למרות חורף שחון יחסית בצפון, הצליחה הסערה האחרונה לעורר את הטבע מתרדמתו ולספק רגע של חסד למי שחיים על המים. "בסוף השבוע סופסוף זכינו להיכנס לירדן שוצף וגועש", מספר גלעד לחיאני, הבעלים של בית הספר לשיט אתגרי "מים לבנים" שעל תוואי נהר הירדן ההררי. "גובה מים כזה לא ראינו מאז 2023, התרגשתי מאוד".
לחיאני (40), תושב הגולן שלא התפנה מביתו וגויס למילואים בכיתת הכוננות לאורך המלחמה, מכיר את הירדן טוב יותר מרוב האנשים. השנתיים האחרונות היו קשות עבורו ועבור האזור כולו.
"השילוב של מלחמה ושנת בצורת אחריה הוא מכה לאנשי הצפון", הוא אומר בכנות. "הרוב פה מתעסקים בחקלאות ובתיירות, והייתה פה פגיעה אנושה. לראות את הירדן רדוד כל כך, היה פשוט מגעיל. הסערה הזאת החזירה לנו מעט את הצבע לפנים".
כמו שדה קרב
עבור לחיאני, הירדן הוא לא רק מקום עבודה או ספורט, אלא גם המקום שהציל את חייו. במלחמת לבנון השנייה, כלוחם בפלס"ר נח"ל, הוא נפצע אנושות בהיתקלות עם מחבלים בוואדי סלוקי שבדרום לבנון. תהליך השיקום היה ארוך ומורכב, והוא מצא את עצמו חוזר שוב ושוב למים הגועשים כדי להחזיר לעצמו את השליטה.
"נעזרתי בגורמים רבים במהלך השיקום, אבל מה שהכי עזר לי זה החתירה בירדן ההררי", הוא משחזר. "המקום הזה הוא כמו שדה קרב שאתה לומד להוביל את עצמך בתוכו. למים פה אי-אפשר פשוט לקפוץ עם הקייאק. החתירה היא סוג של מלחמה ומסוגלות שצריך למצוא בך".
את התובנה הזו הוא מעביר כעת הלאה. בשנתיים האחרונות הוא התרכז בעבודה עם בני נוער מהאזור - אלו שלא פונו ואלו שחזרו אחרי תקופה ארוכה בבתי המלון. בשיתוף עם משאבים - מרכז חוסן גליל עליון, הוא משתמש בנהר ככלי לבניית חוסן ושיקום מטראומה.
"אני לא מטפל מקצועי אלא מדריך חתירה ושיט, אבל אני מנסה להעביר את מה שהמים עשו בי לחבר'ה שבאים אליי", הוא מסביר. "הם נדרשים לצאת מאזור הנוחות, להיכנס לקייאק רטוב כשקר בחוץ. זה לא תמיד נוח ולפעמים כואב. אני מלמד אותם שאין פה פריבילגיות - מי שרוצה להיות טוב, צריך להתאמן. אני רוצה לתת להם את היכולת לצמוח מטראומה, כמו שהמים היו עבורי מקור לשיקום".
למרות ההתרגשות מהזרימה, לחיאני נשאר ריאלי ומחובר לקרקע היבשה של המציאות הצפונית. "אתמול מפלס המים כבר ירד בחצי", הוא מציין. "אי-אפשר לומר שהתגברנו פה בגליל על הבצורת. אבל אנחנו רק בתחילת החורף, ויש עוד חודשיים. אנחנו מקווים לטוב".
פורסם לראשונה: 00:00, 06.01.26
