"בדרך כלל", אבי הרוש אומר בעודו רוכן על המצבה של בנו, "אני בא, מדליק נר נשמה, והולך מפה מהר. אני לא יכול לסבול לראות את השם של ריף על האבן הזו". הוא מניח את הנר, ועובר לנקות את המאפרה המלאה שמונחת על ספסל העץ שמול הקבר. התנועות שלו נמרצות ויעילות, הוא נראה כאילו שהוא ממש משתדל לא להסתכל על האבן שהנורא מכל רשום עליה.
ריף טמון בבית העלמין המשותף של קיבוצי גבת, יפעת ורמת דוד - הקיבוץ שבו גדל. מדובר בחלקת יער יפהפייה, עם עצים עתיקים שמשפילים את ראשם הירוק אל המצבות, ושלל פרחי חורף עדינים שפורחים בצבע.
"זה הקבר הכי יפה שראיתי בחיים", אני אומרת להרוש, ומיד בא לי לבלוע לעצמי את הלשון על חוסר הטקט.
ולא שחסרים אנשים זרים שניגשים ואומרים לו דברים משונים. הוא בעצמו סיפר לי על שני האנשים שניגשו אליהם והתעניינו מה שלומם. "זה בטח עבר לכם קצת", הם אמרו במאמץ לנחם, "בכל זאת, כבר עברו שנתיים".
"אנשים לא מבינים ששכול זה לא וירוס שעובר", הוא אומר, "הוא רק מחריף ומתגבר עם הזמן. הגעגוע שלי למשל, צורח וזועק מרוב שאני רוצה לראות אותו שוב. שכול זה דבר הפוך מכל רגש אנושי נורמלי. הרי בכל דבר קשה שאתה עובר יש עקומת למידה - אתה עובר אותו, ובסוף הכול נהיה יותר טוב. אבל בשכול הכול רק נהיה יותר רע, כל יום אתה צריך ללמוד מחדש ללכת בתוך זה ולשכנע את עצמך לחיות. אבל בסדר, אנשים נבוכים כשהם ניגשים אלינו, אז יוצאות להם שטויות מהפה".
ככה הוא מתייחס לכל דבר מאז שֶׁריף, אהוב ליבו, נהרג באפריל 24' בהיתקלות פתע מול מחבלים שפרצו מפיר של בניין בדרום הרצועה. "הכול קטן עליי מאז שהילד מת", הוא אומר, "ממה יש לי להתרגש? מה יכול עוד לטלטל אותי אחרי שקרה הכי גרוע?"
אני מסתכלת על המצבה של ריף ורואה שמונחים מעליה כמה בקבוקי בירה מלאים וסגורים. החברים שלו הם שהניחו אותם שם, כדי שריף יוכל לשתות איתם בכל פעם שהם באים לשבת פה, מולו. חוץ מהבירות יש על המצבה עוד כל מיני חפצים ומזכרות שהחברים הניחו - מדליית זהב של "איש הברזל", כי ריף השתתף בתחרויות. קערות מלאות בקונכיות וצדפים.
"הוא אהב במיוחד את הים?" אני שואלת. "ריף אהב הכול", אבי אומר, "את הים ואת המדבר, אהב מסעדות בתל-אביב ואת סיני ואת סרי-לנקה. הוא אהב לחיות וחי כל דקה עד המקסימום. הנה, תראי, זה בדיוק כמו המשפט הקבוע שלו שכתוב כאן ממול, 'לעשות חיים כל הזמן ולא לנוח'. זה מה שהוא תמיד היה אומר לנו כשהיינו מבקשים שיישאר בבית כשהוא חזר מהצבא ומיד יצא לבלות או לטייל.
עכשיו הילד הכי שמח ומלא אנרגיה ותוסס שהעמק הזה ידע מונח פה, והחברים שלו באים כל יום שישי לעשות פה איתו מועבט עצוב, מין מסיבת אפטר מוות שרק בני הדור הצעיר הזה של ישראל מכירים. יושבים ועושים שוטים מול המצבה, מדמיינים לרגע שריף לא באמת נפל, הוא פה, איתם, צוחק ונהנה מתחת לעצים.
"בכל פעם שקשה לי אני מדמיין תמונה אחת: סיגל יושבת ומחזיקה על הידיים את הילד של הילד שלי. וכשהיא נופלת חזק, אני אומר לה 'תחשבי שעוד מעט הילד של ריף שוכב לידך פה במיטה, נכון ששווה לך לחיות בשביל זה?'"
רק שאבי הוא אבא שכול, מה שאומר שהוא חי בממלכה נפרדת משאר האנשים. אין שום טקס הנצחה בעולם ושום מפגש חברים קרוב שמסוגלים לתת לו נחמה ולהכניס ולו קמצוץ של אור לכוכב האפל שבו הוא, אשתו סיגל ובתו הבכורה זואי חיים כרגע.
הדבר היחיד שנותן לו תקווה כרגע הוא שיום אחד, ממש בקרוב, בית המשפט ייעתר לבקשתו וייתן לו ולסיגל היתר להשתמש בזרע שהם קצרו מריף, ולחפש אישה שתרצה להרות וללדת ילד ממנו.
"אם זה לא היה", הוא אומר, "אני לא יודע מה הייתי עושה עם עצמי. הייתי כנראה נוסע לאיזה חור בעולם, מתבודד בבית קטן, פורש מהעולם הזה. ואני לא רוצה לדבר על הבעירה הזו שבתוכי, להצטרף לריף מוקדם מדי ולעזוב את העולם, כי זה משהו שאסור להיכנע לו. אבל יש לנו את זה, ואיזה מזל שיש לנו את זה".
כשאבי אומר את המשפט "יש לנו את זה", הוא מתכוון ל-20 אמפולות שמחכות להם במחלקת הפריון של בית החולים סורוקה. הוא בעצמו נסע לראות אותן במו עיניו שנה אחרי שריף נהרג, לוודא שהכול התנהל כשורה, שבמכל ההקפאה באמת נחה בבטחה התקווה היחידה של משפחת הרוש.
"בכל פעם שקשה לי", הוא אומר, "אני מדמיין תמונה אחת: סיגל יושבת ומחזיקה על הידיים את הילד של הילד שלי. וכשהיא נופלת חזק, אני אומר לה 'תחשבי שעוד מעט הילד של ריף שוכב לידך פה במיטה, נכון ששווה לך לחיות בשביל זה?'"
רק שעכשיו, בעוד קרן שמש חיוורת ושקרנית של יום חורף משוטטת מעל העצים, זה זמן טוב להיזכר גם בהבטחות השווא של בני האדם. להרושים אמנם יש את האמפולות, אבל אין במדינה חוק מסודר שיאפשר להם להשתמש בהן. תכף ניכנס לכל הסיבות שבגללן האמפולות האלו הן קצת כמו נרות חנוכה אכזריים במיוחד, לראותן בלבד.
בינתיים אבי נראה כל כך עצוב כשהוא ממשיך להשליט קצת סדר בחלקה, אולי חושב על כמה זה לא פייר שהמדינה נתנה לו את התקווה הזו, ממש עודדה אותו לקצור, ואז לקחה אותה ממנו בגלל פוליטיקה.
רק שאבי לא אחד כזה שמתמסר לעצב. רוב הזמן הוא מקפיד להישאר מאופק ומאוזן, החלטה שהוא לקח עם עצמו אחרי מותו של ריף. "לא תמיד הייתי ככה", אמר לי, "לפני שריף נהרג הייתי אדם רגשן ועצבני יותר, המון מהשיחות שלי עם ריף היו על זה. הוא היה אומר לי 'אבא, אל תתעצבן, אל תיקח את זה כזה קשה'.
"אבל מאז שריף נהרג, אני פשוט מנסה להיות כמה שיותר שכלתני ופרקטי, לא כועס על אף אחד. אני אגיד לך למה, כי אם אני אפול לרגש, אני לא אקום משם יותר לעולם. גם אם יש אלוהים - גם הוא בכבודו ובעצמו לא יקים אותי משם".
"בגיל 58 אעמוד כאן עם תינוק"
אני מלווה את הרוש מאז נובמבר, וכבר יודעת שהוא אף פעם לא בוכה על ריף מול אנשים זרים. הוא אפילו לא מרשה לעצמו להתפרק מול סיגל וזואי. משתדל מאוד להישאר סלע חזק. את הבכי שלו הוא פורק תמיד לבד, לרוב כשהוא נוהג באוטו.
פעם נסיעות באוטו היו הדבק שחיבר בינו לבין ריף. אבי תמיד היה אבא דאגן וסופר-מפנק, הוא לקח את ריף וזואי לכל מקום. פעם אחת אפילו הסכים להסיע את ריף וחבריו כל הדרך למעבר הגבול עם ירדן.
שם, בתוך המכונית, הם היו מקשיבים למוזיקה ומנהלים שיחות נפש קרובות, מתווכחים לא מעט על הדרך הנכונה לחיות. אבי, שהרגיש קצת כבוי ובמשבר גיל, היה מדבר על לימודים ומשימות שצריך לבצע, וריף האופטימיסט ותאב השמחות התעקש שאבא שלו יבוא איתו כבר לטיול איפשהו בעולם, ייזכר איך נהנים קצת.
ועכשיו, בכל פעם שאבי נוהג הוא מרגיש איך ילד הפיטר פן הקופצני הזה שלו כאילו יושב לצידו, כמו פעם.
"נו? ראית איזה פריים לוקיישן יש לריף בבית הקברות?" הוא אומר בניסיון להקליל קצת, "מיקום פגז, לא? את יודעת שריף התעניין מאוד בנדל"ן, הוא אפילו כתב באינסטגרם לעידו חג'ג' (יזם הבנייה - ד"ס) קצת לפני שהוא נפל, שהוא רוצה ללמוד ממנו, אז תסכימי שבתור איש נד"לן מתחיל, ריף באמת מצא חתיכת נדל"ן מעולה".
הוא קם מהמקום, מנקה מחטי אורן שנפלו על ספסלי העץ שנבנו מסביב, שולף עוד נר נשמה מהמחסנית היצירתית שבנו החברים של ריף.
"בוא נדמיין תמונת ניצחון", אני אומרת לו, מנסה לעודד קצת. "בעוד שנה אתה עומד פה ומחזיק בידיים את התינוק שנולד לריף". "מה פתאום עוד שנה?" הוא אומר, "גם אם המדינה תאשר לי להשתמש בזרע שקצרנו, זה ייקח יותר משנה למצוא את האמא, וגם אז, עד שהיא תיכנס להיריון".
אז בעוד שלוש שנים.
"מה פתאום שלוש שנים? תקשיבי לי טוב, אני עוד שנתיים, ביום הולדת 58 שלי, עומד פה עם התינוק של ריף ונותן לו לרוץ פה בין העצים בחורשה כמו שריף היה רץ".
ומה אם המדינה לא תאשר לך?
"השתגעת? אין דברים כאלו. אני הבטחתי לריף שאני אקיים את החלום שלו, שיהיו לו ילדים משלו. ואני אצליח. את רואה מה כתוב פה, מול המצבה, עוד משפט של ריף - 'אין תחליף להמשכיות'? זה המשפט שריף כתב לעצמו באחד היומנים שלו שמצאנו.
"אין תחליף להמשכיות, זה מה שהילד שלי כתב, ותודי שזה משונה. איזה ילד בן 20 חושב על המשכיות? ולכן אני חושב שהוא הרגיש שמשהו רע עומד לקרות לו, שזו הייתה הצוואה שלו. ואני, אין מצב שמישהו יגיד לי לא לקיים את הצוואה של הילד שלי".
"מאז שריף נהרג, אני מנסה להיות כמה שיותר שכלתני ופרקטי, לא כועס על אף אחד. כי אם אני אפול לרגש, אני לא אקום משם יותר לעולם. גם אם יש אלוהים - גם הוא בכבודו ובעצמו לא יקים אותי משם"
להגשים את חלומו של בנו המת להביא ילד לעולם. זאת משאת נפשו של אבי הרוש בחיים האלו. פעם היו לו חלומות אחרים, לנסוע עם זואי וריף להודו ולזכות לראות אותם מתחתנים. אבל זה היה בעולם הישן והקודם, כשהוא עוד היה קיבוצניק מעמק יזרעאל שנשוי באושר לסיגל ומגדל איתה שני ילדים מוצלחים.
זואי הבכורה הייתה הנסיכה הפראית והיפהפייה שלהם, שכבר למדה עיצוב פנים ואדריכלות בשנקר וחלמה בגדול. וריף, הבן הקטן, היה פשוט ילד קסם מלא בחן ובכריזמה, אחד כזה שאהב את כל האנשים וגם ראה ישר מה הם צריכים ואיך אפשר לעזור להם.
"הוא היה היחיד שהיה מביא לי אוכל מחדר האוכל", סיפר לי מנהל המכינה שבה למד, "הייתי שומע דפיקה, הראש היפה שלו היה מופיע בדלת, והוא היה מגיש לי את הצלחת ואומר: בטח שוב לא הספקת לרדת".
במהלך חייו הקצרים מדי, ריף הספיק להתיידד עם ניצולת שואה ולגרום לה לאהוב אותו ככה שעד היום לא מעיזים לספר לה שהוא נהרג, ולבקש מאמא שלו שתשאיר טיפ יפה לכל החדרניות שניקו להם את חדר המלון. בכל פעם שהיה הולך בתל-אביב, הוא היה ישר מזהה את דר הרחוב המסכן שמשוטט שם, קונה לו ארוחה ואז יושב לדבר איתו במשך שעה ארוכה, כי הוא ידע שיחס אנושי זה לפעמים יותר ממלא ומזין מכל נקניקייה.
אבל אז ריף נהרג, ובפאזל השכול האכזרי שנפל על אבי והוטל עליו לנסות להרכיב, גם להמשיך את ריף עם ילדים משלו הייתה מטרה שהתבררה לו לאט-לאט. בהתחלה בכלל לא היה לו מושג שזה מה שהוא רוצה, הוא היה יותר מדי המום וכואב מכדי להבין מה קורה סביבו.
עכשיו הוא מספר לי על היום הנורא מכל ההוא, 6 באפריל. זה היה יום שבת, כמה דקות לפני שש בערב, אבי וסיגל פרשו לנוח קצת בחדר שלהם בקיבוץ, סיגל בדיוק הספיקה להגיד שלא יעיר אותה מהשנ"צ לא משנה איזו שכנה תעמוד בדלת - ואז נשמעה הדפיקה. אבי היה זה שקם, הוא זה שראה את האנשים מהצבא עומדים בדלת במבט עצוב, ומיד הבין.
"לא סיפרתי ישר לסיגל", הוא אומר, "רציתי לחסוך לה את הכאב הזה אז נתתי לה עוד כמה דקות לישון ולא לדעת, להיות מאושרת ובטוחה עוד קצת. שמונה דקות אחרונות בגן עדן, זה מה שרציתי לתת לה. בסוף זה היה פחות, כי השכנים התחילו להתכנס".
אתה זוכר משהו מהרגעים אחרי שהם הודיעו לך?
"בהתחלה אתה בשוק טוטאלי. ואתה עושה מה שאתה צריך לעשות. צריך הרי להודיע לכולם. אנשים אמרו לי אחר כך, בשבעה, 'כשהודעת לנו שריף איננו היית הכי קר שאפשר'. מה אני יכול לעשות? להגיד להם 'ריף נהרג' וליפול מרוב כאב? אלו שתי מילים שבחיים לא חשבתי שייצאו לי מהפה והנה, אני אומר אותן. אז עברתי למצב ניהול.
"שאלו אותי למשל איפה אני רוצה שיהיה אמבולנס. ישר חשבתי על שני מקומות, על ההורים שלי ועל זואי. נשמה של ברבור שלי, אני מכיר אותה, היא חזקה אבל גם רגישה מאוד. לא יכולתי להיות שם איתה כשאני מספר לה, אז שלחתי את אחותי אליה. אחר כך מישהי בפייסבוק כתבה לי שהיא ראתה את זואי מתמוטטת וצורחת ברחוב.
"בערך שעה אחרי שהודיעו לנו שריף נהרג, הושיבו אותנו סביב השולחן בפינת האוכל. הדבר הראשון שהקצינה עשתה זה לפתוח את הקלסר. ואני אומר כזה בצחוק עצוב, שלא יודע איך לעכל, 'אה, פרוטוקלים עכשיו?' והיא אמרה 'ריף נמצא מתאים לקצירת זרע, כן או לא?'"
ככה?
"ככה. ישר. בלי הרבה עניינים. כי זה גם עניין של זמן, צריך לקחת החלטה כמה שיותר קרוב לרגע המוות כדי להצליח לקצור. ואני ישר אמרתי 'כן'. מהצד ראיתי את סיגל, היא הינהנה בראש 'כן' אבל לא הייתה ממש איתנו. חתמתי וזהו. זה היה כל כך מיידי וכל כך בצל של כל השאר. לא חשבתי על זה".
"הבטחתי לריף שאקיים את החלום שלו, שיהיו לו ילדים משלו. ואני אצליח. את רואה מה כתוב פה, מול המצבה, 'אין תחליף להמשכיות'? זה המשפט שריף כתב לעצמו באחד היומנים שלו. איזה ילד בן 20 חושב על המשכיות?"
לא תמיד הצבא היה נוהג להביא איתו טפסים שמבררים עם ההורים אם הם מעוניינים בקצירת זרע. הנוהל הזה הוא נוהל חדש לחלוטין במדינת ישראל. זו הייתה הוראת שעה מיוחדת שיצאה בעקבות היקפי המוות המחרידים של 7 באוקטובר ו"חרבות ברזל", אולי כדי להציע למאות ההורים המיוסרים טיפת תקווה.
צה"ל מיהר לאמץ את ההוראה, ודאג להציע לכל הורה של חייל שאפשר היה לקצור ממנו זרע לעשות את זה כל עוד חלון הזמן - בין 24 ל-72 שעות מהפטירה - מאפשר.
תזכרו את הוראת השעה הזו, כי עוד שנייה העניינים מסתבכים מאוד. די מהר, אבי ושאר ההורים השכולים יגלו שאין שום חוק מסודר במדינה שמאפשר להם לעשות משהו עם הדנ"א היקר של היקר להם מכל, ויעברו סוג חדש של עינוי. הנה, הצענו לך קצת אופק, בעצם לא, תמשיך לצעוד על ערבת הכאב הבלתי נגמרת בלעדיו.
"אני רוצה להיות אבא כמוך"
אומרים שלכל בן אדם יש שכול ייחודי ואחר משלו, מין קוקטייל רגשות פרטי שיש רק לו ואף אחד בכל העולם הזה לא מסוגל להבין אותו לעומק. ברגע שריף נפל, השכול של אבי לבש את הצורה הבאה - פעילות בלתי פוסקת, בלי לנוח, רק לא לעצור וליפול לתהום שכל כך מפחידה אותו.
9 צפייה בגלריה
אבי עם ריף ז"ל. "אם היה לי ולו ספק קטן שריף לא היה מעוניין בזה - לא היינו הולכים על זה, עם כל הכאב"
(באדיבות המשפחה)
בהתחלה כתב פוסטים מתגעגעים לריף בפייסבוק ובאינסטגרם. פוסטים כל כך מלאי רגש וכישרון, שהם הפכו לוויראליים בתוך רגע. אחרי זה הוא התחיל לעסוק בשלל פעולות הנצחה: לארגן לריף אזכרה גדולה באווירת מסיבה מול חדר האוכל של הקיבוץ, להוציא עם חברת "אתא" חולצות שעליהן משפטים של ריף. במקביל, התחיל אבי להגיש פודקאסט מרגש בגל"צ שבו הוא מראיין אבות שכולים אחרים. קוראים לו "מלך בלייצר חיים", שורה משיר שכתב דודו טסה, חבר המשפחה.
הוא גם הקים עמותה בשם "ריף בריבוע", שעוד השנה תחנוך שני פרויקטים מרכזיים: "ריף רפואת רחוב", שתפעיל ניידת שתטפל בדרי הרחוב בעיר, ובקרוב גם יחנכו באזור נהלל מרכז מנהיגות על שמו של ריף שישמש בית וחממה חינוכית לצעירים.
"אני תמיד אומר שריף באיזו דרך סידר לנו את החיים", הוא אומר, "לפחות לי הוא נתן משמעות. היום אני עושה בזכותו דברים הרבה יותר מעניינים ממה שעשיתי פעם".
מה עשית פעם?
"כלום. התעסקתי במכירות, אבל זה לא היה הייעוד שלי. תמיד חיפשתי משהו מעבר. כל הזמן שאלתי את עצמי מה אני באמת צריך לעשות בחיים.
"תשמעי, ריף היה ילד שנחוש מאוד להצליח, הוא עבד בלי הפסקה - כשליח בגלידה, כבייביסיטר, והיה כל כך חרוץ שאחרי מותו גיליתי שבחשבון הבנק שלו יש הרבה מאוד כסף. לכן אני אומר שזה נראה שפתאום, אחרי שריף נהרג, דברים הסתדרו. כאילו שהוא מכוון אותנו להיות הגרסה הכי טובה של עצמנו".
מרוב געגוע, אבי הפך את עצמו לבלש שמתחקה על עקבות החיים שהותיר אחריו ריף. הוא ביקר ביחידה שבה שירת, הלך לשמוע אנשים מספרים עליו במכינה, לא ידע שובע מלדבר וללמוד עליו עוד ועוד. במקביל גילה גם את חמש המחברות שבהן ריף כתב לעצמו את המחשבות הכי פרטיות שלו, ושם הוא מצא את המשפט ההוא שמופיע היום גם בקבר בנו, "אין תחליף להמשכיות", לצד עוד המון משפטים שמעידים על רצונו העז של בנו הצעיר בילדים משלו.
"משפחה וילדים קודם כל", ריף כתב כשפירט את החלומות שלו לעתיד, "אני רוצה להיות אבא כמוך", כתב בהקשר של אבא אבי.
"שיהיה ברור", הרוש אומר, "אם היה לי ולו ספק קטן שריף לא היה מעוניין בזה - לא היינו הולכים על זה, עם כל הכאב. אבל זהו רצונו הברור של הילד שלי להיות אבא, גם אחרי מותו. הוא אמר לחברים שלו בצבא 'אני רוצה שמישהו ימשיך אותי בעולם במקרה שאני לא אהיה'".
"ריף פחד להיכנס לעזה, ובכל זאת הוא הלך, כי חייבים. עכשיו יושבים מולי בוועדות אנשים שלחלק מהם יש ילדים שבוודאות לא ימותו באף צבא, והם אלו שמטיפים לי על סופיות המוות? מאיפה החוצפה?"
יש מי שיגיד שזה לא פייר שייוולד תינוק שמראש אין לו אבא.
"אז תשווי למה שכבר קורה במדינה ובעולם, ומקובל על הרוב - לעשות ילד כחד-הורית עם תרומה מבנק הזרע. שם ילדים נולדים בלי לדעת בכלל מי האבא שלהם, אין סבא וסבתא מעורבים. פה הילד יידע בדיוק מי אבא שלו, הוא ישמע עליו סיפורים, יפגוש את החברים שלו, ומעבר לזה תהיה לו את המשפחה הכי חמה בעולם. משפחה שתמיד תתמוך באמא, תמיד תיתן לה את השמיים והארץ כדי שיהיה לה ולילד".
דיברתי עם מתנגדים שחושבים שהילד הזה ייוולד ליותר מדי ציפיות. שילד הוא לא העתק של אביו המנוח, יש לו את הזכות להיות מי שהוא.
"אני אדם מאוד מפוכח. אין לי שום ציפייה שריף יחזור אליי, אני אפילו מסרב להאמין כמו רוב האנשים מסביבי שיש גן עדן, או שהוא ממשיך להתקיים באיזה ממד ומתקשר איתנו מלמעלה, כי אם אני אאמין בזה הפיתוי להצטרף אליו שם יהיה יותר מדי גדול.
"אין לי שום רצון לייצר העתק לריף, כי אין תחליף לריף, וזה בסדר. השלמנו עם זה. כל מה שאני רוצה זה להיות סבא גאה לילד שאני יודע בוודאות שריף חלם לעשות בחייו, אני לא מתכנן להיות אבא של הילד הזה ושסיגל תהיה האמא. תהיה לו אמא משלו".
מהרגע שהחליטו שזה מה שהם רוצים אבי התחיל ללמוד ברצינות את הנושא, ומה שהוא גילה, בפשטות, זה שהמדינה ששלחה את בנו להילחם ולמות למענה - לא מעוניינת כרגע להסדיר את הסוגיה המורכבת הזאת. "כרגע אין חוק מוסכם להסדרת השימוש בזרע שנקצר", הוא אומר, "בינתיים שולחים אנשים לבתי המשפט, שיבקשו רשות, ומקווים שהשופטים יבינו. אבל לא הם אלו ששלחו את ריף להילחם, ולכן לא הם אלו שצריכים לקבל אחריות במקום המדינה".
9 צפייה בגלריה
שרון איזנקוט. קיבלה אישור מבית המשפט לעשות שימוש בזרע בנה, מאור איזנקוט, שנפל במלחמה
(צילום: אלבום פרטי)
סקירה קצרה. עד 2003 היקף השימוש בזרע שנקצר מחיילים שנפלו היה זעום, ורק ילדים בודדים נולדו כתוצאה מהתהליך. ב-2003 הגיע תיק כזה לבית המשפט העליון, שפסק הפעם נגד העותרים שביקשו לעשות שימוש בזרע. הרוח הזו המשיכה לנשוב באולמות המשפט במשך הרבה שנים לאחר מכן.
ואז הגיעה המלחמה, ואיתה הוראת החירום לעדכן הורים שכולים שיש להם אפשרות לקצור, וזה אכן קרה בהיקפים שלא נראו קודם - בכ-250 מקרים. אלא שבהיעדר חוק מסדר, כדי להשתמש בזרע צריכים ההורים להוכיח לבית המשפט שזה היה רצונו המפורש של בנם המת, עניין לא פשוט, בעיקר כאשר מדובר בחיילים צעירים.
ניצחון כזה רשמה שרון איזנקוט, אמו של הלוחם מאור כהן איזנקוט ז"ל ואחותו של הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט, שקיבלה אישור מבית המשפט לעשות שימוש בזרע בנה. "שזה אומר שיש פה שינוי", אומר אבי, "וטוב שכך".
אז מה הבעיה?
"הבן שלי נכנס לעזה חי וחזר משם בארון. זו עובדה. ואני חושב שמדינה ששלחה את הבן שלי לעזה, צריכה לקחת אחריות גם אחרי מותו. המדינה צריכה לבוא ולחוקק חוק שיעשה סדר בפריצות, בבורדל הזה, שיש כרגע סביב קצירת זרע".
אבי החליט לפנות לכנסת, והבין שחברות הכנסת מירב בן ארי וקתי שטרית מקדמות את החוק להסדרת קצירת הזרע.
"התקשרתי למירב - היא אחת הנשים שאני הכי אוהב היום, אבל ההתחלה שלנו הייתה גרועה", אבי אומר. "כשהתחלנו לדבר היא אמרה 'תקשיב טוב אבי, אני מציעה שתחכה שהממשלה תיפול ואז אנחנו נעלה ונקדם את החוק'. שמעתי את זה וקיבלתי חום מרוב עצבים. היא בעצם מציעה לי שאני אחכה ואצפה שאולי הממשלה הזו תיפול?! אז לא ידעתי שעוד נהפוך להיות חברים טובים, ושהיא תהיה מדהימה וזו שתתמוך בנו הכי הרבה.
"בסוף הגעתי ליו"ר הקואליציה, אופיר כץ. איזה בן אדם מדליק, מתוק. אם מישהו יכול לקדם חוקים - זה הוא. והוא באמת עזר לי, אין דברים כאלו".
המחסום הבא בדרך היה ח"כ מיכל וולדיגר מסיעת הציונות הדתית, שהביעה התנגדות נחרצת לחוק. "היא אישה אינטליגנטית, באמת", הרוש אומר, "עושה דברים טובים כשהיא מחליטה. אבל במקרה שלי? אני פשוט לא מסוגל להבין מה מניע אותה. הזמנתי אותה לשיחה, אני אומר לה 'מיכל, מה הבעיה שלך?' היא אומרת לי 'הבן שלך מת, ואם הוא מת, למה להמשיך אותו?' ככה.
"אז את מבינה? הבן שלי טוב בשביל למות, אבל לא מספיק טוב להמשכיות. הסתכלתי עליה ואמרתי לה 'תגידי, נראה לך שבגללך לבן שלי לא יהיו ילדים?' והיא אמרה לי 'תקשיב, אבי, יש לנו כוח בקואליציה. אין מה לעשות'".
אני משוחחת בקצרה עם וולדיגר. היא כמובן מדברת בחום רב על המשפחות השכולות, אבל מסבירה לי על מושג "ניוול המת". על פי היהדות, לדבריה, קצירת זרע מאדם אחרי מותו מבלי שנתן רשות מפורשת בחייו לעשות כך, נחשבת להנצלת המת - מלשון ניצול - וחילול גופו ללא רשותו.
"את יודעת, ריף לא היה גיבור ולא היה מלאך, הוא פחד מאוד וגם אמר שהוא מפחד לפני שהוא נכנס לעזה", משתף הרוש אחרי שאני מספרת לו על השיחה, "ובכל זאת הוא הלך, כי חייבים. ועכשיו יושבים מולי בוועדות אנשים שלחלק מהם יש ילדים שבוודאות אפשר לומר שלא ימותו באף צבא - והם אלו שמטיפים לי על סופיות המוות ו'ניוול המת' ואוסרים עליי להמשיך את דרכו של הבן החייל שלי?
"זה לא קשור לפוליטיקה, לא קשור לימין ושמאל, זה קשור לאבסורד ולטירוף גמור! מאיפה יש לכם את העוז ואת החוצפה להטיף לי מה לעשות?"
וכאן אנחנו מגיעים לחלק שבו המסע של הרוש בכנסת נגמר. זה קרה ביום שחוק חדש בנושא של ח"כ אופיר כץ הגיע לוועדת השרים לחקיקה - וסמוטריץ' מחליט לשים את כובד משקלו - לבלום אותו.
"במקביל, וולדיגר מקדמת חוק משלה, והוא הכי חשוך שיש", אבי אומר, "היא מבקשת לשלול מהצבא את הזכות לבוא הביתה ולשאול את ההורה השכול אם הוא מעוניין בקצירת זרע, כמו ששאלו אותי מיד אחרי שריף נפל. היא חושבת שלצבא לא אמורה להיות זכות כזו. אז ההורים יצטרכו ברגע הכי קשה בחייהם לחשוב מיוזמתם על קצירת זרע כן או לא, לבקש אישור מהצבא ואז וגם ללכת לבית משפט. למה להתעלל בהורים ככה?"
אז איפה העניינים שלכם עומדים עכשיו?
"הגשתי תביעה לבית המשפט באמצעות עו"ד שמואל מורן, שייצג גם את שרון איזנקוט. אני מאמין שהשופטים ישתכנעו שריף רצה המשכיות".
"ילד אנדרטה"
ההתנגדות לתהליך לא מגיעה רק מהמערכות הפוליטית והדתית. בנר הרביעי של חנוכה אני נוסעת לבית משפחת הרוש, כדי לפגוש גם את סיגל ואת זואי.
"זה מזעזע בעיניי", אומר נהג המונית ששומע כמה אני בעד, "עם כל הכבוד והרצון לתמוך בהורים השכולים, תחשבי על התינוק המסכן, ילד שהוא אנדרטה מהלכת לאבא גיבור, ילד שמוקף בתמונות שלו, בסיפורים עליו, ילד עצוב".
אני חושבת על הביטוי הדי מכוער הזה, "ילד אנדרטה", כשאני נכנסת לביתם היפה של ההרושים בתל-אביב. הם עברו לפה שלושה חודשים אחרי שריף נפל, אבי היה זה שקם והציב אולטימטום.
"החלטתי שאנחנו חייבים לעזוב את הבית בקיבוץ", הוא אומר. "רצינו לעבור כבר קודם, יום לפני שהוא נהרג אפילו הלכנו לראות דירה בתל-אביב. אבל אחרי שהוא נהרג, המקום פשוט התחיל לסגור עליי. הייתי חייב להתנתק מהקיבוץ שנשם אליי בכל פינה את ריף. כשגרנו שם כל יום הייתי הולך לקבר שלו שבע פעמים, מי צריך את זה?"
"אין לי שום רצון לייצר העתק לריף, כי אין תחליף לריף, וזה בסדר. השלמנו עם זה. כל מה שאני רוצה זה להיות סבא גאה לילד שאני יודע בוודאות שריף חלם לעשות בחייו, אני לא מתכנן להיות אבא של הילד הזה"
ואז במטבח, אני רואה אותה. אישה צעירה וכהת שיער עם פנים מעודנות ואציליות. זאת זואי, הילדה הבכורה במשפחה. "היה לי פעם אח", היא אומרת לי, "ועכשיו אני פתאום צריכה להסתגל לזה שאני ילדה יחידה. כל הזהות שלי השתנתה ביום אחד".
היא מספרת לי על ריף, כמה הוא היה מגנט שאי-אפשר להתעלם ממנו ונשמה גבוהה ואיך הם היו חברים קרובים. איך ביום שהוא נכנס לעזה היא הרגישה משהו בבטן. "התקשרתי אליו ממש בהתקף חרדה, לא הצלחתי לנשום מרוב בכי. הוא ניסה להרגיע אותי. אמר 'אנחנו רק הולכים לאבטח ציר לוגיסטי', אבל אני ידעתי".
סיכמנו מראש שלא נדליק חנוכייה ולא יהיו סופגניות. "קשה מאוד בחגים", זואי אומרת, "קשה יותר ברגעים הכי יפים, אלה שאת אמורה להיות הכי מאושרת בהם. כי את מסתכלת על המשפחה המורחבת, כולם אוכלים ונהנים, את נזכרת בכל הפעמים שריף היה איתך, ועכשיו הוא לא יאכל איתנו לעולם. וזה כל כך קשה להשלים עם זה, שמהיום ועד הנצח השמחה שלך אף פעם לא תהיה שלמה".
אבי מספר לי שלפני שזואי שכלה את אח שלה, היא איבדה שתי חברות טובות שנרצחו במסיבת הנובה - מאיה פודר ורותם ניימן ז"ל. וזו כבר מציאות בלתי נתפסת, גורל כל כך אכזרי - אישה בת 27 מאבדת שתי חברות בנסיבות מזעזעות, ואז כסכין סופית בלב, אחיה הקטן נופל בעזה.
על זה בדיוק אני מדברת כשאני אומרת שמפריע לי שאנשים לוקחים על עצמם לנבא גורלות של בני אדם, כמו כל אלו שיודעים כבר עכשיו שהתינוק שייוולד מקצירת זרע יסבול.
מה יש לך להגיד לאנשים שאומרים שהתינוק שייוולד יהיה "תינוק אנדרטה"?
"שיחשבו על זה מהצד שלי. יום אחד אני אתחתן ויהיו לי גם ילדים, בעזרת השם. ולילדים שלי לא יהיה דוד מהצד שלי, וגם לא בני דודים קטנים לשחק איתם כמו שלי היו. המשפחה שלהם תהיה רק מהצד של האבא. אז שאף אחד לא יעז להטיף לי לא לרצות שיהיו לריף ילדים בדיוק כמו שהוא רצה. אותו אני כבר לא אקבל בחזרה לעולם, אבל יכולים להיות לי אחיינים ואחייניות, יכולים להיות לילדים שלי בני דודים ושולחן חג שמלא בקולות של ילדים קטנים, יכולה להיות לי שוב משפחה לא גדועה ולא קטועה.
"בבקשה תניחו לנו לבחור להמשיך לחיות, ולעשות את זה בדרך שנכונה לנו", היא מבקשת, "אנחנו יודעים בוודאות שריף היה רוצה בזה, חברים שלו סיפרו לנו שהוא רצה, היומנים שלו מלאים בכמיהה למשפחה משלו. היית צריכה לראות איך הילד הזה היה מחזיק תינוקות, בצורה מושלמת, בכזה רוך. כל המשפחות התחרו למי הוא יבוא לעשות בייביסיטר. בשלב מסוים הוא לקח על עצמו לעבוד אצל אמא גרושה עם שלושה ילדים. אמרתי לו שזה יותר מדי עבודה, אבל הוא נהנה מזה והילדים היו מאוהבים בו. אז תנו לנו להמשיך אותו כמו שהוא רצה, בבקשה".
אבי מלווה אותי החוצה, משאיר מאחוריו משפחה שרק צריכה שייתנו לה סיכוי והיא כבר תתרומם ותעניק לילד של ריף את כל האהבה והחוכמה וההרפתקאות שיש.
"בסוף ישכחו גם אותנו, אני יודע את זה", הוא אומר, "משנה לשנה פחות אנשים יבואו לאזכרה, כי החיים ממשיכים הלאה. אז תנו להם להמשיך הלאה גם אצלנו. אל תעצרו אותנו מלהמשיך. תינוק חדש בבית זו תשובה טובה יחסית למוות. בעצם, זו התשובה היחידה".
פורסם לראשונה: 00:00, 09.01.26
