מסע אופניים לזכר רועי וולף ולביא ליפשיץ
(כתבתו של ליאור בן עמי, צילום: אמיר בן עטיה עומר בן עטיה, עריכת וידיאו: נדב לוי)
כורכר! עומר בן עטיה קורא, כמו אחד שגילה מים בלב מדבר.
אנחנו מחופרים בביצה בין אזור טירת יהודה לבית עריף, עם אופק של שדה בוץ וענני סופר-טאנקר טעונים. האופניים תקועים, הרגליים שקועות בשלולית ענק ואין דרך להתקדם. רק חסר שתנינים יגיחו מהמים.
8 צפייה בגלריה
עומר בן עטיה ברגע של מנוחה במדבר. "יש לך פציעה בת זונה, הרגל לא תחזור"
(צילום: יוסי דוס סנטוס)
זה קטע הפתיחה של המסע הגדול דרומה. 470 קילומטר על אופני שטח. מסע שעומר, שנפצע קשה בעזה בתחילת המערכה ועדיין משתקם, עושה לזכר חבריו מסיירת גבעתי, סמ"ר רועי וולף וסמ"ר לביא ליפשיץ ז"ל, הנופלים הראשונים של התמרון בעזה.
קודם, כשרק יצאנו מיער "קולה" הסמוך לבית אריה, שם עומר מתגורר, הוא סיפר שהוא מתכנן את המסע הזה כמעט שנה. הוא לא רכב קודם. קנה אופניים במיוחד. התחיל להתאמן. ואז נערך עם מסלול וציוד. הכול כדי לספר את סיפור החברים שאינם.
"אני רוצה שכל העולם יכיר אותם. בן אדם יכול לשבת בבית, לשמוע ולהגיד, 'מה הוא משוגע? למה שיעשה את זה לעצמו?' גם מי שחושב שמבין, לא באמת יכול להבין".
את הדברים האלה הוא אמר כשזריחה כתומה עשתה קבלת פנים ממלכתית ליום החדש, והיה קריר במידה, והיינו יבשים. אבל עכשיו אנחנו בבוץ, תרתי משמע.
בטוח שעד אילת אתה רוצה? אני שואל את עומר. הוא מחייך. כן, עד אילת. אמא שלו יפעת אומרת ששום דבר לא יעצור אותו. לא רגל לא מתפקדת. ולא אלף סערות מדגם ביירון.
"אחי, עברנו יותר גרוע בשנתיים האחרונות, כולנו, כל עם ישראל", הוא אומר אחרי שנחלצים מהבוץ והוא מאתר כורכר באופק, "אבל עכשיו אנחנו פיקס, אנחנו בטוב. רק התחלנו".
והנה מחלצים את האופניים. והנה, שוב נעים. והנה אילת מתקרבת בעוד סיבוב גלגל. וכך גם סגירת המעגל של עומר בשם שני חבריו. ובואו נראה מי יעצור אותו.
פסי רכבת חלודים
אנחנו בענייני ניצחון הרוח. ובענייני ניסים. ובענייני דיווש בדרכים הנסתרות של ישראל. כאילו עברנו דרך איזו דלת של עליסה אל נתיבי פלאות. אל מרחב זמן שבו קצב פעימות הלב שונה.
מדוושים מאחורי המחלפים, האוטוסטרדות ושאון האנושות, מתחת לגשרים נטושים, ליד תשתיות עזובות, במרחבי גידולים שלמעט טרקטור שמגיח מאי שם, אין בהם נפש אדם. מדוושים על קנבס של ירוקים וחומים.
אני מצטרף לתחילת המסע של עומר. מאז היסודי לא רכבתי על אופניים, וגם אז נמרחתי על דלת אוטו. אומרים שלא שוכחים להתרסק על אופניים. והנה, שלוש דקות רכיבה ואני שרוע על אם הדרך. גפיים שלמות, עומר מוודא. אפשר להמשיך.
ברקע בטהובן ציפורים. ופרפרים. ועקבות סוס, עומר מביט באדמה. וירידות, ועליות, ונשימה כבדה. ועצירה לרגע, איפשהו מאחורי העיר אלעד, ליד עצי זית, וענפי במבוק, ופסי רכבת חלודים שננטשו.
הטבע מרפא, עומר מביט סביבו, ואז נזכר במחשבות שבאות מדי פעם על הרגע ההוא בעזה. על החדר שהתמלא אבק, עשן, ריח ברזל ודם, מרחק גלקסיות מכאן, "ואני לא מרגיש את הרגליים, זוחל שם על הרצפה".
תכף, באחת העצירות, עומר, צלף סיירת גבעתי, 23, שני אחים, מאמן לאורח חיים בריא ומרצה, יספר את הסיפור במלואו.
זה שמתחיל בכפר מאי צ'או בווייטנאם. הוא בדיוק בחופשת שחרור. ופתאום 7 באוקטובר, וסרטונים בטלגרם, וטיסה ראשונה ארצה. בדיעבד הוא לא יתחרט שחזר. "אף אחד לא רוצה לעבור אירוע כזה, אבל זה משהו שהפך אותי למי שאני".
ואז, עם תחילת התמרון, הנמ"ר מוביל אותו לתוך עזה. מהכוחות הראשונים שנכנסים. בנמ"ר, נגמ"ש מרכבה, הצפוף בציוד ובלוחמים, יהיו איתו רועי וולף ולביא ליפשיץ, שהכיר זמן קצר קודם.
זה 31 באוקטובר 2023, אזור 3:00 לפנות בוקר. הם מגיעים למערב ג'באליה. מתמקמים בקומה השלישית של בית מחורב, בחדר בצורת רי"ש, קו ראשון לאויב. עומר מארגן את עמדת הצלף. חצובה, רשת. התפקיד שלהם לחפות, כדי שהכוחות בחוץ יוכלו להתקדם. ותוך כדי יורים עליהם. הם מבינים שכדאי להתקפל. מתחילים בהכנות.
הדיבור של עומר הולך ונהיה איטי כשהאר-פי-ג'י עושה דרכו אל החדר. זה כי אני נזכר בפרטים, הוא אומר.
8 צפייה בגלריה
מתגבר על מכשולים. "אם לא העיכוב הזה, אולי הייתה פוגעת בנו משאית"
(צילום: יוסי דוס סנטוס)
השעה כבר 5:30 בבוקר. הוא בדיוק מקפל את ציוד הצליפה. עומד. בדיעבד זה מה שיציל אותו. רסיסי הטיל יפגעו בעיקר למטה.
"בשנייה הראשונה אתה לא באמת מבין מה קרה, כזה 'שיט, שיט, שיט'. ואז אני צועק לאחד החברים, אין לי רגליים, אני לא מרגיש אותן. הוא צועק למ"פ שבא עם הקשר שלו, שמים לי חוסם עורקים על הרגליים. ואז אני מפיל את עצמי לרצפה ומתחיל לזחול. ואז אני מגיע ללביא, מבין שהוא לא איתנו. תופס אותו, צועק עליו שיקום. ואז ממשיך לזחול לוולף. גם לא איתנו. נתקעתי עליו. סוג של הלם. ואז מישהו תופס אותי וגורר אותי. גורר מהכתפיים שלוש קומות. הרגליים שלי כלפי מעלה".
מפה יתחיל מבצע פינוי מפותל כשלעצמו. טנק, ואז נמ"ר, והאמר ומסוק. בדרך הוא יפול מהאלונקה, ומסביב אש, ונ"ט שחולף מעליהם ופוגע בבניין סמוך, ומטען תחתם שלא מתפוצץ.
קעקוע בדמות צלקת
במסע שלנו מאחורי הדלת של עליסה, בינתיים, שרשרת האופניים של עומר נקרעת. דקות ארוכות הוא רוכן עם הרגל והסד, אגלי זיעה נופלים לאדמה. הוא פושט חולצה. ואז אומר "מכתוב". "לך תדע, אם לא העיכוב הזה, אולי הייתה פוגעת בנו משאית", מסביר.
זו מין מילת קסם, מכתוב. היא לא אומרת שהכול לטובה, אבל היא מסייעת לא לחפור במה שכבר קרה. ונמצאת שם כדי לעשות סדר בכאוס המתפרץ של היקום. בתחושה שאולי יש פה יד מארגנת. ובעיקר כדי להתמודד עם כל מה שיבוא, שרשרת אופניים קרועה או אר-פי-ג'י בעזה.
מכתוב, עומר חוזר, וגלגלי האופניים ממשיכים לנוע.
עומר: "אני רוצה שכל העולם יכיר אותם. בן אדם יכול לשבת בבית, לשמוע ולהגיד, 'מה הוא משוגע? למה שיעשה את זה לעצמו?' גם מי שחושב שמבין, לא באמת יכול להבין"
"טאטע טאטע תטהר לי את הלב", בן צור מתפלל ברדיו שיר. אני יורד מהאופניים, ומצטרף לסיטרואן הלבנה של אמיר בן עטיה, אבא של עומר. בטנדר שהוא יותר חמ"ל. ויש בו ציוד למסע. חלקי חילוף לאופניים, שולחן קטן, מזון. בגב הרכב שלט גדול, "470 ק"מ לזכר רועי וולף ולביא ליפשיץ".
כבר יותר משנתיים שהאבא בעקבות הילד. מאז הטלפון ההוא. כשהוא נזכר בזה, העיניים מוצפות, והמילים נזקקות לרגע כדי לפלס דרך מהר הגעש שבתוכו.
זה היה עומר שהתקשר אליו, 8:00 בבוקר בערך. "היי בוס", ככה הוא קורא לאבא. המשפט הבא היה, "אבא, הכול בסדר, נפצעתי קצת". ואז קצינת הנפגעים לקחה את הנייד. תגיעו לבית החולים.
"אני אפילו לא יכול לתאר את ההרגשה", אמיר מנגב עין בעדינות. הרגעים הללו ירוצו אצלו בראש. הטלפון. הנסיעה המהירה לעבודה של יפעת, אשתו. הצרחות שלה שם. "דיברתי איתו, הוא חי", ינסה להרגיע. ואז ההגעה לבית החולים, כשעומר מכוסה, הרגל מקופלת בדרך לניתוח ראשון, ואמיר בטוח שהיא נקטעה, מפחד להסתכל. "כמו סרט אימה", אומר.
ואז יבוא מסע שיקום של שנתיים וקצת, שלא נגמר גם היום. אמיר ידגים עם ידיו את גודל רסיסי הענק שהוציאו לעומר מהירך ומהרגל. והתחושה שאבדה לו בחלק התחתון של רגל ימין. והסד שעוזר לשאת את הרגל. ורגעי השבר. הוא מציג תמונה. עומר, קרנף ביום-יום, נראה שם שלד, נתמך על ידי אבא. "כשאני רואה את התמונה הזאת, הלב שלי..."
קרני שמש של חמלה שולחות יד מהשמשה. הטנדר מאט. יש פה פקק קטן. יפעת מתקשרת. "הצודקת", ככה היא שמורה בנייד.
8 צפייה בגלריה
על האופניים בדרך דרומה, עם דגל סיירת גבעתי. "אתה מפדל ומפדל וכלום"
(צילום: יוסי דוס סנטוס)
תכף, כשניפגש, היא תראה לי את הקעקוע על רגל ימין שהיא ואמיר עשו. קעקוע בדמות הצלקת של עומר. וגם את התליון שלצווארה. "השם ישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם", כתוב עליו. זה התליון שקנתה לעומר כשהתגייס, אבד ונמצא בעזה אחרי שנפצע, והיא החליטה לשים עליה תוך התחייבות שתוריד רק כשהרגל של עומר תחזור לתפקד.
רק שבניתוח האחרון, היא תתאר, "מנהל המחלקה אמר לעומר 'יש לך פציעה בת זונה, הרגל לא תחזור'". ואז יפעת תיאנח. ואז שוב. אנחה עמוקה, מעומק הסרעפת, שאומרת בלי מילים "הילד הזה לא מפסיק לאתגר אותי". "הלוואי שלפעמים היה מבלה ומטייל כמו בני גילו ולא מתנהג כמו מבוגר", תוסיף.
"טאטע טאטע תטהר", הרדיו בטנדר בינתיים ממשיך לשיר. הפנים של אמיר חתומות. איך אתה וטאטע, אני מתעניין. הוא בשלו אני בשלי, משיב.
"כאילו, קשה לי להאמין שבאמת אם יש אלוהים למעלה, הוא יעשה לנו דבר כזה. לא רק לנו, בכלל לכל הילדים. אלפי הנפגעים. איך קורה דבר כזה? איפה אתה? אז אני סגרתי איתו את הבסטה. ואני פשוט חושב שאתה צריך לעשות טוב, ותקבל פי אלף".
שני מילקי עם חוט
פארק עינב במודיעין. להלן נקודת עצירה. קפה מבעבע על גזייה, ויש בורקסים, ותמרים. עומר מחליף גרביים ואז רוכן קדימה, לוקח נשימה ומספר.
"אם לדבר תכלס, נפלו כל כך הרבה במלחמה הזאת. אני רוצה שיגידו 'מה יש למשוגע הזה שנסע עד אילת', ודרך זה ישמעו את השמות, ויכירו את הפרצופים. אני עושה את החובה שלי. הם מתים ואני נשארתי בחיים. אני צריך לעשות משהו. כמו חסך כזה. להחזיר להם. לא יודע להסביר".
עומר: "קשה לי להאמין שבאמת אם יש אלוהים למעלה, הוא יעשה לנו דבר כזה. לא רק לנו, בכלל לכל הילדים. אלפי הנפגעים. איך קורה דבר כזה? איפה אתה? אז אני סגרתי איתו את הבסטה. ואני פשוט חושב שאתה צריך לעשות טוב, ותקבל פי אלף"
ואז הוא מספר קצת על רועי ולביא. נזכר באנקדוטות באמת קטנות, המעט שיש לו מהם. למשל שכששהו במגנן, ורועי נתן לו את הסיגריה האחרונה שלו. מין אצילות של מלחמה. או ברגע שבו באו לבקש מכשיר קשר מלביא. קחו מילקי, עוד מילקי, חברו ביניהם חוט, יש לכם קשר, השיב. "היה ללביא הומור שנון, וברועי היה קסם כזה".
בינתיים, מרחוק מגיח לעברנו, רכוב על אופניים, הפרטנר של עומר לחלק הבא של המסע. ניצן ליפשיץ, אביו של לביא. הוא גר חמש דקות מכאן, במודיעין. את האופניים קנה בימי הקורונה.
למסע, הוא מסביר, הגיע בשביל עומר. "אני שם את לביא שלי בצד ועכשיו אני בשבילו, אם הנוכחות שלי מסייעת באיזשהו מקום. יותר משנתיים היינו בשני מסעות מקבילים, והמפגש הזה הוא אלמנט שכנראה יוצר משהו, אני אפילו לא יודע להגיד מה".
עומר מסתכל עליו. שותק. קצת נבוך. זה המפגש הראשון ביניהם. פעם ראשונה שמדברים באמת. ניצן לא שמע ממנו, למשל, איך נראה הקרב ההוא דרך עיניו.
ממש בעוד רגע וחצי שתי נפשות, שאין ביניהן דבר ויש ביניהן עולם ומלואו, יעלו על האופניים ויתרחקו לאופק. חוויה של רגע בזמן מחכה להם. מתחת לאחד הגשרים, לא רחוק מיד בנימין, הם יחצו נהר של חצי מטר. יקפלו מכנסיים, המים יגיעו מעל לברך. ואז במשך שני קילומטרים וחצי בערך, יותר משעתיים, יסחבו את האופניים בידיים בגלל תנאי בוץ קשוחים.
8 צפייה בגלריה
"אני שם את לביא שלי בצד, ועכשיו אני בשבילו". ניצן ליפשיץ, אביו של סמ"ר לביא ליפשיץ ז"ל
(צילום: עוז מועלם)
כשיחזור הביתה ויעכל את שעבר, ניצן יכתוב את הדברים הבאים: "כמה דקות לתוך הרכיבה הגיעה ההפתעה. עומר אומר לי 'ספר לי על לביא'. התבלבלתי. לא הבנתי את הסיטואציה. 'האם לא הכרת את לביא?' 'לא', הוא ענה.
"פתאום הבנתי שהדבר המשותף היחיד שחיבר אותי ואת עומר היה 31 באוקטובר 2023, בשעה 5:32, כשהוא נפצע ולביא שלי נהרג.
"ואז המשכנו, רוכבים ומספרים. זו פעם ראשונה שסיפרתי על לביא כך באחד על אחד. צריך לעצום עיניים ולדמיין את הסיטואציה. שני זרים בעלי חיבור לא רגיל רוכבים ומספרים.
"מן הרגע הראשון הרגשתי תחושה של חיבור, ללא צורך לסנן או לספר דברים מיותרים. לאחר כשעתיים של רכיבה הגיע מעבר הנחל ובעקבותיו השקיעה בבוץ, כשהאופניים על הידיים יותר מאשר ברכיבה עליהם.
"דווקא העובדה שלא הכול היה חלק, הוסיפה לחוויה שלנו ולחיבור. עבורי זה הזכיר את מסע הכומתה של לביא, שהסתיים בבוץ בגשם שוטף כאשר שנינו סחבנו יחד את האלונקה.
"בסוף הרכיבה הרגשתי קשור אל עומר ולא רציתי להיפרד. למרות התשישות, החוויה של היום הזה הייתה עמוקה אצלי בגוף ובמחשבות שמנעו ממני להירדם".
דגל הסיירת בטאבה
תדמיינו.
איש אחד, לוחם פצוע, עם מטרה. נוסע לבדו דרומה על כבישים שוממים, על דרך מדברית צחיחה לצד צלי הרים. רוחות. טיפות. שיטפונות. החשכה יורדת. רגל לא מתפקדת. אין סביבו אף אחד, מלבד אבא בטנדר שמלווה אותו לפרקים מאחוריו.
והוא עם השיגעון שלו. המבט נעול קדימה. מנער את הקולות שאומרים לו תנוח, תאט, תוותר, הלו, עשית את שלך, נהיה חושך, תמשיך מחר.
את היום השני הוא יתחיל מבית גוברין וירכב במשך שש שעות רצופות, לרוב על שולי הכביש. בדרך, יתאר, הרבה מחשבות. ונוף שלא משתנה. "ואתה מפדל ומפדל וכלום". כשיגיע לדימונה באותו יום ישים על עצמו דגל של רועי וולף, וסביבו רכבים יצפצפו לאות הערכה.
ביום השלישי יחכה לו "מעלה עקרבים". עלייה מייגעת, ואז ירידה מטורפת בזיגזגים כשנוף הערבה ונחל צין נפרשים, ואז מעבר בקטעי דרך מוכי שיטפון. הוא יעטוף את הגרביים בשקיות.
ביום הרביעי ייצא מחצבה, וירכב בשטח המייגע. כשיעצרו לקפה באמצע הדרך, אזור כושי רימון, המים בגזייה לא יצליחו להתחמם בגלל הטפטופים והרוח, הוא יוותר על הקפה וימשיך, כי כשאני רוכב, יסביר, אני לא חושב על הכאבים.
בין לבין הגוף יתחנן בפניו שיעצור. רגליים, שכמות, צוואר. "אני הולך והברכיים קורסות. לא מצליח לרדת מדרגה של עשרה מילימטר. הרגליים מפורקות", יתאר בערב. "חשבתי שאישבר אבל אחי, נשארו לי 50 ק"מ".
למחרת זה יקרה. המסע של עומר יגיע לסיומו. זה לא יהיה מהר כל כך. כי אם אפשר להקשות ולהאריך עד טאבה, הכי באהבה.
הנסיעה שלו, ככל שיתקרב לקו הסיום, תהיה מהירה יותר. באזור המכס באילת, כשירכב בשטח, מבין השיחים יקפצו עליו חברים שירדו דרומה בהפתעה ללוות אותו.
וכשייכנסו לעיר, והטיילת, והדקלים, והים האדום שנוצץ, ועומר שנוסע בלי ידיים, מפלס ההתרגשות של אבא שמאחוריו בטנדר ירקיע. "עומר נותן בראש כמו ענק", ידווח בזמן אמת. ויוסיף שהיו המון עליות ומורדות. לא רק במסע הזה, בכלל. הנה, אולי תכף, הילד יוכל לשחרר מהמחויבות לחברים שאינם, ולהתחיל לחיות לעצמו.
אז גם יגיע קו הסיום ליד מעבר טאבה. ההתרגשות. הלב הדופק. הדגל של הסיירת שעליו. המשפחה שבאקסטזה. החיבוקים. השרירים שיהיו תפוסים כמו בטונדות. החבר גאון הדור שיפתח קונפטי הפוך ויעיף על עצמו.
חתיכת מסע, שמתחיל מהשנייה שנפצעתי ומתנקז לרגע הזה, עומר יתאר ויסכם: "זהו, זה קרה. עכשיו נשאר רק לספר. שישמעו על השמות של החברים שלי".
אם אתם צריכים לזכור משהו מהכתבה הזו, זה שני דברים:
רועי וולף.
לביא ליפשיץ.
