן מה מצבו. כששמעתי שהוא התעורר זה עשה לנו את היום, חגגנו", הוא נזכר. "היה לי חשוב לסגור איתו מעגל. כשהוא נפצע לא הצלחתי לתקשר איתו, רציתי שהמפגש יהיה הזדמנות לייצר תקשורת, לתת לו תשובות לשאלות".
בנובמבר 2024, כשנה לאחר הפציעה, נפגשו שוב השניים, הפעם בחתונה של ד"ר א' ואשתו כיום, אלינה: "שמחתי מאוד שאלחנן הגיע. היה לי חשוב שיהיה חתום על הכתובה שלנו, הוא אדם מבורך", סיפר ד"ר א'. "זה היה מרגש. זכות גדולה לבוא ולהיות", הוסיף אלחנן.
מהפציעה ללימודי המכונות
אחרי עשרה ימים בסורוקה, שלושה חודשי אשפוז בשיבא, חמישה חודשים בבית לוינשטיין ושנה של שיקום יום בבני ציון, התחיל סוף-סוף אלחנן בלימודי תואר ראשון בהנדסת מכונות בטכניון, במקביל להמשך טיפולי פיזיותרפיה בבית הלוחם.
את התחום, הוא מספר, בחר גם ברקע הפציעה: "מה שמשך אותי זה עולם הפרוטזות. עוד לפני המלחמה הייתי רשום ללימודים. עכשיו זה יותר נוכח, אני רואה כמה אנשים זקוקים לזה, כמה זה התפתח".
ד"ר א' מצידו המשיך בזמן הזה במילואים - ולמעשה עד היום: "במילואים רואים את האנשים הכי מדהימים", סיפר בגאווה והוסיף על המורכבות: "זה דורש המון. המחיר המשפחתי הוא קשה, אני לא יודע איך אשתי מצליחה להתמודד עם זה. ההקרבה שלנו היא כלום לעומת המשפחות, זה אתגר לא מבוטל. הקרדיט הוא גם להן".
לקראת חג חנוכה, ובציון יום ההוקרה לפצועי מערכות ישראל ופעולות האיבה שחל אתמול (ראשון), מסכם אלחנן: "זו תקופה משפחתית שבה מתקבצים כולם להדלקת נרות. אשתי הייתה לצידי מהרגע הראשון, ההורים והאחים. אנשים קרובים ורחוקים מהעבר הגיעו לחזק אותם, גם לפני שהתעוררתי.
"זה מה שהכי עוזר להתקדם. בכל רגע היה לידי מישהו, באשפוז ובשיקום. אז הדלקנו נרות בבית החולים - הפעם נדליק נרות בבית".
פורסם לראשונה: 00:00, 08.12.25
