זו שעת צהריים, באחד המקומות היפים בעולם - חוף מאטנווה שבזנזיבר. למתבונן מהצד הם נראו כמו עוד חבורת צעירים שחוגגת את שיא חייה. כולם חסונים, מחויכים ויפים כל כך. במשחק כדורעף שהתנהל עם רשת מאולתרת על חוף הים הבתולי, הם קפצו גבוה, קראו קריאות עידוד זה לזה ובעיקר צחקו. מכל הלב.
אף אחד, במיוחד מי שאינו מישראל, לא היה מעלה בדעתו שהם פה במסגרת משלחת מיוחדת לטנזניה, המיועדת לפוסט-טראומטיים, נפגעי 7 באוקטובר ומלחמת "חרבות ברזל", שאורגנה על ידי עמותת הגשמת חלום.
6 צפייה בגלריה
"אתה על החוף של זנזיבר אבל התחושות מציפות". חברי המשלחת בטנזניה
(צילום: אורי מאירוביץ')
בימים הבאים הם סיפקו הצצה לרגעים היפים שלהם. לרגעים הפחות יפים אפשר היה להיחשף בעיקר בבקרים. לאחד מהם שוב היה לילה קשה, השני לא ישן בכלל, והשלישי ירד לחוף והצליח להירדם רק לפנות בוקר.
גם חמש נשים היו במשלחת. מדובר במפקדות קשוחות, מעוררות הערצה והשראה, אבל ברגעי השקט יצאו השדים. מהמורה בכביש, צעקה חזקה מדי, טריקת דלת - והן נשלחו חזרה אל העולם המסויט שעוטף אותן, בלי קשר לנוף המרהיב שמסביב.
"אני במקום הכי יפה בעולם ומרגישה מתוסכלת, כי אני לא מצליחה ליהנות", אומרת ליה פדידה, חובשת וקלעית במיל'. והיא לא היחידה.
"אתה על החוף של זנזיבר אבל התחושות מציפות", משתף אביב נג'ארי בן ה-34. "לפני יומיים מצאתי את עצמי מתפרק בצד. הרבה אנשים באותו מקום, זה היה הטריגר. ואז חשבתי שמי שלידי הולך למות. יש בי תחושת ייאוש, שאני במקום היפה בעולם ולא מצליח להתמסר.
"אני אומר לעצמי, 'אנחנו בזנזיבר ותראה איזה כיף עשית, תראה את מי פגשת', ואני רואה את הילדים הקטנים שאנחנו מביאים להם ממתקים, והם חיים עם כלום בקושי, ולנו יש את כל מה שאנחנו רוצים. עם כל מה שיש לי בעולם המפותח, אני לא מרגיש טוב. למה אני לא יכול להיות כמו כולם? מצד שני, זה שאני מבין את זה - זה גם בסדר. כי הייתי נוכח בסיטואציה הטובה חמש דקות אחר כך".
לא פשוט להטיס פוסט-טראומטיים לחו"ל. הטריגרים מציפים בכל צעד. כל זה לא מנע מצוריאל (צורי) פרידמן, פוסט-טראומטי בעצמו, לחלום ובגדול. הוא בן 31, נשוי, אבא לשניים ואחד בדרך. בצבא שירת ביחידה קרבית, שם חווה אירוע טראומטי משנה חיים, ששלח אותו לשנים ארוכות של התמודדות. בין אם מול המערכת הצבאית והמשפטית, כשתבע את האדם שפגע בו, ובין אם מול מערכת בריאות הנפש, שלדבריו לא הניבה עבורו פתרון נכון.
לאחר ניסיון אובדני חמישי שלא צלח, כשהוא שוכב על הקרקע בחצר בית הוריו, החליט לשנות גישה. הוא נזכר בחבר ילדות, גלעד סולטר, שהקים ב-2015 את עמותת "הגשמת חלום", עבור ילדים עם צרכים מיוחדים ומחלות קשות. כנער לפני גיוס היה צורי מתנדב אצלו. כשהחליט לקום מהמצב הקשה של עצמו, ראה בסולטר מודל.
"אני שמח שהבאתי לו השראה", צוחק השבוע סולטר, "אבל דווקא אני זה שקיבל השראה מצורי, כי בשונה ממנו לא הייתי במשבר כשהקמתי את העמותה".
גלעד סולטר: "לתורם הממוצע קל לראות את הקטוע ולהטיס אותו לתאילנד. הפוסט-טראומטיים הם באיזה שהוא מקום שקופים, ופחות רואים את גבורתם. מהרבה בחינות מסתכלים עליהם ככאלו שפחות מגיע להם מפצועים אחרים"
וכך, ב-2022 קמה עמותת "לצמוח כמנצחים", שעליה מפקד צורי עד היום. זהו מרכז צמיחה מטראומה לחיילים, למילואימניקים, לנכי צה"ל ולאנשי כוחות הביטחון וההצלה. "אני לא מגדיר מי נכה או הלום קרב", הוא מדייק. "כל מי שחווה טראומה בעקבות אירוע קשה בשירות, הדלת פתוחה עבורו. גם לא מוכרים".
הקשר בין "הגשמת חלום" ל"לצמוח כמנצחים" נשמר כל העת, בעיקר כי הדי.אן.איי של שתיהן מבוסס על מתנדבים ותרומות. כשבמלחמה הרחיבה "הגשמת חלום" את פעילותה לטובת נפגעי המלחמה - יתומים, אלמנות ופצועי צה"ל - צץ במוחו של צורי רעיון: משלחת עבור החבר'ה שלו, הפוסט-טראומטיים. סולטר חשב קצת, ואז נתן אוקיי. "'הגשמת חלום' יודעת להפיק כמעט כל דבר אפשרי", הוא מספר.
"לתורם הממוצע קל לראות את הקטוע ולהטיס אותו לתאילנד. הפוסט-טראומטיים הם באיזה שהוא מקום שקופים, ופחות רואים את גבורתם. מהרבה בחינות מסתכלים עליהם ככאלו שפחות מגיע להם מפצועים אחרים, ולי באופן אישי היה קשה שבמשלחות קודמות לא יכולנו להטיס אותם. היינו צריכים למצוא שותף שיביא את החיילים, ולמצוא יעד מתאים, ואת זה עשינו עם צורי".
זה לקח מעט זמן, אבל לפני כחודש עלו על המטוס לזנזיבר 27 מאנשי ונשות כוחות הביטחון. בתום הטיסה שתרמה "ישראייר", נשמע הטייס כורז: "אנחנו מצדיעים למשלחת אנשי המילואים שנמצאת איתנו היום על המטוס, ומכבדת אותנו בנוכחותה". מחיאות הכפיים פרצו מכל עבר. אף אחד מהנוכחים האקראיים לא הבין באמת לעומק עד כמה מרגשות היו המילים הללו עבור חברי המשלחת.
"כשאמרו לנו במטוס תודה ושגאים בנוכחותנו", תגיד אחר כך דנה, "או כשבמלון מחכה לנו שלט ענק שמקבל את פנינו בברכה, זה מראה שיש פה אנשים שרואים אותי. משקופה לגמרי הפכתי צבועה במרקר. אני לא רגילה להיות נעטפת. זה רגע מאוד משמעותי עבורי".
אחרי שבע שעות טיסה ישירה וארבע דקות על אדמת זנזיבר, כולם כבר מזמרים "אקונה מטאטה", כאילו נולדו פה. תוך כדי תנועה אנו לומדים ש"רפיקי" זה חבר, ו"ג'מבו" זה שלום. שעה אחר כך אנחנו כבר בשוק המקומי, אוכלים אגוזי קוקוס, רואים איך סוחטים מיץ מקני סוכר וחולפים ליד דוכן פרגיות על האש. זה למשל נחשב בקבוצה טריגר, וצורי ממהר לחלוף על פני המפגע. אחר כך יסבירו הוא וקובי דוד, ראש המשלחת, שמתנדב בהגשמת חלום כבר שמונה שנים, עד כמה פרויקט המסע לאפריקה היה שאפתני.
"עמלנו רבות במשך חודשיים בכדי להוציא את המשלחת הזו לפועל", אומר קובי, "צריך גם להגיד ביושר, המדינה לא באירוע, אלמלא אזרחי ישראל שתרמו לנו ביד רחבה אני לא יודע איך היינו מוצאים את הפרוייקטים האלו לפועל.
"תוך כדי תכנון, הבנו שלא כל דבר מתאים לפוסט-טראומטיים. תאילנד למשל לא מתאימה, כי זה יכול להיות צפוף, דחוס ולחוץ, עם המון מופעי אש ומוזיקה רועשת. אותו דבר עם משחקי כדורגל המוניים, ואפילו הופעה בברלין נפסלה. פתאום עלה שאם תהיה שם הפגנה של פרו-פלסטינים, מה זה יעשה להם? המון דברים שהאדם הרגיל לא חושב עליהם. או לעשות על האש, שזה יכול להיות טריגר בגלל הבשר השרוף.
"ככה עלה הרעיון של חופים וספארי. מרחבים, בעלי חיים, שקט. אין משהו שיכול להצית את הטריגרים. בהתחלה רצינו דרום אפריקה, אבל מכיוון שלא כולם אוהבים אותנו שם, התמקדנו במקום אחר באפריקה".
ההחלטה מי יכול לטוס ומי לא, הייתה אמוציונלית מאוד. "עשינו ועדה מקצועית", מספר צורי, "שכללה רופאים ומטפלים כדי להבין מי מתאים. פוטנציאלית יש לנו 570 אנשים, אבל אם תטיסי אדם לא מתאים, הוא יסבול וכל המשלחת תסבול.
"לא לקחנו אנשים עם רקע אובדני, כי זו אחריות כבדה מאוד. היה מישהו שנבחר, ואמר לנו בדקה ה-90: 'לא עשיתי מספיק עיבוד לאירוע שלי, ואם אצא, זה עלול להתפרץ. מעדיף לא לנסוע'. המילה הכי גדולה במשלחת זו אחריות. כשמישהו חוטף התקף חרדה, זה לא נעים לאף אחד וזה מדביק".
תשעה אנשי צוות מתנדבים יצאו למסע. ביניהם פסיכולוג, וגם מטפלים שהם בעצמם פוסט-טראומטיים בשלב מתקדם מאוד בטיפול של עצמם. וגם איה ברנדט, מדריכת איגרוף, שעזבה בבית תינוק בן שנה וגייסה בנות למשלחת מהיכרות אישית.
"Sky & Sand", הריזורט שמארח את המשלחת, שוכן על רצועת חוף ים שקטה. כמו סיני של פעם. על החוף מסתובבים רק מקומיים בתלבושת לוחמי מסאי, ורוכלים המציעים את מרכולתם. הדבר שהכי מושך את המבט, בעיקר אם אתה ישראלי שחווה את 7 באוקטובר, זה עמוד אחד שעליו עשרות מדבקות של לוחמים שנפלו.
מתברר שהמקום שייך לישראלי ואפילו מזוזות בכל חדר יש בו, והוא מארח משלחות ישראליות רבות שבאות להירגע. לא מזמן הגיעה משלחת אבות שכולים שהדביקו כל אחד מדבקה של בנם, והמלון בחר לכבד את זכרם ולהשאיר את העמוד כמות שהוא.
"בשנייה אני יכולה להפוך למישהי אחרת"
הבוקר מפציע עם זריחה מטורפת, ומה יכול להיות רע, אבל מתברר שכאשר אתה פוסט-טראומטי - יכול גם יכול.
ביציאה למרפסת עומדת רוני, מפקדת נערצת בחיל הרפואה. נפעמת מהנוף אני מחייכת אליה, ומתברר שהיא נפעמת קצת פחות. כמה שעות אחר כך, בטיול טרקטורונים, היא קופצת מהטרקטורון שלה, לכאורה ללא סיבה ממשית, רצה קדימה אל מוביל השיירה.
בתוך היער וכל הכיף הזה, היא נסערת. צורי לוקח אותה הצידה, מרגיע. בסוף היום אנחנו יושבות על החוף. כחול לכל מקום שתסתכל, רוח נעימה, ואור שקיעה כתום שמתחלף לכחול עמוק עוטף אותנו אט-אט. בשיחה עולה ה"פטור מתור" שמגיע לפצועי צה"ל, ומגיע בדרך לא דרך גם לזייפנים שלא באמת זכאים לו.
היא מסתכלת בעיניה החודרות, ומספרת שזה לא מה שחושבים, שעבורה זו בושה גדולה להיות נזקקת למשהו, ואיך לא מזמן, אחרי "יום לא פשוט", הגיעה לבנק והפקיד אמר לה 'חכי בתור'. לא היה לה כוח להסביר לו, אז היא פשוט הלכה הביתה.
ואז היא מנסה לתאר מה הכוונה ב"יום לא פשוט" עבורה. "זה יום", היא עונה ומכניסה לעולמה, "שבו יש לי סיוטים חריפים ומאוד מוחשיים, או לחילופין, לילה שאני לא ישנה בו בכלל, גם אם אני לוקחת את כדורי השינה. סטרס מאוד גבוה. פלאשבקים, או שאני מוצפת במקסימום, ודברים פשוטים הופכים להיות קשים. והמשמעות היא לא לצאת מהבית או מהמיטה, או לא לאכול, כי אני לא יכולה להכין לעצמי אוכל".
היא בהפוגה מהמילואים, בוגרת שישה סבבים. המפקד שלה הבין ונתן לה חלון של אוויר, שבו היא מנסה לטפל בעצמה. כמו שהיא עצמה, כמפקדת, זיהתה אחרים ושלחה אותם הביתה לטיפול. "היו לי חיים מלאים, עבודה, זוגיות וחברים, תרבות וספורט ובעיקר", היא עוצרת לשנייה, "ישנתי בלילה".
כשהטראומה תקפה, השילה מעליה את כל חייה הקודמים - בן הזוג עזב, ומקום העבודה, שבהתחלה הכיל והתחשב, לא נתן גב ברגעי האמת. "עכשיו יש לי בן זוג", היא אומרת. "לקח לי שלושה שבועות לספר לו על הפוסט-טראומה, והוא מילואימניק, אז היה יותר קל. הוא יודע שבשנייה אני יכולה להפוך למישהי אחרת. להשתתק, להיעלם, התפרצות זעם.
"במקום העבודה הקודם חצי תפקדתי. לא ידעתי איך להסביר מה קורה לי. אבל יום אחד קלטתי שלא ישנתי חודש. היו רגעים שהגוף שלי עילף את עצמו, לא שינה אלא קריסה. ואז את מתעוררת בבהלה ולא יודעת מה השעה ומי את. ביום שהבנתי, זה היה עצב מאוד עמוק, על מצב שאני לא יודעת איך לפתור. פניתי למערכת במשך זמן רב ולא קיבלתי עזרה.
"הבירוקרטיה שברה לי את הלב. גמרה אותי, ותוך כדי המשכתי לקבל צווי שמונה וללכת. ואז ראיתי מודעה באינסטגרם על 'לצמוח כמנצחים'. הייתי כל כך חשדנית, לא הסכמתי למסור את פרטיי. אבל צורי התעקש. הוא היה הראשון שהבין, שיכולתי להגיד לו מה עובר עליי, שלא שופט אלא מזדהה".
רוני: "יש משלחת עם 3,000 אנשי צוות, ותמיד אני קדימה, והראש ישר רץ: 'איפה תיק העזרה הראשונה' ו'מי פה חובשת', ו'איפה הרופא', ו'מי פצוע יותר קשה, שצריך לטפל בו'. האם אנצח את זה? לא יודעת. האם אעשה הכול כדי שזה לא ישלוט בי וימרר לי את החיים? כן"
"האם אנצח את זה? לא יודעת. האם אעשה הכול כדי שזה לא ישלוט בי וימרר לי את החיים? כן. עכשיו הנוף יפה והגוף שלי מרגיש רגוע כי אין פה מלחמה, ואני סבבה עם זה. העניין הוא להקיף ולהיות מוקף באנשים שיזכירו לי את זה, גם בימים שאין כוח להמשיך"
היום הראשון סיפק לה הרבה טריגרים, כמו התקרית במסע הטרקטורונים ("שני רוכבים מהקבוצה קצת השתוללו, וראיתי את הפציעה מתקרבת, ולקחתי אחריות שלא הייתי צריכה לקחת") שהייתה רק אחד מהם. עכשיו היא מספרת איך גם בסשן הצלילה מול האי הכי יפה בזנזיבר, היה לה קשה.
"כשהבנות דיברו בסירה, רציתי לקפוץ למים או לעבור סירה. הראש שלי גם ככה רועש. תחשבי 'הבי מטאל' על פול ווליום. לשמחתי המדריך קלט אותי ולקח אותי לראות דגי טונה ותמנונים, ויצאתי רגועה מהמים".
איפה אמרת לחברים בבית שאת נמצאת השבוע?
"אמרתי שאני נוסעת עם קבוצת פוסט-טראומטיים, 'כל המכופכפים'. יותר נוח לי להגיד את זה ככה, כי זה פחות כבד. גם מול עצמי וגם מול אחרים. איה, מדריכת האיגרוף שלנו שהצטרפה, הגדירה את זה יפה, שלהיות פה בטייטל 'החניכה' זה אנטיתזה בשבילי, כי בדרך כלל אני 'המפקדת'. עניתי לה שאני מנסה בכל כוחי ליהנות מזה, אבל מה שקרה בטרקטורונים הראה לי שזה תמיד עליי. יש משלחת עם 3,000 אנשי צוות, ותמיד אני קדימה, והראש ישר רץ: 'איפה תיק העזרה הראשונה' ו'מי פה חובשת', ו'איפה הרופא', ו'מי פצוע יותר קשה, שצריך לטפל בו'.
"האם אנצח את זה? לא יודעת. האם אעשה הכול כדי שזה לא ישלוט בי וימרר לי את החיים? כן. עכשיו הנוף יפה והגוף שלי מרגיש רגוע כי אין פה מלחמה, ואני סבבה עם זה. העניין הוא להקיף ולהיות מוקף באנשים שיזכירו לי את זה, גם בימים שאין כוח להמשיך".
באותו מסע טרקטורונים ששייט לו בין הכפרים שבינם לבין ציוויליזציה אין ולו דבר, חיבקתי חזק את ליה, שדוהרת, חותכת ומתחרה עם הבנים, משאירה אבק לאחרים, והכי חשוב: משאירה אותנו בחיים.
ליה היא האשה שאתם רוצים שתהיה לידכם בחיים. מאמא שכזו, עם רעמת תלתלים אדומה ואנרגיה מתפרצת, כמו לבה, כל כך מנוגדת לרגעי הדאון שלה.
הייתה מהמורה בדרך, כזו שאדם מהשורה לא היה מעניק לה תשומת לב בכלל. אבל לליה זה הספיק כדי להיתקף בקוצר נשימה קיצוני, שהתברר כהתקף חרדה חמור. המיניבוסים עצרו, וצורי, קובי והפסיכולוג שהתלווה למשלחת ירדו אליה, ניסו להרגיע, לתת מים, ומקץ שעה ארוכה המשכנו בדרכנו.
בנהיגה בכפרים האפריקניים ליה עוצרת, נותנת ממתקים לילדים, כולה לב. אבל בין נסיעה לנסיעה, פתאום האגזוז של הטרקטורון שלפנינו משמיע קול נפץ, והיא קופצת. נושמת עמוק, ממשיכה ונראה שהכול בסדר. אבל אז דנה ואייזיק מתהפכים עם הטרקטורון, בשל בעיה טכנית, וכולם בהתקף חרדה. דם, תחבושות ופינוי לבית חולים לא באים בטוב לשום קבוצה, בטח לא לזאת.
ליה מתיישבת בצד, שוב צריכה עזרה. קשה לה להחזיק את מה שצברה בתוכה. כמה ימים אחר כך, על החוף הפסטורלי, היא מספרת על שבעת הסבבים שעשתה במלחמה הנוכחית, ומה גרם לה להישבר. זה לא היה קרב אלא נשק תקול בסביבה מאיימת, ויחס אישי של מפקד שביטל את העוצמה הטמונה בבחורה הזו, שהיא זמרת-יוצרת, מורה לפיתוח קול, פסנתר, כתיבה והלחנה.
"הקושי שלי פה", היא אומרת, "שהמוח לא מרשה לי ליהנות. פיצוצי אגזוז זורקים אותי לירי, טריקות דלתות - לכדורים שנכנסים. עד היום לא ביקשתי הכרה, כדי שלא ייקחו לי את היכולת להתגייס למילואים. מה נשאר לי, חמש שנים? תנו לי לעשות אותן בכבוד.
"באתי לפה הכי חשופה מכולם, כי אצלי זה חדש, שלושה חודשים. אני לא רוצה לחוות ליד אנשים התקפים, כי זה לא הוגן כלפיהם. אפילו אמרתי לצורי שאני רוצה הביתה. הרגשתי שאני מעיקה על אנשים ועל עצמי. למה אני לא מצליחה ליהנות? למה זו פריבילגיה עבורי? בסוף הפסיכולוג של המשלחת עשה לי שיחה של שעתיים. הלכנו על החוף הלוך ושוב, והשתכנעתי שאני לא מוותרת".
כן, קראתם נכון. הרבה פוסט-טראומטיים ממשיכים לשרת במילואים. החבר'ה מספרים שפלוגות שלמות הן פוסט-טראומטיות, אבל יוצאות לקרב. הסיטואציה הקרבית עוזרת להם לתפקד. רק בבית הם חשים את המשא הכבד.
"אין לי בעיה תפקודית בסיטואציית לחימה", אומר הראל, 31, מפקד ביחידה קרבית. "זה דווקא עושה לי טוב. כי בקרב אתה נוכח ברגע. מרגיש סופר-משמעותי, הכי תותח שיש. ואז אתה חוזר למשרד, ושם אתה בורג קטן, ואין משמעות קיומית למה שאתה עושה. הסיפוק וחדוות העשייה חסרים. וגם הדריכות והסטרס נשארים איתך. בת הזוג הולכת לשירותים, אתה מיד קופץ: 'לאן את הולכת?'. שלוש בלילה, לאן היא יכולה ללכת?
"לכן בעמותה אני הולך לאיגרוף, כי שם אתה חייב להיות נוכח ברגע. ברגעים של שקט, לבד, יותר קל להישאב למחשבות וזיכרונות. אפילו פה יש רגעים שיש רעש ואתה קופץ: 'מה, זה ירי? לא זה לא ירי, אתה בזנזיבר'".
אני רואה אתכם יושבים פה יחד בערבים. אתם מדברים על זה?
"אין בקבוצה שיח מפורש אלא רק בסאבטקסט. אני לא מדבר על האירועים, כי מרגיש לי שזו לא מטרת השיחה. פעולות עיבוד אתה עושה עם הפסיכולוגית. פה זה יותר להיות בסביבת אנשים שיכולים להבין אותך, ומתמודדים עם אותם אתגרים כמוך, ולשמוע מה הם עושים ואיך הם מתנהלים".
בניגוד לנכי צה"ל קיטעים, ההסתרה הפכה להיות חלק מחייהם. "חברים שלי", אומר הראל, "יודעים שאני פה במשלחת, אבל זו לא הבחירה הראשונה שלי להגיד לאנשים איפה אני עכשיו ועם מי. בעבודה אמרתי שאני טס עם חברים מהמילואים".
יש בושה?
"בתחושה שלי. בתיכון הצטיינתי, בצבא התקבלתי לסיירת, אחרי זה קורס קצינים, הכול לפי התכנית, תמיד מוביל, ואז פתאום, איך יכול להיות שדבר כזה השפיע עליי, ועל החברים פחות? אולי אני רכרוכי ומוותר לעצמי?
"אני מרגיש שיש פה קטע גברי. למרות שלדעתי, כל הצוות שלי פוסט-טראומטי. זה לא שיש שיחת פלוגה ומדברים על זה. אני יודע כי אנשים פונים אליי לאשר דוח אירוע, שזה מסמך שצריכים כדי לקבל הכרה. אז אני מבין לבד".
"פחדתי לצאת עם האנשים האלו למסע"
הניגוד בין הים הכחול והשלווה למתרחש בליבם של אנשים, משווע. כך למשל, ארוחת הבוקר. תור ארוך של אנשים עם צלחות ביד, עמוסות סלטים, לחמים, דברים טעימים. כולם מחכים לחביתה או לביצת עין. הם מדלגים מעל אדם שרוע. איש לא ניגש אליו.
צורי: "לפני הטיסה ישבנו עם 'הגשמת חלום' ושאלנו את עצמנו מה אנחנו הכי רוצים להשיג, בסוף אמרנו: שיחייכו. בארץ הרבה פעמים משדרים לנו שאסור לצחוק, כי אגף השיקום ייקח לנו את האחוזים שלנו"
זהו צורי. חלק מהסימפטומים הפוסט-טראומטיים שלו כוללים התעלפויות, ולפי ההוראות שהוא עצמו חוזר ואומר, אסור לגעת בו, אחרת הוא יכול להרביץ, באופן לא מודע כמובן. זה קורה לו במסע כמה פעמים ביום. אחר כך, כשיקום ויתעשת, הוא יסביר לי שבבית זה קורה פחות. "קודם כל כי אני על גראס רפואי", הוא אומר, "וגם בגלל כלבת השירות שלי, שמזהה כשאני הולך להתעלף, ואז אני יושב. ואם לא הספקתי, היא מעירה אותי, ואני חוזר לעניינים.
"פחדתי לצאת עם האנשים האלו למסע", הוא מגלה, "כי ביומיום אני לא צמוד אליהם 24/7 והם לא נחשפים להתעלפויות שלי. אחרי הרבה מחשבה הבנתי שדווקא כשאני בא ככה, חשוף לא פחות מהם, זה מראה על דוגמה אישית. שלא משנה מה הכאב והטריגרים, אפשר לחיות עם זה. לקום, ליצור חיים.
"אשקר אם אגיד שקל לי פה. יש לי פה רגעים מורכבים, עם עצמי ועם החיילים. חבר'ה פה יצאו מהארץ כמוני, בלי קנאביס רפואי. בגלל שידעתי מראש שאנחנו מגיעים למדינה שאסור קנאביס, אמרנו להם: 'תכינו את עצמכם', תורידו מינון לאט, תצטיידו בכדורים רק למסע. אנחנו משתדלים לתת הפסקות סיגריות, הפסקות נשימה.
"החבר'ה אומרים לי: 'פתאום אנחנו עם עצמנו, בלי התראה שאולי אוקפץ למילואים או שתהיה אזעקה בגלל איראן'. פה הם פוגשים את עצמם. לפני הטיסה ישבנו עם 'הגשמת חלום' ושאלנו את עצמנו מה אנחנו הכי רוצים להשיג, בסוף אמרנו: שיחייכו. בארץ הרבה פעמים משדרים לנו שאסור לצחוק, כי אגף השיקום ייקח לנו את האחוזים שלנו".
איפה המדינה בכל הדבר הזה?
"המדינה לא מחוברת לאירוע. תראי איפה אנחנו. הכול פה בצ'יל. בישראל אנשים בדריכות, עם אקדחים, גז פלפל. אנחנו היחידים שחיים ככה. מדינת ישראל - אתם יודעים לגייס? מעולה. אבל תדעו גם לתת מענה ליום שאחרי.
"החבר'ה פה לא מסכנים או גנבים, שרוצים לעשוק את המערכת. האנשים פה הקריבו הכול. יש אנשים שהזוגיות שלהם התפרקה, שאיבדו עסקים, עבודות, לימודים, שהילדים לא מכירים אותם בגלל המלחמה והפוסט-טראומה. מי שמגיע אלינו מחפש עזרה, חיבוק, רוצה לחזור לחיים.
"המערכת שוכחת דבר אחד: לוחם נשאר לוחם, לוחמת נשארת לוחמת. אל תשנו אותנו, אל תיקחו לנו את הטייטל. מספיק שיט אנשים עברו. תנו להם חיבוק. היו שניים שראיתי בבוקר שבכו, ניגשתי אליהם, חיבוק חזק, מבט בעיניים. אנחנו מבינים אחד את השני ממש טוב".
הלו"ז עמוס, שופע פעילויות מדהימות. בדרך לשנירקול מגניב ושחייה עם דולפינים, באופק מתחבא לו אי שההתקרבות אליו אסורה. האגדה בזנזיבר מספרת שהאי שייך לביל גייטס. בכל מקרה, מים עושים טוב לקבוצה.
אפילו ליאב אלמו, בן 25, שוחה כמו דג. מכולם הוא היחיד שפצוע גם בגופו, ולמסע הוא מגיע עם קב, וחבר טוב שהכיר באשפוז של איכילוב - אלישע בן ה-23. "אלישע", מספר ליאב, "נכנס לעמותה של צוריאל, ואחרי שבוע סיפר לי עליה ואמר: 'בוא נלך לשם, נדבר, נראה'.
"אני לא אוהב את המילה 'פוסט-טראומטי'. אני קורא לזה התמודדות. מאז הפציעה אני מאוד קצר. פעם התפוצצתי על אמא שלי, ואז הבנתי שזה חריג. אמרתי לעצמי: 'אז עפה לך הרגל, אז מה?', והתנצלתי. זוגתי הכירה אותי בשיקום. גם עליה אני צועק, מתעצבן על כל פיפס. זה לא נעים. במקומה הייתי חותך מזמן.
"בדרך כלל אני אוהב מסיבות, להשתולל. לפני חודשיים פתאום רציתי את השקט, את הלבד. היום אני מכריח את עצמי לצאת. 'תראה אנשים, יהיה לך כיף'. אני מדבר לעצמי הרבה".
במקרה שלהם צורי לא השאיר להם ברירה אלא להגיע. "צורי התקשר", מספר אלישע, "ואמר: 'בחרתי אתכם בפינצטה, אתם חייבים לבוא'".
נו, ואיך פה?
"יש לי פה דאונים לפעמים. אבל לכולם יש. זה כמה דקות. אני פה, וחושב שלא בא לי לחזור לארץ. ללימודים, למבחנים, לדייטים".
ללוחמים כמוכם יש בושה או מחסום להגיד "אני פוסט-טראומטי"?
ליאב: "בצוות אף אחד לא יגיד לך את זה בחיים, אבל פה כן. כי זה אנשים שאתה לא נפגש איתם ביומיום. ליד הלוחמים, בגלל שאתה יודע שכולם עברו אותו דבר, זה לא נעים, כי מה, אני שונה? כולנו ראינו אותו דבר. תמיד יהיה לך קטע: 'מה, אני כוסית?'".
אלישע: "לא אשאל אף אחד פה: 'מה האחוזים שלך?'. כי אתה לא רוצה לחטט. זה מאוד רגיש לכולם. אני יודע לזהות, שפתאום מישהו לא איתך".
ליאב: "אתה רואה משהו סדוק בעיניים. אנחנו מזהים ולא מתרגשים מהתקפי חרדה".
בכל הזמן שהיו במסע, לא הייתה להם ולו סדנה אחת. לפעמים איה, מדריכת האיגרוף המלווה אותם, עלתה לגג לסשן אימונים קצר.
"בכוונה לא עשיתי סדנאות", מסביר קובי. "אנחנו רוצים למלא להם את הלו"ז באטרקציות ופאן, ולא לעשות מעגלי שיחה מלאכותיים. אנחנו פה להקשיב, אבל זה לא ההיילייט של המשלחת, אלא לוודא שהם יושבים בבריכה, אוכלים אננס, נפעמים ממשפחה של פילים. עיבודים ושיחות עומק? יש להם מספיק".
רונן בן ה-32 הוא מאמן כושר, וב"לצמוח כמנצחים" מ-2024. בקרוב יהיה מאמן במרכז החדש שהעמותה מקימה ברמת גן, בנוסף לאחד שיוקם במודיעין. "לפני שנתיים", הוא אומר, "לא הייתי יכול להיות במקום כזה. הייתי רוצה לחזור לעזה להילחם. יש דיסוננס, כשאתה מחוץ לעזה, אתה חושב על החזית ועל המלחמה".
האירוע המשמעותי שהביא אותו לעמותה קרה לפני כשנתיים, באחד הסבבים שאליהם נקרא. "ישנו באותו בניין עם חטיבה 401 בצפון הרצועה. הכרתי את המ"פ, הוא בא לשבת איתי. נהרגו לו לוחמים ושאלתי איך הוא, והוא אמר: 'זו המשימה'. אכלנו עוגיות ושתינו קפה, ואז הוא הלך ונהרג. אני זוכר שהייתי יורד מהרכבת, ואומר 'אני בתל-אביב'. דיסוננס מטורף".
6 צפייה בגלריה
"לא חשבתי שאני יכול להיות בכזה רוגע". אריה ולביאה בסוואנה של טנזניה
(צילום: אורי מאירוביץ')
עכשיו הוא כאן, מנסה להתחבר למקום הרוגע. "הפסיכיאטרית", הוא מספר, "נתנה לי משימת כתיבה, ובהתחלה אמרתי שאכתוב פה. אבל לא בא לי. בא לי להיות ב'כאן ועכשיו'. בארץ כל יום אני כותב, עושה נשימות, מדיטציות, אימונים. פה - כלום. הבאתי ספר ולא פתחתי אותו. לא חשבתי שאני יכול להיות בכזה רוגע.
"הרבה זמן לא הייתי בחופשה, אבל באמת חופשה. זה מאוד משחרר. המדינה שלנו על סטרואידים. אני רואה בקבוצה אנשים שהם לא כאן, שהמוח שלהם רץ רחוק. פה אפשר להיות אתה בלי מסכה, ומקבלים אותך. מספיק רק המבט. אני יכול להבין מה אתה חווה, כי גם אני חוויתי. בתל-אביב אין לי מקום להתפרק, ולכן 'מנצחים' היא קהילה עוצמתית. אתה יכול לשבת שם שעתיים, להתפרק, ובסוף אומרים לך 'תודה רבה' וזהו. הם לא רוצים כלום בתמורה".
"קמים לגן עדן, מרגישים גיהינום"
בבוקר האחרון בזנזיבר הייתה לשירי בת ה-23 בקשה מירדן, השותפה שלה לחדר: להעיר אותה בארבע בבוקר לעשות קיאקים, וגם אם היא אומרת לה 'לא', אז לא לוותר. המשימה הייתה קשה במיוחד היות שירדן בעצמה חוותה קושי.
"בארבע בבוקר", היא מספרת, "קמתי חרא. אם הייתי עם מישהי אחרת הייתי מסתירה את זה, כי אותה מישהי בטוח הייתה שואלת: 'איך את יכולה להגיד את זה, תראי איפה אנחנו נמצאות', ואצטרך לתת הסברים. בסוף קמתי ועשיתי קיאק והיה כיף.
ירדן: "יש בזה הרבה נחמה. לדעת שאתה לא הדפוק היחיד. להרגיש שהים הוא יפה, ולדעת שגם לשירי זה לא עושה כלום. בשנירקול, אני לא חושבת על 'איזה יפה הדג', אלא על הבעיות שלי בחיים. כמו שאמרתי אתמול למישהו: 'קמים לגן עדן, מרגישים גיהינום'"
"מה שמרגישים פה זה רכבת הרים. את עושה קיאקים, ועולות לך מחשבות ובא לך לעוף הביתה, ללכת למיטה של אמא, להרגיש מקום בטוח, למרות שאת בגן עדן. למזלי מדריך שהבין שאני במצוקה, ניגש אליי והחזיר לי כוחות".
חשוב לא לטעות: מדובר בשתי תותחיות. ירדן ושירי הן צמד שיכול לנצח ב"מרוץ למיליון". בגדול, הסיפור הוא שירדן הייתה המפקדת של שירי בטירונות, ואחר כך מינתה אותה לקשרית שלה. שירי כבר הייתה על סף שחרור, שבת אחרונה בצה"ל, כשירדן חשבה שמגיע לשירי עונש והשאירה אותה שבת. לרוע מזלה התאריך היה 7 באוקטובר, בגזרת מצרים-עזה.
"כשקראו לנו לעזור במוצב הסמוך", משחזרת שירי, "קפצתי על הרכבים בהתרגשות. כי מבחינתי אני לוחמת, וכל השירות חיכיתי למשהו מעניין. אבל כשהגעתי למוצב ההוא, הדבר היחיד שרציתי זה לחזור למוצב שלנו, ולהתחבא מתחת לשמיכה".
לילה שלם ישבנו שם על מיטת שיזוף, הכי רחוק מגבול עזה. אנשים באו והלכו, והבנות דיברו בשטף. מספרות במילים מצמררות איך ירדן נקראה לזהות את גופת המפקד שלה, שהיה בין ראשוני ההרוגים. אותו מפקד דומיננטי, שעשה לה רק שבועות ספורים קודם לכן שיחה נלהבת על המשך דרכה בצבא.
כששמעה על האפשרות לצאת לאפריקה, התקשרה לשירי. "אף פעם לא באמת דיברנו על 7 באוקטובר", אומרת ירדן. "לא ידעתי שהיא כועסת עליי. לכל אחת היה את הפצע שלה. לשמוע אותה מדברת זו עוד זווית. לראות אדם בסיטואציה - מול להבין מה הוא עבר, אלו שני דברים שונים".
שירי מספרת שהזיכרונות והפלאשים מגיעים בעיקר ברגעי השלווה, "בגלל שהמקום פה בטוח, אתה נותן למחשבות לרוץ, וכל הזמן רוצה לבכות". אחד הרגעים המטלטלים שחוותה היה בבוקר. "איה, מדריכת האיגרוף, אמרה שהיה לי מבט חלול. אני יודעת שיש לי, אבל זה גרם לי לחשוב: למה אני לא מצליחה להיות ברגע. אני מאוד שמחה שבאתי. גם אם לא הרגשתי מאה אחוז התרגשות, זה עדיין רגע של שקט וחופש".
"להגיע לכאן עם קבוצת השווים שלך", אומרת ירדן, "יש בזה הרבה נחמה. לדעת שאתה לא הדפוק היחיד. להרגיש שהים הוא יפה, ולדעת שגם לשירי זה לא עושה כלום. זה לא כמו לטוס לקופנגן עם חברה שהיא לא בפוסט-טראומה, והיא ב'היי' מטורף, בעוד שלי אין כוח להיות שם. בשנירקול, אני לא חושבת על 'איזה יפה הדג', אלא על הבעיות שלי בחיים. כמו שאמרתי אתמול למישהו: 'קמים לגן עדן, מרגישים גיהינום'.
"בעיקר כשאתה לא עושה כלום עולות לך מחשבות, וגם כשהלו"ז צפוף לא מצליחים לכבות את המחשבות. אתה יכול ללכת הצידה, אבל כאן בניגוד לבית, אף אחד לא ישאל אותך מה יש לך".
פורסם לראשונה: 00:00, 20.03.26
