כשהם יוצאים ממרכז החירום, למשפחת אומנה או בחזרה להוריהם, הילדים מבית "שבתי לוי" בחיפה מקבלים לידיהם אלבום תמונות. "אנחנו כותבים שם איך כל ילד הגיע לכאן, את מי הוא פגש, מה הוא עשה כאן", מסבירה מנהלת המרכז גלית פרל.
עבור הילדים האלה, האלבום הוא יותר מעוד פיסה של זיכרונות ילדות - הוא הגחלת ששומרת על רצף החיים. בלעדיו, התקופה הזאת עלולה הייתה להפוך לחור שחור של תהיות ושאלות: מדוע נאלצו להתנתק מהוריהם באופן פתאומי? איך הגיעו לכאן, ולמה? ומי היה לצידם בלילה הראשון, כשניסו להירדם לצד ארבעה ילדים שהם עדיין לא מכירים?
4 צפייה בגלריה
דפים מהאלבום שמקבל כל ילד שעוזב את המרכז, כדי שיזכור את התקופה שעבר שם
(צילום: שירה קדרי-עובדיה)
"מחפשים סגירת מעגל"
לפעמים, כשהם גדלים קצת, הילדים חוזרים לביקור. "הם מחפשים סגירת מעגל, את תחילת החיים שלהם", אומרת פרל. זה קורה לרוב לקראת בר או בת המצווה, בגיל 18 או לפני החתונה.
לפני כמה חודשים זכתה פרל לביקור כזה: בשער המקום עמד גבר צעיר, מלווה בבת זוגו. הם עומדים להתחתן. בפעם האחרונה שהיה כאן, הוא היה פעוט שובב שנהג לגרור כיסא כדי לעמוד עליו ולראות את הים הנשקף מבעד לחלון. אחר כך הוא יצא למשפחת אומנה, התגייס לצבא והשלים לימודים גבוהים במוסד אקדמי נחשב. לקראת חתונתו, הוא רצה לחזור למקום שבו בילה בתחילת חייו. להבין משהו על עברו.
4 צפייה בגלריה
מתלה מברשות השיניים של הילדים. "מתברר שיש צורך ביותר ממרכז אחד"
(צילום: שירה קדרי-עובדיה)
בית "שבתי לוי" הוא אחד מ-15 מרכזי חירום הפועלים בישראל: מקומות שאליהם מופנים ילדים ששירותי הרווחה קבעו כי יש להוציאם מהבית באופן מיידי, שכן המשך שהותם בבית עלולה לסכן אותם באופן ממשי.
הבית החיפאי הוא אחד משני מרכזים בלבד הקולטים ילדים צעירים מאוד - מפעוטות בני שנתיים ועד ילדים בני שש. המרכז השני, הפועל בירושלים, נפתח רק בימים האחרונים.
"המציאות טופחת על פנינו. מתברר שיש צורך ביותר ממרכז אחד", מסבירה חוה לוי, עו"ס ראשית לחוק הנוער במשרד הרווחה - הסמכות האמונה על קביעת אופן הטיפול וההגנה על ילדים נפגעי התעללות והזנחה.
על פי מדיניות משרד הרווחה, הטיפול המיטבי לילדים צעירים כל כך שהוצאו מביתם אינו מסגרות מוסדיות, אלא משפחות אומנה. אלא שהמחסור במשפחות אומנה הלך וגבר בשנים האחרונות, בעוד שהצורך להוציא ילדים מבתיהם רק עולה.
הילדים מגיעים לפעמים למרכז החירום היישר מתחנת המשטרה, לשם הגיעו בעקבות שיחת טלפון משכן מודאג או מגננת שהבינה שההורים לא מתכוונים להגיע לאסוף אותם. משלא נמצא קרוב משפחה שמסוגל לקלוט את הילדים עד לבירור המצב - הם מועברים למרכז החירום על הכרמל.
גלית פרל, מנהלת המרכז בחיפה: "אנחנו מסבירים שאמא לא יכולה כרגע לטפל בך, אתה הולך למקום שיש בו עוד ילדים שאמא שלהם לא יכולה לטפל בהם, ויש פה מדריכים שיהיו איתך בבוקר, בצהריים ובלילה. לדאבוננו, לרוב הילדים אין שום בעיה להסתגל"
"מגיעים לכאן ילדים אחרי פגיעות פיזיות, פגיעות מיניות, במצבים התפתחותיים מאוד עגומים - לפעמים עם חסרים תזונתיים משמעותיים", מעידה פרל, "השלב הראשון הוא לאזן את המצב הפיזי שלהם ולאושש אותם מהטראומה של ההוצאה מהבית".
כבר בשלב הזה נעשה ניסיון לתווך את הסיטואציה בלי להותיר יותר מדי חורים בעלילה. "אנחנו מסבירים שאמא לא יכולה כרגע לטפל בך, אתה הולך למקום שיש בו עוד ילדים שאמא שלהם לא יכולה לטפל בהם, ויש פה מדריכים שיהיו איתך בבוקר, בצהריים ובלילה", אומרת פרל, "לדאבוננו, לרוב הילדים אין שום בעיה להסתגל".
הם לא חוו מעולם יחס הורי אמיתי, סובלים מפגיעה בהיקשרות, "ורק בלילה, לפעמים, מופיעים הגעגועים והקושי", היא מספרת.
ריח של שניצלים
במרכז הוותיק, שפועל בגלגולים שונים מאז שנות הארבעים, יש גן ילדים שמיועד לילדי המקום בלבד. במבט ראשון זה נראה כמו כל גן אחר: בימבות ומגלשה, צהלות של הפסקה. גם הילדים נראים כמו בכל גן אחר.
העדויות למצב הייחודי מסתתרות בפרטים הקטנים: בעובדה שיש כאן ילדים צעירים מאוד וגם בוגרים יותר, ובריח השניצלים העולה מהמטבח, תזכורת לכך שבסוף יום הלימודים, כשהגננת תלך לביתה, הילדים יישארו כאן.
4 צפייה בגלריה
גן הילדים בבית "שבתי לוי". בסוף יום הלימודים, כשהגננת תלך לביתה, הילדים יישארו כאן
(צילום: שירה קדרי-עובדיה)
מאחר שמדיניות המשרד קובעת כי ילדים צעירים צריכים לשהות במסגרת משפחתית, השהות במרכז החירום היא זמנית בלבד: באופן אידיאלי עליה להימשך חודשים בודדים. בתקופה הזאת הילדים עוברים אבחונים מקיפים, ובמהלכה גם נוצר קשר - ככל שהדבר מתאפשר - עם ההורים הביולוגיים.
"למרות שכל הילדים שנמצאים כאן הוצאו מהבית בניגוד לרצון הוריהם, אנחנו מגייסים אותם מהר מאוד ומבקשים מהם להגיע", אומרת פרל.
במרכז מנסים להעריך את יכולותיהם של ההורים, "ובמידה מסוימת לטפל בהם", היא מסבירה, "המטרה שלנו היא להחזיר כל ילד הביתה. זאת הנחת העבודה הבסיסית שלנו".
גלית פרל: "כנראה שלא נחזיר הביתה ילד שההורים שלו פירקו אותו במכות; אבל קרה שהחזרנו הביתה ילדים שהגיעו ממשפחה שבה הייתה אם מכורה לסמים ואב מאוד אלים, ובזמן שהילד היה כאן האם הצליחה להתנקות, להתגרש ולהשתקם במובן מסוים. גם אם היא תוכל לתת לו בית מיטיב בשלוש השנים הקרובות, ואחר כך הוא יצא למשפחה אומנת או לפנימייה - עשינו את שלנו"
מדי תקופה מתכנסת ועדת "תכנון-טיפול" - פורום מקצועי שדן בעתידם של הילדים ובטיפול הרצוי עבורם. בוועדה מקבלים החלטה האם הילד יחזור הביתה או שיש לחפש עבורו משפחה אומנת.
לעתים ישנם מאבקים משפטיים, שכן ההורים מסרבים לקבל את ההחלטה שהילד לא ישוב אליהם. פרל מספרת על ילד שחזר לאמו לאחר מאבק שכזה, בניגוד לדעת נשות המקצוע. "אחרי זמן קצר הוא שוב חזר אלינו, במצב קשה יותר אפילו מהפעם הראשונה", היא אומרת. בתום הסבב השני של שהות במרכז החירום נמצאה עבורו משפחת אומנה.
שיעור הילדים שחוזרים למשפחתם מבית "שבתי לוי" גבוה יותר מהממוצע הארצי של מרכזי הטיפול. "כנראה שלא נחזיר הביתה ילד שההורים שלו פירקו אותו במכות; אבל קרה שהחזרנו הביתה ילדים שהגיעו ממשפחה שבה הייתה אם מכורה לסמים ואב מאוד אלים, ובזמן שהילד היה כאן האם הצליחה להתנקות, להתגרש ולהשתקם במובן מסוים.
"גם אם היא תוכל לתת לו בית מיטיב בשלוש השנים הקרובות, ואחר כך הוא יצא למשפחה אומנת או לפנימייה - עשינו את שלנו", מסבירה פרל.
4 צפייה בגלריה
דפים מהאלבום שמקבל כל ילד שעוזב את המרכז. "נותנים הזדמנות לילדים האלה לעשות שינוי בחייהם"
(צילום: שירה קדרי-עובדיה)
במרכזי החירום, כאמור, מתמודדים עם הבעיה הקשה של מחסור הולך ומעמיק במשפחות אומנה. המשמעות היא שילדים נותרים במרכזים זמן רב יותר, ויש בכך נזק כפול: מחד, אין מקום לילדים שצריכים היו לצאת מביתם; בנוסף, יש ילדים ששוהים במרכז זמן רב מהדרוש.
"הם רואים ילדים הולכים ובאים, מדריכים שמגיעים ועוזבים, ואז מתחילים לפעמים לראות אצלם נסיגה והתדרדרות", מסבירה פרל.
כשהיא נשאלת האם לאור הקשיים, ובחלוף עשרות שנים של עבודה במקום, היא מרגישה יותר פסימית, היא עונה ללא היסוס: "אני אופטימית. אני רואה את המקום הזה כמו הזדמנות שאנחנו נותנים לילדים האלה לעשות שינוי בחיים שלהם".
פורסם לראשונה: 00:00, 23.02.26
