"בעברית, המילה געגוע מכילה שני כיוונים מנוגדים - גם את ההתבוננות לאחור וההתייחסות למה שחסר ואבד, וגם מבט קדימה וכמיהה לאופק אחר. יש בה גם את ה'מיסינג' וגם את ה'לונגינג' של האנגלית", מסבירה ד"ר עליזה קורב בונפיל, מחברת הספר "געגוע".
מהרגע שבו התחלתי לקרוא בספר הזה, הוא סחף את נפשי אל מחוזות שמעסיקים רבים מאוד מאיתנו בשלבים השונים של החיים, ושקורב בונפיל, שהיא ד"ר לספרות עברית ופסיכולוגית קלינית, מפענחת את מהותם ברגישות עמוקה ובידענות מרשימה.
4 צפייה בגלריה
ד"ר עליזה קורב בונפיל. "געגוע הוא כמו כוח פנימי שנטמע בנו עם הגעתנו לעולם"
(אביגיל פיפרנו באר)
"אותי הגעגוע מעסיק המון שנים, והעיסוק בו התגבר לאחר שהתחלתי טיפול שהפגיש אותי עם תכנים מהעבר ועם שורשים עמוקים, והעלה בי שאלות מהותיות.
"געגוע הוא מושג שכולנו משתמשים בו, כל כך הרבה שירים וסיפורים שמבטאים געגוע נכתבו בעולמנו, אבל הופתעתי לגלות שבמחקר שעוסק בחיי הנפש, אין כמעט התייחסות אליו. יש עיסוק ניכר בתחושות של אבל ומלנכוליה, אבל בגעגוע פחות עסקו".
אז היא קמה ועשתה מעשה, חקרה געגוע וכתבה ספר מנומק ועדין שלוקח אותנו למסע בעקבות הרגש הזה, אל סוגים שונים של געגוע, אל הביטויים שלו בשפות ובתרבויות שונות, ואל ביטויים של געגוע בספרות, בקולנוע ובתיאטרון. אפילו את הדרכים להתייחס לגעגוע בשלב האחרון של החיים היא חקרה.
מה למדת ממחקרך על געגוע רומנטי?
"למדתי שהניסיון להבין את הגעגוע כיסוד שיש בו מצד אחד תשוקה ומצד אחד אבל, שמתקיימים זה לצד זה, מלמד אותנו גם על מהות האהבה הרומנטית. אהבה שיש בה אינטימיות ותמיכה, אבל גם השתנות, ולכן תמיד יתקיים בה משהו שהוא חידתי ואבוד שיוביל לתחושת געגוע תמידית. הרי בליבת התשוקה קיים יסוד עמוק של מסתורין, ששומר עליה מפני דעיכה".
"הגעגוע עוזר להתמודד עם האימה"
את הספר (הוצאת כרמל מבית "ידיעות ספרים") החלה קורב בונפיל לכתוב הרבה לפני המלחמה, והוא ראה אור בשנה האחרונה, ממש אל תוך המציאות הכואבת שלימדה אותנו פנים רבות כל כך למידת הגעגוע.
"התקופה של השנתיים האחרונות הפגישה אותנו עם הרבה אובדנים כואבים ופתאומיים, מעוררי געגוע, ואנחנו יכולים לראות דרך עשייה של אנשים שניצבו בפני שכול ואובדן עד כמה שהגעגוע מניע את ההתמודדות ואת ניתוב האבל לכיוונים של יצירה, הנצחה וזיכרון. לגעגוע יש תפקיד חשוב בכך, וגם בהשלמת תהליך האבל, כדי שהוא לא יהפוך למלנכוליה.
"כאשר עוברים את האבל דרך השלבים הבריאים של ההתמודדות עימו, המסע הזה מוליד בתוכנו בסופו של דבר את מה שנותר - את הגעגוע.
"ובתוך המקום הזה יש יסוד של כמיהה, וגם של מחר, של משהו שהוא אמנם נעדר, אבל הוא חי וממשיך לחיות. תחשבי על שיר שפתאום משמיעים ברדיו והוא מעורר געגוע לאדם שאיננו עוד, או משב של ריח הבושם שבו הוא השתמש, או ביס ממאכל שאהב. זו נוכחות חוזרת שלו שקיימת בחוויה הנפשית, ומתאפשרת באמצעות הגעגוע שמניח גם בתוך האבל שלנו את הכמיהה ואת היסוד החי של האדם שאיבדנו", היא אומרת.
4 צפייה בגלריה
"מכתיבתו, אנחנו לומדים על הגעגוע כמטען וככוח נפשי שההורים שלו הטמינו בו והעניקו לו בשנים הראשונות לחייו". אהרן אפלפלד ז"ל
(צילום: עדו פרץ)
אחד החלקים המעניינים בספר מביא את מה שאנחנו יודעים - שגעגוע הוא קרקע פורייה ליצירה. "יש יצירות שמונעות מגעגוע ויש יצירות שמעוררות געגוע", מסבירה קורב בונפיל.
אחד היוצרים המרכזיים שהיא עוסקת בהם במחקרה הוא הסופר אהרן אפלפלד, שיצא אל החיים מתוך מצב של אימה איומה ונוראית בשואה, ושרד בזכות זרעי הגעגוע שטמנו בו הוריו ושאותם פיצח ופיתח לאורך חייו באמצעות המילים.
"געגוע הוא מבנה נפשי שנוצר בשלבים מאוד ראשוניים של ההתהוות, כמו כוח פנימי שנטמע בנו עם הגעתנו לעולם. מכתיבתו של אפלפלד, אנחנו לומדים על הגעגוע כמטען וככוח נפשי שההורים שלו הטמינו בו והעניקו לו בשנים הראשונות של החיים, עוד לפני שנקרע מהם, כשאמו נרצחה בחצר ביתם כמעט לנגד עיניו והוא נאלץ להיפרד מאביו במלחמה. היכולת לצייר את הגעגוע אליהם במילים התפתחה אצלו לאורך שנות היצירה", מסבירה קורב בונפיל, והדברים שלה שולחים אותנו שוב אל ההגדרה הקולעת כל כך לגעגוע שמופיעה בספרה - "הגעגוע מכיל בתוכו את הכמיהה לעתיד, מתוך זיכרון העבר".
4 צפייה בגלריה
"היכולת להתגעגע עוזרת להתמודד עם האימה". רייצ'ל גולדברג וג'ון פולין, הוריש של הירש ז"ל
(צילום: יונתן בלום )
את ההגדרה הזו היא מזכירה גם לגבי החטופים שחזרו מהמנהרות, והסבירו שהגעגוע והזיכרון של מה שהיה והכמיהה שעוד יחזרו אל מה שהותירו מאחור - הם שהיו עבורם כוח חיים.
בהתרגשות היא מדברת גם על משפחה אחת מיוחדת שקרובה לליבה, משפחת גולדברג-פולין, שבנה הירש נרצח ביחד עם עוד חמישה חטופים במנהרות המוות של חמאס. דמותו של הירש נותרה חקוקה בלב הקולקטיבי שלנו, לצד ההתנהלות האצילית של הוריו לאורך התקופה כולה.
"רייצ'ל וג'ון חברים טובים שלנו. ראיתי את הירש גדל לנגד עיניי והופך מילד נהדר לצעיר ערכי ומוביל. את האובדן והכאב של ההורים אי-אפשר לרפא, אבל היכולת להתגעגע עוזרת להתמודד עם האימה", היא מסבירה.
קורב בונפיל היא כאמור ד"ר לספרות עברית ופסיכולוגית קלינית, ילידת ירושלים ומתגוררת בה, נשואה לאורי ואם לשלושה. מסעה הספרותי והפסיכואנליטי נע ממחוזות ילדותה בירושלים כבת להורים פליטי מלחמה שעלו מאיטליה, דרך שבילי מחקר הספרות באוניברסיטה העברית והוראה בתיכון המסורתי בירושלים, ועד עיסוקה כיום כפסיכולוגית קלינית ועמיתה במכון תל-אביב לפסיכואנליזה בת זמננו.
"תמונה מרכזית שאני עוסקת בה היא הפרידה של משה על ההר, לפני שבני ישראל נכנסים ארצה. כולנו זוכרים שמשה הולך לעולמו לפני שהוא מצליח לממש את ייעודו כביכול, ואפשר בהחלט לומר שמורשת מרכזית שמשה מותיר אחריו היא מורשת של געגוע אל הבלתי מושג"
ומתוך התוודעות למסלול חייה, לא מפתיע שבשער הרביעי בספרה היא עוסקת בשאלת הגעגוע בהקשר היהודי. "הגעגוע הוא יסוד מרכזי בחוויה היהודית שמתבססת כבר מראשית המקרא, ובטח בספרות מאוחרת יותר, על האובדן ועל הכמיהה.
"תמונה מרכזית שאני עוסקת בה היא הפרידה של משה על ההר, לפני שבני ישראל נכנסים ארצה. כולנו זוכרים שמשה הולך לעולמו לפני שהוא מצליח לממש את ייעודו כביכול, ואפשר בהחלט לומר שמורשת מרכזית שמשה מותיר אחריו היא מורשת של געגוע אל הבלתי מושג. זו החוויה היהודית שלי, והיא קיימת לא רק במקרא, אלא גם בכתיבה החסידית ובשירים של אורי צבי גרינברג ושל יהודה עמיחי".
ונובעת גם מהיותנו עם נודד.
"נכון. מה שמחזיק בכל עדות ישראל זו הכמיהה - 'בשנה הבאה בירושלים הבנויה'".
ומה המילה לגעגוע שהכי הפתיעה אותך בשפות אחרות?
"אחרי מלחמת העולם משפחתה של אמי עברה לברזיל, שם מדברים פורטוגזית. היא הזכירה לי את המילה Saudade, שמתארת מצב רגשי עמוק של געגוע נוסטלגי ומלנכולי לאדם, למקום, לחוויה או לזמן רחוקים, אבודים או שאינם קיימים, וכמעט בלתי אפשרי לתרגם אותה לשפות אחרות".
פורסם לראשונה: 00:00, 31.12.25
