(Credit: Miki Shmidt)
לפעמים תמונה אחת באמת שווה אלף מילים, ולפעמים היא שווה שינוי בחייהם של מאות ילדים. זה בדיוק מה שקרה כשנתאי לדאני, בוגר תיכון "דרכא זינמן" בדימונה, בלוגר טיולים ומנטור קבוצת הרובוטיקה "רובואקטיב", חזר מטיול במלאווי שבמזרח אפריקה.
במהלך ביקורו בעמותה המסייעת לילדי רחוב בעיר בלנטייר, נתקל נתאי בקיר צהוב סדוק שעליו שרבטו הילדים את השאיפות שלהם: "אני רוצה להיות מהנדס", "אני רוצה להיות רופאה". הבעיה? לאותם ילדים לא הייתה גישה אפילו לשיעורי מדע בסיסיים.
3 צפייה בגלריה
ערכו טקס פרידה מרגש עם שיר עממי על בני ישראל וריקודים. הילדים ממלאווי עם הערכות שקיבלו מהתלמידים הישראלים
(צילום: נתאי לידני)
נתאי שלח את התמונה לתלמידים שלו בדימונה, והתגובה שלהם הייתה מיידית: "אנחנו חייבים לעשות עם זה משהו".
תלמידי כיתות י' עד י"ב לא בזבזו זמן. הם הבינו שכדי להגשים לילדים במלאווי את החלום, הם צריכים להנגיש להם את עולם המדע בצורה חווייתית ופשוטה. "מהרגע שראינו את התמונה של הקיר הסדוק, הבנתי שאנחנו הולכים לעבוד על משהו שמשנה חיים", מספרת בהתרגשות שירה דרחי, קפטנית הנבחרת ותלמידת כיתה י"א.
"אנחנו רגילים לחיות עם טכנולוגיה ביום יום, ופתאום להבין שיש ילדים שאין להם שום גישה לזה - זה הרגיש כמו קריאה לפעולה", היא מוסיפה.
התלמידים פיתחו "קיט מדע" ייחודי - מעיין מעבדה ניידת שנכנסת לתוך מזוודה, כשהפרויקט כלל תשעה ניסויים מדעיים שונים המבוססים על חומרים זמינים ופשוטים, הנגשה לשונית - מכיוון שרמת האנגלית של הילדים במלאווי בסיסית, התלמידים תרגמו את ההוראות לאיורים ברורים - ותוכנית פדגוגית: בניית מערכי שיעור, המאפשרים גם לאנשי העמותה המקומית להמשיך וללמד את הילדים בעתיד.
אולם בניית הערכות הייתה רק חצי מהעבודה. כדי לממן את הפרויקט השאפתני, התלמידים הפכו ליזמים של ממש. הם הפיקו ערבי פעילות מדעית בבית הספר ומכרו כרטיסים, פנו לספונסרים ואפילו הצליחו לגייס את חברת BRU resources מארה"ב לטובת המיזם.
עד רייס, מנהלת הפרויקט ותלמידת כיתה י"ב, שיתפה בתחושות: "האחריות הייתה גדולה. לראות איך רעיון הופך למציאות, ואיך העבודה הקבוצתית שלנו מתגבשת למשהו בעל ערך אמיתי - גרם לי לגאווה עצומה".
השיא נרשם כשנתאי טס בחזרה למלאווי, הפעם כשהוא מצויד במזוודות מלאות בערכות המדע של תלמידי "זינמן" דימונה. הוא העביר את השיעורים הראשונים והכשיר את הצוות המקומי, בעוד הילדים - שחלקם מסתובבים יחפים וחיים ללא קורת גג קבועה - נותרו מרותקים לניסויים.
"החיוכים והכרת התודה היו משהו שלא ראיתי כמותו", מספר נתאי בהתרגשות. "כשעזבתי, הם אפילו ערכו טקס פרידה מרגש עם שיר עממי על בני ישראל וריקודים. שירה והחברים שלה אולי היו בדימונה, אבל ההשפעה שלהם הגיעה עד לקצה השני של העולם".
פורסם לראשונה: 00:00, 18.02.26
