לילך, אמה של רב"ט אופיר דוידיאן ז"ל, צועדת בבסיס אורים במדים מצוחצחים ונעצרת ליד עמוד חשמל. "פה המחבלים ירו בה", היא אומרת. "זאת הייתה השבת הראשונה שלה בבסיס. היא הייתה במגורי הבנות, קמה לאזעקות ויצאה למיגונית. כרזו שיש מחבלים בבסיס ואמרו להן לצאת לחמ"ל, כי שם בטוח יותר. בזמן שהיא רצה מהמגורים לחמ"ל המחבלים ירו בה".
אופיר, מש"קית לוגיסטיקה בת 19, נהרגה בבסיס אורים בבוקר 7 באוקטובר. בין המגורים לחמ"ל מפרידים כמה עשרות מטרים, אבל כשאופיר רצה לחמ"ל עם חברותיה הן לא שיערו שהמחבלים מחכים לטבוח בהן. "היא נורתה ונפלה על הבטן. ראיתי בדיוק איך זה היה", אומרת האם בכאב. "היא גססה שם במשך 12 דקות, המחבלים זיהו שהיא עדיין זזה, לקחו ממנה את הנשק ווידאו הריגה".
בחודשיים האחרונים, 25 שנה אחרי שהשתחררה מצה"ל, חזרה לילך (45) למדים ולמילואים בבסיס שבו שירתה אופיר. היא נושאת בגאווה את הכומתה הכתומה שלה, יושבת באותו משרד שבו ישבה, ממלאת את אותו תפקיד, ואפילו משרתת תחת אותה מפקדת. "זה התחיל מזה שרציתי להבין מה בדיוק היא עשתה", מספרת לילך על ההחלטה הלא-שגרתית. "בכל ביקור של הצבא שאלתי, חקרתי, ביקשתי להגיע לבסיס. הם ראו כמה זה בוער בי והציעו שאעשה מילואים. אמרתי להם 'אם אני חוזרת - זה רק בתפקיד של אופיר ובבסיס אורים’. בהתחלה הם היו בשוק, ואחרי שהבינו שאני רצינית קיבלתי צו התייצבות".
היא לא שוכחת את הפעם הראשונה שנכנסה למשרד של אופיר. "כל כך התרגשתי. אני יושבת באותו שולחן, ועל הקיר יש עכשיו תמונה שלה. אני מצדיעה לה כל פעם שאני נכנסת. אני לא מרגישה שאני סתם פה כי עושים לי טובה בתור אמא שכולה. אני מרגישה משמעותית. אמנם אני במילואים, אבל אני עושה את התפקיד בכל הכוח. ככה אני חיה את אופיר. אני פוגשת את המפקדת שלה, את האנשים שהכירו אותה. ממש הרווחתי עוד משפחה. זה עוזר לי להחלים. בכל פעם שאני מגיעה לבסיס אני מלאה בסיפוק. היא הייתה פה רק שבועיים וחצי, אז אני פה כדי שלא יגידו שהיא הלכה בלי לסיים את העבודה. ממשיכה את דרכה".
בין לילך לבין המפקדת מדלן נרקם קשר מיוחד. "אני מבינה גם אותה - לאבד חיילת זה לא קל", היא אומרת. "אנחנו שומרות על הביחד הזה. היא הייתה המפקדת הישירה של אופיר, ועכשיו שלי".
ב-7 באוקטובר, מספרת לילך, "אופיר בדיוק התחילה כאן אחרי טירונות של חודשיים. היא בכתה בלי סוף ואמרה שהיא לא רוצה לסגור שבת ושהיא רוצה להוציא גימ”לים. אני ואבא שלה לא הסכמנו. אמרנו לה 'תסגרי שבת, אל תהרסי לחברות שלך'. אמרנו לה שנבוא אליה ונביא לה אוכל, ובאמת הגענו גם בשישי בצהריים וגם בלילה. אמרנו שנדבר בבוקר, וכמו כולם התעוררנו מהאזעקות.
"אופיר כתבה לנו מתוך המיגונית שהיא שמעה בום חזק וש'זה נשמע כאילו מפוצצים לנו את הבסיס'. אחרי זה היא כתבה שחדרו מחבלים לאורים, אבל לא הבנו אם היא התכוונה לבסיס או לקיבוץ. היא אמרה לנו לנעול את הדלתות ולשמור על עצמנו. אחרי כמה זמן היא כתבה 'אני הולכת למות היום'. היא הפסיקה לענות והתקשרתי למפקדת שלה, שאמרה לי שהיא בתוך הבונקר והיא בסדר. טוב שלא אמרו לי באותו רגע שהיא מתה. הייתי יוצאת איך שאני לבסיס".
הדפיקה בדלת בית המשפחה במושב פטיש נשמעה רק למחרת, ב-7:55 בבוקר. "בהתחלה חשבתי שאלה מחבלים", מספרת לילך. "היום אני אומרת הלוואי שאלה היו מחבלים. ראיתי שאלה חיילים שלנו, אבל לא חשבתי בכלל על האפשרות שהם מגיעים לבשר לנו משהו. חשבתי שהם עושים סריקות. שמחתי, הצעתי להם לאכול. אסף בעלי הבין ישר והתחיל לצרוח 'לא אופיר, לא!' והחיילים אמרו לנו שהם באו להודיע שאופיר נפלה בקרב. 'איזה קרב בראש שלכם', אמרתי להם. 'היא בבסיס אורים, ג'ובניקית'. לא האמנתי להם. צעקתי עליהם את המספר האישי שלה כמה פעמים כדי שיוודאו".
החזרה למדים היא לא השינוי היחיד שלילך עשתה בחייה בעקבות בתה. "אופיר הייתה ילדה מלאת שמחת חיים, נתינה, דואגת לכולם. היא הייתה הדבק בין החברים, תמיד עושה שמח ומרימה את מצב הרוח בכל מקום", היא מספרת. "היא תמיד האמינה בי ואמרה לי 'אמא, תצאי ללמוד'. הקשבתי לה, והיום אני עושה תואר ראשון בחינוך. אני שואפת להיות מחנכת עם חזון שיכולה להוביל ולתת את כל כולי, בדיוק כמו שאני נותנת לבנות כשאני בבית".
פורסם לראשונה: 00:00, 15.12.25
