בסוף השבוע האחרון ישב מוליב ויסנטה עם חבריו משנת השירות בצופים. הם יצאו הביתה לחמשוש, והחבורה ישבה לאכול המבורגר ולהחליף חוויות מהצבא. למוליב לא היה מה לתרום לדיון. "רק התעניינתי והקשבתי", נזכר.
מוליב בן ה-19 דווקא היה שמח, שמח מאוד, אילו גם הוא היה יכול לתרום משהו לשיחה. אך נכון להיום, האפשרות הזאת חסומה בפניו.
מוליב הוא בן לעובדים זרים שנשארו לחיות בישראל לאחר שאשרת השהייה שלהם פגה. הוא נולד וגדל בישראל, ורואה את עצמו כישראלי לכל דבר - מהשירים של עומר אדם, דרך מבחני הבגרות, הצופים ושנת השירות. כעת הוא רוצה להמשיך לתחנה הבאה בחייו של צעיר ישראלי: להתגייס.
"שנת השירות הכניסה בי יותר 'רעל'", אמר מוליב. "אבל עוד לפני זה ממש רציתי להתגייס". הוא סיפר בהתרגשות על קבוצת הכושר הקרבי שאירגן עם כמה חברים מבית הספר בין כיתה י"א ל-י"ב.
כמוהו ישנם עוד רבים: 42 צעירים וצעירות עתרו לאחרונה לבג"ץ, בדרישה ובבקשה כי צה"ל יאפשר להם להתגייס. "אין עיגון בחוק להבחנה בין העותרים ובין יתר המועמדים לגיוס", נכתב בעתירה, שהגישו עורכי הדין זרי חזן, מיטל לופוליאנסקי ודרור שטרום.
ריין ארפון, שגדלה במושב משמר השבעה ולמדה בתיכון בראשון-לציון, רואה בעיניים כלות איך קשריה עם החברים והחברות מבית הספר הולכים ומתרופפים: הם כבר התגייסו לצבא. היא נותרה בבית.
מריאל אייה איי, שלמדה בגימנסיה הרצליה בתל-אביב, התחילה בינתיים ללמוד באוניברסיטה. שכר הלימוד, אגב, גבוה מהרגיל, מכיוון שהיא אינה אזרחית. גם היא לא מתכוונת לוותר על שירות משמעותי - אם רק יאפשרו לה.
בדומה לשאר העותרים, גם מוליב, ריין ומריאל הם צעירים ילידי הארץ, שגדלו בה כל חייהם ולמדו במערכת החינוך הישראלית. הם רוצים להישאר כאן, וגם, אם רק יאפשרו להם, להתגייס לצבא. הם יודעים היטב במה מדובר, מכירים מקרוב חברים שהגייסו. לא רק מהשכבה מבית הספר או משנת השירות, אלא גם חברים מקהילת העובדים הזרים.
בעבר, איפשרה המדינה לילדים שכבר השתלבו במערכת החינוך להסדיר את מעמדם - מה שאפשר לילדי עובדים זרים רבים לקבל מעמד בישראל וגם להתגייס. חלקם גם מסרו את חייהם. בינואר 2024 נפל בעזה סדריק גרין, בן להורים מהגרי עבודה מהפיליפינים.
גרין, שהיה בן יחיד, התנדב לשירות קרבי על אף שלא היה חייב בכך. מעמדה של אמו בישראל הוסדר רק לאחר נפילתו. רק כעשרה חודשים לאחר מכן העניק שר הפנים דאז, משה ארבל, מעמד קבע גם לאביו - שבהיעדר אשרת שהייה, חי כל השנים בפיליפינים.
בפחד מתמיד מגירוש
לכל אחד ואחת מהשלושה, זיכרון מכונן של הרגע שבו הבינו כי מעמדם בישראל אינו בטוח. עבור מוליב, הרגע הזה אירע בשנת 2017, אז גורשה עם משפחתה ילדה שהכיר, ישראלה ג'מיירה, שנולדה בישראל והייתה אז בת 11.
והייתה גם הפעם ההיא, לפני שנים אחדות, שהתברר לו כי לא יוכל לנסוע יחד עם חבריו מקבוצת הכדורגל שבה שיחק למחנה אימונים בחו"ל - כיוון שבהיעדר מעמד מוסדר, אין לו אפשרות לחזור לישראל. "אני זוכר שהתאכזבתי, שבכיתי למאמן, ואי-אפשר היה לעשות כלום, שם הבנתי שהמצב שלי בעייתי, שזה עוצר אותי".
מריאל זוכרת היטב את גל המעצרים של שנת 2019, בקיץ שבין כיתה ו' לכיתה ז'. "עד כיתה ו' הכול היה טוב, ואחרי הקיץ ההוא הבנתי שגם אותי עלולים לגרש, גם לי זה יכול לקרות", שיתפה.
באותה שנה תועדו קרוב ל-70 מעצרים של אמהות לילדים או של ילדים ללא הוריהם. הילד היחיד שהורחק בישראל בניגוד לרצונו באותה שנה היה רוהן פרז, שהיה בן 13 באותה עת. השאר שוחררו בהליכים משפטיים, שרובם המכריע נמשכים עד היום.
הרעש הציבורי שהתעורר בעקבות גל המעצרים, כמו גם תקופת הקורונה ועוצר הטיסות בעקבותיה - הובילו להפסקת מעצרם של ילדים שלומדים במערכת החינוך בישראל, אך מעצרם של הורים לפעוטות עודנו נמשך.
לאורך השנים היו גם קבוצות גדולות של ילדים שהצליחו להפוך לישראלים מן המניין: שתי החלטות ממשלה, אחת מ-2005 (שהורחבה ב-2006) ואחת נוספת מ-2010, איפשרו למשפחות עם ילדים ששהו לפחות חמש שנים בארץ וכבר החלו ללמוד במערכת החינוך - להגיש בקשה לקבלת אזרחות.
בסך הכול, קיבלו אזרחות בזכות אותן החלטות כ-5,000 ילדים והוריהם. החלטות הממשלה על מתן האפשרות להתאזרח הוגדרו כחד-פעמיות ו"יוצאות מן הכלל", כך שילדים שלא החלו ללמוד בבית הספר באותה התקופה אינם זכאים להיכלל בהן.
"ישראל היא מולדתנו"
כך הגענו למצב הנוכחי: דור הילדים שהחל ללמוד בבית הספר אחרי שנת 2010 הוא הראשון, מזה שנים ארוכות, שלא קיבל הזדמנות להתאזרח. לקראת כיתה י"ב, כשגיל 18 הלך והתקרב, גבר החשש שייעצרו ויורחקו מהארץ.
בנובמבר 2024 חתמו 122 נערים ונערות על מכתב לשר הפנים ארבל, בבקשה להסדיר את מעמדם בישראל. "ישראל היא מולדתנו, בה גרנו כל חיינו וממנה לא יצאנו מעולם", כתבו התיכוניסטים במכתב, שנשלח בסיוע המוקד לפליטים ומהגרים וארגון האימהות UCI.
"הורינו הוזמנו לכאן על ידי מדינת ישראל, כדי לסעוד את הקשישים ואת בעלי המוגבלויות. לא בחרנו במסלול החיים הזה, אך אנחנו שמחים וגאים לקרוא לישראל 'בית'", הוסיפו בני הנוער.
בעבר, כתבו הנערים והנערות, "העניקו ממשלות ישראל מעמד קבע לילדים במצבנו. זה לא היה מעשה של חסד, אלא הכרה בכך שהוריהם אמנם הגיעו לפה כמהגרים, אך הילדים הם ישראלים לכל דבר".
המענה שקיבלו, בינואר שעבר, לא הותיר להם הרבה מקום לתקווה. "למרות האמור במכתבכם בדבר השתלבותם במערכת החינוך ובחברה הישראלית, עובדות אלה, כשלעצמן, אינן מקנות מעמד בישראל, בהתאם להוראות חוק הכניסה לישראל", כתב להם איציק עמרני, ראש אגף אכיפה וזרים ברשות האוכלוסין ההגירה. "אין בחלוף הזמן ועשיית דין עצמי של הוריהם כדי להכשיר את שהייתם של הילדים בישראל".
הוא הוסיף כי החלטות הממשלה הקודמות בנושא "יצרו לראשונה ציפייה בקרב שוהים שלא כחוק ומהגרי עבודה, כי שהייתם שלא כחוק בישראל תצמיח להם זכויות יש מאין, ויש להיזהר שלא להפוך את המחווה החד-פעמית למדיניות הגירה רב-פעמית".
על התשובה הזאת יש להם הרבה מה לומר: "הם (הרשויות - ש"ק) הבעייתיים בסיפור", חרצה מריאל. "המדינה ידעה שאנחנו חיים כאן, וידעה שיום אחד נגדל - מה הם ציפו שיקרה? שיום אחד פשוט נתנדף?"
ריין: "בנינו כאן חיים, ואי-אפשר פשוט לעקור אותנו מהאדמה שגדלנו בה. קיבלנו כאן ערכים, תרבות, שפה, הכרנו כאן חברים. אי-אפשר לשלוח בן אדם למקום אחר שהוא לא מכיר, ולהגיד לו: 'תתחיל מאפס'"
על טענת המדינה, כי ה"אשמים" במצב הם ההורים, שהביאו אותם לעולם ונשארו לחיות כאן גם כשאשרת השהייה שלהם פגה, היא הגיבה עם דמעות בעיניים: "המדינה מתייחסת לכל עובד זר כאילו הוא רובוט, כאילו אין לו חיים ונשמה ורגשות".
ריין הוסיפה: "בנינו כאן חיים, ואי-אפשר פשוט לעקור אותנו מהאדמה שגדלנו בה. קיבלנו כאן ערכים, תרבות, שפה, הכרנו כאן חברים. אי-אפשר לשלוח בן אדם למקום אחר שהוא לא מכיר, ולהגיד לו: 'תתחיל מאפס'".
"הילדים האלו זכאים לחיות כדין בישראל פשוט משום שהם ישראלים", אמרה ענת הרמן אהרוני, מנכ"לית המוקד לפליטים ולמהגרים, שהוביל את המאמצים להסדרת מעמד ילדי המהגרים בעשורים האחרונים. "יש להעניק להם את המעמד המגיע להם ואז, החוק יחייב אותם להתגייס כפי שמחויב כל אזרח ישראל".
לא מתכוונים לוותר
גם לאחר המענה שקיבלו למכתבם, רבים מהנערים והנערות לא מתכוונים לוותר. מריאל היא שהחליטה לפנות לאפיק נוסף - וכך הגיעה לעורכי הדין זרי חזן ומיטל לופוליאנסקי. במשרדו של חזן הציעו נתיב שלא נוסה עד כה: עתירה נרחבת של בוגרי ובוגרות תיכון, בדרישה שיאפשרו להם להתגייס לצבא.
מריאל נענתה לאתגר, והפיצה את השמועה על העתירה המתהווה. כך גובשה הקבוצה הנוכחית - 42 צעירים וצעירות, בוגרי תיכון, שפונים לבית המשפט בבקשה אחת - להתגייס.
6 צפייה בגלריה
מימין לשמאל: מוליב, עורכי הדין מיטל לופוליאנסקי וזרי חזן, ריין ומריאל
(צילום: קובי קואנקס)
העתירה, שהוגשה בחודש שעבר, כלל אינה מתייחסת לשאלת מעמדם האזרחי של הצעירים והצעירות, ולא עולות ממנה טענות כלפי משרד הפנים ורשות האוכלוסין. מי שנדרשים להגיב אליה הם בראש ובראשונה שר הביטחון והפוקד - אותו גורם המוסמך, מטעם שר הביטחון, לקרוא לשירות צבאי. "אנחנו רוצים להתגייס כמו כל ישראלי אחר", הסבירה מריאל.
העתירה מתבססת בעיקר על העובדה שהחוק מסמיך את הפוקד לגייס כל אחד ואחת - ללא קשר לשאלה אם הם אזרחי המדינה: "לרבות תושב קבוע ויושב קבע", לשון החוק.
העותרים צועדים צד נוסף - ומבקשים לטעון כי גיוס הנערים והנערות הוא לא רק זכותה של מדינת ישראל - אלא גם חובתה. "בהיעדר עיגון חקיקתי למתן פטור גורף מחובת הגיוס, אין לגורמי הרשות המבצעת סמכות להימנע מאכיפה חוק שירות ביטחון על קבוצה מסוימת", נכתב.
ממכתב הנערים: "הורינו הוזמנו לכאן על ידי מדינת ישראל, כדי לסעוד את הקשישים ואת בעלי המוגבלויות. לא בחרנו במסלול החיים הזה, אך אנחנו שמחים וגאים לקרוא לישראל 'בית'"
חזן תולה תקוות בכך שהעתירה לא נדחתה על הסף: השופט עמית הורה למדינה להשיב לעתירה בחודש פברואר.
בצה"ל לא שוללים את האפשרות - ונכונים לבחון את מדיניות הגיוס, ולאפשר התנדבות לשירות גם מצד מי שאינם אזרחי המדינה - גם בזכות המוטיבציה שהם מפגינים, למשל באמצעות העתירה, וגם בשל אתגרי כוח האדם שעליהם אין חולק.
לצד זאת, מקפידים להעביר בצבא את המסר כי יפעלו בהתאם להנחיות הדרג המדיני.
פורסם לראשונה: 00:00, 08.01.26
