לילי אדוני (77), הגננת הראשונה של מושב זרעית השוכן על גבול לבנון, עמדה ביום שישי בכניסה למבנה החד-קומתי במושב הוותיק, והרעש שהידהד מבפנים - בכי של פעוט, צחוק מתגלגל והמולת ילדים - היה עבורה סוג של נס.
במשך 20 שנה המבנה הזה עמד שומם, עדות דוממת להזדקנות של המושב. בסוף השבוע, כשהגיעה לגן שנפתח מחדש כדי להשאיר שם את הנינה שלה, נועם בת השנה וחצי - סגרה אדוני מעגל של ארבעה דורות.
3 צפייה בגלריה
"כדי לתגבר את ההתיישבות היהודית בגליל". לילי אדוני בגן של זרעית ב-1969
(צילום: באדיבות המצולמת)
הסיפור של לילי ושל זרעית החל בשנת 1967. לילי, אז בוגרת טרייה של הסמינר לחינוך "בית ברל", נשלחה אל גבול לבנון. "גדלתי בכפר-סבא ולא ידעתי איפה זה זרעית", היא נזכרת, "אמרו לי שזה יישוב חדש באזור חניתה, שאני נשלחת אליו כדי לתגבר את ההתיישבות היהודית בגליל".
באותם ימים, זרעית הייתה נקודה חדשה על המפה. לילי הקימה שם את מסגרת הגן הראשונה. אחרי זמן מה היא הכירה שם את מנחם, רווק שחי במושב, והם התחתנו ובנו שם את חייהם. היא ילדה חמישה ילדים, ראתה אותם גדלים מול נופי לבנון, והמשיכה לעבוד כגננת.
המעון ייקרא "שושנים" על שם ארבעה נופלים מהמערכה האחרונה בלבנון, שנפלו בכפר הסמוך לזרעית - שובאל בן-נתן, שמואל הררי, אביעד ניימן ומרדכי חיים אמויאל, זכרם לברכה - ובמותם ציוו חיים למושב הקטן, שאחרי עשרות שנים בלי ילדים צעירים בשבילים - כבר יש רשימת המתנה למעון
עם השנים, הילדים במושב התמעטו, הצעירים עזבו, ולפני 20 שנה דלתות הגן ננעלו ולילי פוטרה מעבודתה. "בכל פעם שעברתי ליד המבנה הסגור, הלב שלי נחמץ", היא מספרת, "כאבתי את המציאות הזאת של יישוב בלי קולות של ילדים".
"ממקום של הזדקנות למקום של צמיחה"
ואז הגיע 7 באוקטובר. זרעית, שנמצא כמה מטרים מכפרים בשליטת חיזבאללה, פונה. לילי ומנחם מצאו את עצמם בטבריה, ואחרי חודשיים שכרו יחידת דיור ליד בנם במושב באזור אשדוד.
"אלה היו שנה וחצי מאוד קשות", היא משחזרת, "הרגשנו כמו פליטים. חשבנו שזה יהיה לחודש-חודשיים, אבל זה נמשך. בשלב כלשהו בעלי כבר התרגל לחיים שם, אבל אני רציתי רק דבר אחד: לחזור הביתה".
3 צפייה בגלריה
"רציתי רק דבר אחד: לחזור הביתה". לילי בגן של זרעית, לאחר פתיחתו המחודשת
(צילום: אפי שריר)
החזרה לא הייתה פשוטה. הבית בזרעית עמד ריק, הריהוט ומוצרי החשמל התקלקלו, והיה צורך בשיפוץ מקיף. אבל לילי לא ויתרה. כמו הרוב המוחלט של אנשי זרעית, היא שבה למושב.
בחודשים האחרונים הגיעו אנשים חדשים, הצורך במעון הפך דחוף, ובדחיפתה של שרת ההתיישבות אורית סטרוק, המבנה הישן שופץ ושוקם, ואותו גן שבו עבדה לילי לפני עשרות שנים - נפתח מחדש, וכעת יש בו 14 פעוטות.
המעון ייקרא "שושנים" על שם ארבעה נופלים מהמערכה האחרונה בלבנון, שנפלו בכפר הסמוך לזרעית - שובאל בן-נתן, שמואל הררי, אביעד ניימן ומרדכי חיים אמויאל, זכרם לברכה - ובמותם ציוו חיים למושב הקטן, שאחרי עשרות שנים בלי ילדים צעירים בשבילים, כבר יש רשימת המתנה למעון.
3 צפייה בגלריה
מימין לשמאל: שובאל בן נתן, מרדכי חיים אמויאל, אביעד ניימן ושמואל הררי, זכרם לברכה. במותם ציוו חיים למושב הקטן
טל אוחנה, פרויקטורית השיקום של המועצה האזורית מעלה יוסף, מספרת כי "המטרה היא להפוך את זרעית ממקום של הזדקנות למקום של צמיחה. בקרוב תושק במועצה תוכנית לחקלאים צעירים, ומסגרות חינוך בלתי פורמלי כבר פועלות במושבים שפונו. הפגישה בין ההר המוריק לאנשים פה היא פלא עצום. מאות תושבים מתנדבים בהנהגות כדי לייצר עתיד כפרי בגליל.
"מגיעות גם הרבה מילים טובות לראש המועצה מעלה יוסף, שמעון גואטה, שהחליט לפעול באופן מיידי לפתיחתו של המעון בהיקף של 2.5 מיליון שקלים, הרבה לפני שנראה היה שיש משאבים באופק, כדי להבטיח מענים מיידים למשפחות שעברו להתגורר במושב בקיץ האחרון", מוסיפה אוחנה.
"סיפורו של המעון בזרעית הוא מיקרו-קוסמוס של סיפור התקומה", אומרת השרה סטרוק. "אנחנו מחדשים את ההתיישבות הכפרית בגבול הצפון ועושים הכול כדי שמשפחות צעירות יגיעו, כולל סבסוד המעונות. החלוצים בני דורנו יחברו לחלוצים של פעם".
במושב הקטן שעל הגבול אין צרכנייה, אין מרפאה, כל קנייה דורשת נסיעה לשלומי או לנהריה, ומחירי המגרשים יקרים. "הנכדים שלי, יוצאי יחידות קרביות וסיירות, רוצים לגור לידי", אומרת לילי, "אבל לא כולם יכולים לממש את החלום הזה. אני מקווה שתימצא הדרך לכך"
אבל בזרעית, האופטימיות תמיד מהולה במציאות קשוחה. במושב הקטן שעל הגבול אין צרכנייה, אין מרפאה, כל קנייה דורשת נסיעה לשלומי או לנהריה, ומחירי המגרשים יקרים. "הנכדים שלי, יוצאי יחידות קרביות וסיירות, רוצים לגור לידי", אומרת לילי, "אבל לא כולם יכולים לממש את החלום הזה. אני מקווה שתימצא הדרך לכך".
ובינתיים, את התקווה לעתיד שואבת לילי מנועם, נינתה הקטנה, שמשחקת במעון שהיא הקימה בעבר הרחוק. בשנה הבאה יחגוג זרעית 60 להקמתו. קשה לחשוב על תקומה מרגשת מזו, לאחר שנתיים של מלחמה, פינוי ונטישה.
פורסם לראשונה: 00:00, 08.02.26
