החצר הגדולה של מרכז "אלומה" מוצפת היום בשמש נעימה, וכולנו יושבים על ריהוט הגינה ואוכלים עוגה במרקם של עננים שאם הבית הניחה על השיש במטבח. גם האישה שיושבת מולי נראית שמחה ממזג האוויר הנעים שהגרלנו.
קוראים לה נטע, והיא כל כך חדה ושנונה, שהיא כבר הספיקה לגרום לכולנו לצחוק לפחות שלוש פעמים מאז שהתיישבנו. בגלל זה אני כל כך לא מוכנה למה שקורה עכשיו, כשהפנים שלה פתאום נוסעים למקום רחוק, והיא אומרת "ביום שבו הכול התחיל, ככה זה היה בדיוק. יום יפה של סוף החורף".
שקט נופל על החצר, כולנו מרגישים את שינוי האנרגיה, והיא ממשיכה "זה היה בפברואר בשנה שעברה, ואנחנו גרנו אז במושב בשפלת יהודה. זה אחד המקומות הכי פסטורליים בארץ. אני זוכרת את הנוף במושב באותה השבת. הכול היה מלא כלניות ומרבדי פרחים, אין לתאר את היופי".
ככה היא מתחילה את הסיפור שלה, ומהרגע שהיא מתחילה, אי-אפשר לעצור אותה. היא מספרת אותו במכה אחת, כמו אישה ששנים לא הרשתה להסגיר אף פרט מהמציאות האפלה והמזעזעת שבתוכה היא חיה.
8 צפייה בגלריה
"זה שאני יודעת לדבר ולעמוד על שלי, זה אומר שהגיע לי שהפנים שלי ייראו ככה? להיאנס?"
(איור: אורי אינקס)
ועכשיו, כשהיא סוף-סוף חופשייה, זה קולח ממנה כמו נהר. ומה שהיא מספרת לנו? מספיק לשתי סדרות מתח פסיכולוגיות בנטפליקס.
"שנשים יידעו שאפשר לסמוך על הפרקליטות"
זה סיפור שמתחיל בסופ"ש שמשי במושב שבו גרים אנשים שמגשימים את החלום הישראלי. ג'יפ בחניה, איכות חיים לילדים, שדות פתוחים ומכוסים במרבדי פרגים אדומים.
נטע וליאור (השמות בדויים) הם בני זוג בפרק ב', ויש בבית באותו היום שלושה ילדים. ד', הבכור של ליאור, בן עשר, ר', הבכור שלה, בן 11, ו-א', התינוק המשותף שלהם, רק בן שנה ועשרה חודשים.
8 צפייה בגלריה
“הייתה לו אובססיה לרכוש של הבית, על הכול היה צריך לשמור, הכול היה חייב להיות נקי ומסודר”. מתוך הסרט "עוזרת הבית"
"זה היה שישי מושלם לכולנו", נטע אומרת, "ישבנו בבית, שיחקנו טאקי עם הילדים, הכנו דגים. בדיוק שידרו בחדשות שישי כתבה על החטוף אור לוי שהיה אמור לחזור למחרת מעזה. זה כל כך ריגש אותנו. ישבנו על הספה והתחבקנו ובכינו ביחד. אבל לקראת הלילה שוב נהיה קר, קפוא, והפיצוצים מעזה הרעידו את הבית.
"עליתי למעלה, נכנסתי לחדר של התינוק ואחרי זה לחדר של הבן הגדול שלי וכיסיתי אותם כדי שלא יהיה להם קר, ואז נכנסתי לחדר של ד' וכיסיתי גם אותו. אני מגדלת אותו מגיל שלוש, שבע שנים, ואני אוהבת אותו כאילו שהוא שלי. כשחזרתי משם, ליאור שאל אותי: 'כיסית גם את ד'?' אמרתי לו, 'מאמי, זה כל כך כואב לי שאתה שואל רק עליו. כיסיתי עכשיו את כולם'".
בשלב הזה, הם כבר היו אחרי לא מעט מריבות בנושא. הם הכירו כשהיא הייתה גרושה עם בן אחד, והוא היה גרוש עם שני בנים. וכמו הרבה זוגות של פרק ב', גם הם התחילו בהתאהבות מלאת תשוקה ואינטימיות של מפץ גדול.
רק שכמו אצל הרבה זוגות של פרק ב', גם אצלם האידיליה נהרסה ברגע שהם עברו לגור יחד. זה קורה המון, האישה או הגבר מרגישים שבן הזוג לא נותן את אותו היחס שהוא נותן לצאצאים הביולוגיים שלו לילדים האחרים, ובמקרה שלהם, ליאור היה זה שכל הזמן חיפש את נטע וניסה לתפוס אותה מקפחת את הבן שלו.
רק שנטע היא אישה מודעת ורגישה, והיא גם מגיעה מעולמות הטיפול ולכן אני מאמינה לה כשהיא מספרת איך הבן שלו היה נצמד מגיל קטן לחיק שלה, מתערסל על החזה שלה כמו גור.
"ואז, ראיתי את הפנים שלו מתמלאות בכעס. נכנסתי למיטה ואמרתי לעצמי 'נטע, תנשמי, הכול בסדר, לא לכעוס, הוא לחוץ, הוא מתחיל עבודה חדשה ביום ראשון'. ואז ליאור נכנס למיטה גם, ואני רואה שהוא זועם עליי. הוא אמר 'לא אכפת לך מהבן שלי, את לא רואה אותו והוא לא מעניין אותך'. הסברתי לו שערב קודם הייתי על הרכבת בירושלים וירד גשם מטורף, ונתתי דווקא ל-ד' את המעיל שלי.
"אבל הוא המשיך להתעצבן, ובאיזשהו שלב הוא כל כך רתח שהוא פשוט עלה עליי עם כל הגוף הכבד שלו במיטה, והתחיל לפוצץ אותי באגרופים. מהר מאוד כל הפנים שלי התכסו בדם, היה לי חתך גדול בראש, הרגשתי שהמוח שלי נוזל, הידיים שלי היו מגואלות מהדם שזלג למטה. זו הייתה הפעם הראשונה שהבנתי שהביטוי 'ראיתי כוכבים' הוא לא איזו קלישאה.
"בשלב מסוים הוא עצר לשנייה ואמרתי לו 'בבקשה די, יורד ממני מלא דם'. אז הוא קם לשטוף את הידיים שלו מהדם שלי באמבטיה".
ברגע הזה, נטע עושה באינסטינקט משהו שהיא עוד לא יודעת שיהפוך לכרטיס היציאה שלה החוצה מהגיהינום. היא לוקחת את הנייד שלה ומצלמת סלפי של פניה המדממות. "עשיתי את זה בלי לחשוב, עדיין תחת השוק שהייתי בו", היא אומרת, "רציתי לראות איך נראות הפנים שלי, מה הנזק שהמכות שלו גרמו לי".
"את רוצה לראות את התמונה?" אומר יואב, אחיה הקטן שמלווה אותה כמו שומר ראש נאמן ומגונן לכל מקום. הוא שולף מהסלולרי את ההתכתבות שלו עם אחותו מאותו היום, מראה לי את הסלפי שצילמה. ומה שרואים שם בלתי נתפס. נטע החייכנית של הבוקר הזה נראית שם כמעט לא אנושית, הפנים שלה הן עיסה נפוחה ומדממת בצבעי אדום וכחול שאפילו לא רואים בה עיניים, כי הן מכוסות מתחת לשני פנסים טריים.
"היא נראית כאילו שהתנפל עליה טיגריס", אומרת עו"ס דבורה ממן, מנהלת "אלומה בית-שמש", שיושבת לידנו. לצידה יושבים גם רס"מ חיים אוחיון ורס"מ נופר בכור, שני חוקרי המשטרה שיושבים דרך קבע במרכז, כי "אלומה" הוא המצאה ייחודית שיש רק בישראל, פתרון הוליסטי שנותן את כל השירותים שאישה שעברה אלימות צריכה, והכול בבית אחד. תכף נגיע לזה.
שלושתם אנשי מקצוע ותיקים מאוד, דבורה היא עובדת סוציאלית מנוסה ובעלת שני תארים שעוסקת באלימות במשפחה כבר 45 שנה, החוקרים נבחרו לתפקיד הזה כי קודם היו שוטרי תחנה מקצוענים שטיפלו בהמון תיקים מהסוג הזה. הם כבר ראו המוני תמונות של נשים שהוכו וגם ראו את הסלפי הזה של נטע הרבה פעמים, ובכל זאת, אפילו הם נראים מזועזעים מהתמונה שאנחנו מעבירים מיד ליד, פשוט כי אי-אפשר להסתכל על האבטיח המרוסק שהגבר הזה עשה מהפנים של האישה שהוא נשבע לאהוב ולגרום לה אושר, ולא להרגיש בחילה.
"כשהוא חזר מהאמבטיה", נטע אומרת, "המכנסיים שלי היו על הרצפה, ואני ניסיתי לנגב את הדם שלי איתם, והוא אמר 'לא, את לא יכולה להרוס את הציוד, למה את מנגבת עם המכנסיים, קומי תשטפי פנים'".
ציוד?
"כן, ציוד, כמו רכוש. הייתה לו אובססיה לרכוש של הבית, על הכול היה צריך לשמור, הכול היה חייב להיות נקי ומסודר".
נטע (שם בדוי): "הוא עלה עליי עם כל הגוף הכבד שלו, והתחיל לפוצץ אותי באגרופים. כל הפנים שלי התכסו בדם, היה לי חתך גדול בראש, הרגשתי שהמוח שלי נוזל, הידיים שלי היו מגואלות מהדם שזלג למטה. זו הייתה הפעם הראשונה שהבנתי שהביטוי 'ראיתי כוכבים' הוא לא איזו קלישאה"
למחרת בבוקר, נטע יצאה עם הילדים לטיול בשדות. "הבן שלי ראה אותי ככה ואמר 'מה קרה?' אמרתי לו 'נפלתי במדרגות' והוא אמר 'לא, זה הוא עשה לך, נכון, אמא?' הלכנו בשדות והיה מלא גשם. דישדשנו בבוץ, ואני לא רואה כלום מבעד לטיפות כי כל הפנים שלי חתכים ופצעים.
"אני חוזרת הביתה, כולי מלאה בבוץ, מתקלחת ונכנסת למיטה. הילדים מתנהלים בדממה ובשקט, מרגישים שאני צריכה מהם שקט עכשיו. ואז ליאור מגיע למיטה ואומר לי 'אני רוצה להיות בתוך הגוף שלך עכשיו, אני רוצה לבקש סליחה מהגוף שלך שפגעתי בו ככה, אני מצטער'.
"אני אומרת לו 'לא, אני לא רוצה אותך'. וזה לא עוזר, הוא נכנס אליי בכוח. ואני מודה, בשלב מסוים הגוף שלי נעתר לו, אבל בנפש לא הרגשתי כלום, התנתקתי".
רגע, זה אונס לכל דבר.
"אני יודעת, אבל הפרקליטות החליטה לא להכניס את זה לכתב האישום. ואני רוצה להדגיש - הפרקליטה שלי הייתה מדהימה, והפרקליטות בכלל הגנה עליי והצילה אותי. אני רוצה שנשים יידעו שאפשר לסמוך על הפרקליטות בישראל. אבל האונס לא הוכנס בגלל שאני בן אדם שפשוט אומר את האמת בלי לייפות, וזה התנקם בי.
"בבית המשפט סיפרתי שהגוף שלי התרצה אליו, שאפילו הצלחתי ליהנות מבחינה גופנית. אולי הגוף שלי הגן על עצמו מפגיעה ושיתף פעולה, אבל הנפש שלי התנתקה. ומאותו הרגע, הסנגור שלו לא הפסיק ללעוג לי על זה, לרכוב על זה. זה כמו שהוא מנסה להלעיג את העברית הגבוהה שלי כל הזמן, קורא לי 'גברת כוכבים מנצנצים', כי סיפרתי שראיתי כוכבים כשהוא פוצץ אותי ככה.
"בסדר, זה לא מזיז לי, מדובר במטומטם גמור. הוא כל הזמן מנסה להראות שאני לא עונה לפרופיל של האישה הטובה והעדינה שהכו אותה בלי סיבה, שאני אישה חזקה שיש לה פה ולכן בטח 'התגריתי' בליאור עד שהוא איבד שליטה. זה מגוחך בעיניי, ועוד בשנת 2026, זה שאני יודעת לדבר ולעמוד על שלי, זה אומר שהגיע לי שהפנים שלי ייראו ככה? להיאנס?"
חדר מיון קדמי לנפגעי אלימות
נטע נשמעת מאוד בטוחה בדרך שלה כשהיא מדברת ככה, אבל האמת שזה לא פשוט לה בכלל. נכון, הגבר שהפך את הפנים שלה לבלתי מזוהות כבר יושב שנה שלמה במעצר וממתין לתוצאות המשפט. ונכון, בזכות הטיפול והליווי שעברה פה, במרכז, ובזכות העוצמות שהיא גילתה בתוכה, היא היום במקום טוב. חופשייה.
אבל היא עדיין מרגישה אשמה כלפי ליאור, על זה שהוא יושב במעצר וסובל כבר שנה "בגללה". עדיין תוהה אם זה הדבר הנכון לילד הקטן שלה, שהיה אז תינוק והיום הוא פעוט. ולפעמים, ככה היא מודה בכנות שמאפיינת אותה, "אני אפילו מתגעגעת אליו למרות שאני יודעת שאסור לי" .
כן, דווקא בגלל המורכבות הזו, הפתרון שמציע "אלומה" כל כך מדויק. דמיינו לעצמכם חדר מיון קדמי לנפגעי אלימות, פשוט מקום שמציע לך את כל מה שאת זקוקה לו תחת קורת גג אחת.
בכל מרכז כזה מחכה לך דירת אירוח יפה שערוכה לקלוט אותך ולתת לך מחסה לתקופה הראשונה. את תפגשי שם עובדות סוציאליות שינתחו ביחד איתך את הדפוסים האלימים והחולים של הגבר שתקף אותך, ומדריכות שיעשו לך תה ויציעו לך חיבוק כשאת יוצאת לבכות בגינה.
תרצי טיפול נפשי בטראומה? יפנו אותך לפסיכיאטרית שעובדת עם המרכז. תחליטי להתלונן? תוכלי פשוט ללכת למשרד הנעים שנמצא בהמשך המסדרון ומשמש כתחנת משטרה קטנה, עם כל הסמכויות הנלוות, שם תוכלי לנסח את התלונה שאת רוצה להגיש נגדו בקצב שלך, גם אם זה ייקח לך חודשים.
מסובך מאוד למצוא את דלת הכניסה של מרכז "אלומה". נתחיל בזה שאפילו לא רואים את המרכז מהרחוב, הוא חבוי עמוק בתוך בניין אחר שבכלל משמש לצרכים אחרים, ממש כמו שאת היהלום הכי נדיר במוזיאון מסתירים באגף הכי מוסתר. אז כדי להגיע, את צריכה להתברבר בכוחות עצמך בתוך הבניין הענקי ולהסתמך על אינטואיציה.
בסוף אני מוצאת את הדלת הראשונה של המרכז, זו שנפתחת לחצר, ודבורה כבר עומדת שם. "כדי לעבור בדלת הראשונה צריך קודן", היא אומרת, "אז אנחנו בדרך כלל יוצאות החוצה לכאן ומכניסות את האישה פנימה".
היא חולפת על החצר ומגיעה לדלת האמיתית, זו של המרכז עצמו. "שימי לב שיש בדלת הזו עוד קודן", היא אומרת, "ובזמן שאני מכניסה את האישה, בפנים יושבת מדריכה מול מערכת המצלמות, מסתכלת על האישה במצלמה כדי לוודא שאף אחד לא עקב אחריה ובא איתה".
נטע: "הסנגור שלו כל הזמן מנסה להראות שאני לא עונה לפרופיל של האישה הטובה והעדינה שהכו אותה בלי סיבה, שאני אישה חזקה שיש לה פה ולכן בטח 'התגריתי' בליאור עד שהוא איבד שליטה. זה מגוחך בעיניי - זה שאני יודעת לדבר ולעמוד על שלי, זה אומר שהגיע לי שהפנים שלי ייראו ככה? להיאנס?"
בדיוק את המסלול הזה עשתה נטע ביום שבו היא הגיעה לכאן. זה היה כמה ימים קצרים אחרי המכות שהיא חטפה ביום ההוא. זו לא הייתה הפעם הראשונה שבה הוא הרביץ לה.
הם הכירו בטינדר. הוא הצחיק אותה כמו שאף אחד אחר לא הצליח, הבין אותה לעומק והסקס היה מדהים. מהר מאוד הם עברו לגור ביחד, ונטע התפנתה להגשים את החלום המקצועי שלה - להפוך למטפלת רגשית ורוחנית עבור נשים. היא הייתה טובה בזה, והעסק מאוד הצליח. הקליניקה התמלאה במטופלות, קבוצת הפייסבוק שלה שיגשגה, וגם הסדנאות והריטריטים שהנחתה היו מלאים.
דווקא הוא, שהיה בתפקיד בכיר במשרד ממשלתי כשהם הכירו, מצא את עצמו די נופל מהעגלה. "בהתחלה בגלל הקורונה", היא אומרת, "אחרי זה הוא פשוט הפסיק לעבוד והתחיל לעבוד בעיקר בי ובעסק שלי".
ובאמת, אחרי כמה חודשים היא וכל מה שהיא עושה ואומרת ולובשת, הופכים להיות הביזנס שלו. בשלב הזה של הסיפור, אנחנו כבר אחרי שבע שנים שבהן הוא השתלט כמו צמח טורף על כל אספקט הכי קטן בחיים שלה. וגם אחרי כמה סיבובים של מכות והתקפי אלימות מחרידים.
אבל באותו היום שבו היא לקחה את הסלפי המרוסק ההוא, משהו פקע בה. היא פשוט הבינה שאם זה ממשיך ככה, היא כבר לא תוכל להמשיך להיות מי שהיא באמת, היא תאבד את הזהות שלה בגללו. "אחרי מה שקרה הוא נרדם. ירדתי לסלון ופתחתי טלוויזיה, וראיתי איך אור לוי ואלי שרעבי חוזרים ביחד מעזה, וכל כך רציתי לבכות, כי תמיד בכיתי מהתרגשות כשהחטופים היו חוזרים, והפעם לא הצלחתי.
"הרגשתי כל כך מנותקת מעצמי, לא נשארה בי יכולת להרגיש יותר, ואני זוכרת שחשבתי 'זה לא בסדר, אני לא רוצה להפוך לאישה שלא מסוגלת לבכות יותר מול החטופים'. הרי כל הזהות שלי זה להרגיש הכול, העבודה שלי זה לטפל ולהישאר פתוחה לאנשים. שם הבנתי שזה לא רק הגוף שלי בסכנה, זו גם הנפש שלי.
8 צפייה בגלריה
השתלט כמו צמח טורף על כל אספקט הכי קטן בחיים שלה. מתוך הסרט "לישון עם האויב"
(צילום: IMDB)
"זה היה הרגע ששלחתי לחברה הכי טובה שלי את הסלפי של הפנים המוכים שלי והיא אמרה 'די, את לא נשארת'. אמרתי לה 'אבל לאן אני אלך?' כי היו לי עליי רק 50 שקלים. תביני, הייתי אז אישה שמרוויחה 40-30 אלף שקלים בכל חודש, אבל הוא שלט על הכסף שלנו, הייתי צריכה לבקש ממנו כסף כדי לקנות חלב.
"החברה אמרה שבשלב ראשון היא באה לאסוף אותי לבית שלה ושל בת הזוג שלה במרכז, ואחר כך נראה. אז גרתי אצלה, רק שיש להן בבית 15 כלבים וחתולים וזה היה לי קשה. ואז שמעתי על 'אלומה', ופשוט התקשרתי והגעתי".
"שלשנייה לא תרגיש סוג ב'"
פה, ממש על השביל בכניסה למרכז שאני עומדת עליו עכשיו, גם נטע עמדה, יותר נכון קרסה. "הגעתי לפה רק עם התינוק, הגדול היה עם ההורים שלי, ולקח לי זמן למצוא את המקום, ואני זוכרת שאיך שעליתי על השביל, דבורה יצאה לקראתי, והדבר הראשון שעשיתי זה לבכות.
"כל הימים שעברו מאז שברחתי ממנו לא הזלתי דמעה אחת. ואיך שראיתי אותה, התחלתי לבכות בלי הפסקה. היא אפילו לא חיבקה אותי, רק אמרה לי כזה שלום לבבי, וחייכה אליי, אבל ראיתי עליה כמה היא שמחה שבאתי. זו הייתה התחושה - שמישהו חיכה לי. שהיא אשכרה חיכתה לי. אז זרקתי את התיקים על הרצפה, ופרצתי בבכי".
אני מדמיינת אותה, עומדת ובוכה, התינוק עליה, התיק על הרצפה, סוף-סוף מגיעה למקום שבו מחכים לה ושמחים בבואה אחרי כמה ימים של נדודים ופחד.
"אחרי קבלת הפנים של דבורה יצאתי לחצר", נטע אומרת ומסתכלת על חיים, חוקר המשטרה שיושב קבוע במקום, "ואתה דבר ראשון הצעת לי שווארמה". שניהם מחייכים, כי אוחיון הוא בדיוק סוג הגבר הזה שיראה אותך בוכה ככה, ויציע לך שווארמה. הוא אמנם שוטר שלוקח את החוק ברצינות ושלא מכופף בשביל אף אחד את החוקים, אבל יש בו עדינות אבהית כזו, שקטה.
"זה מקום נפלא שהציל את אחותי ואף אחד לא יודע עליו", אומר יואב, "אפילו השופט במשפט של ליאור היה מופתע. הוא אמר 'יש כזה מרכז במדינת ישראל ואני לא ידעתי?'"
והוא צודק, זה באמת חבל שיותר אנשים לא יודעים על קיומו של מרכז "אלומה". כי הטיפול באישה המוכה תמיד היה מפוזר על פני המון תחנות. המשטרה עסקה בפלילים, הרווחה בסעד, והנפגעות הלכו לאיבוד בסבך הבירוקרטיה דווקא כשהן במצב נפשי מעורער שלא מאפשר מיקוד.
רייזי ארליך, מנהלת תחום אלימות במשפחה במשרד הרווחה: "מרכז 'אלומה' נותן מענה הוליסטי ורב-תחומי. ובגלל שהוא לא מקלט אלא מקום שמתוכנן לתת מענה לטווח קצר, הוא יכול להגמיש עבורך הרבה מאוד דברים שבמקלטים לטווח ארוך אי-אפשר"
אז במקום לשלוח את האישה למסע דילוגים, החליטו ב-2017 במשרד הרווחה - בשיתוף פעולה של משרד המשפטים - לאגד את כל הפתרונות בחלל אחד.
"מרכז 'אלומה' נותן מענה הוליסטי ורב-תחומי לנפגעות ולנפגעים", אומרת רייזי ארליך, מנהלת תחום אלימות במשפחה במשרד הרווחה שהצטרפה לפגישה, "ובגלל שהוא לא מקלט אלא מקום שמתוכנן לתת מענה לטווח קצר, הוא יכול להגמיש עבורך הרבה מאוד דברים שבמקלטים לטווח ארוך אי-אפשר.
"זה המקום קודם כל לקחת נשימה אחרי האלימות שחווית, לישון ולאכול בשקט ולדבר עם דבורה ועם עובדת סוציאלית, ולהכיר את שני החוקרים שלנו, ולראות כמה זה נוח ודיסקרטי להגיש פה תלונה במקום בתחנת המשטרה".
"כשהיא התקשרה ואמרה שהיא באה", משחזרת דבורה, "דבר ראשון הדלקתי לה דוד כדי שיהיו לה מים למקלחת חמה, ואחרי זה ישר נכנסתי לחדר האירוח שלנו ובדקתי שהוא נקי. לא שמתי לה עדיין מצעים, כי אני תמיד מציעה את המיטה ושמה את המגבות מול האישה, אחרי שהיא מגיעה".
למה?
"חשוב לי שהן יראו שזה נקי, שזה רק שלהן, שלא נתתי להן לישון על מצעים או להתנגב במגבות של אישה אחרת. זה חלק מהכבוד שמאוד חשוב לי להפגין לאישה שחוותה יחס אלים שאין בו טיפת כבוד. יש לנו פה ערכה של תחתונים חדשים ומברשות שיניים שאנחנו קונים פה בערימות כל חודש. אני לא רוצה שהיא לשנייה תרגיש כמו סוג ב', אני אומרת לה 'זה שלך, ואם תרצי את יכולה לקחת את זה'".
8 צפייה בגלריה
דבורה ממן, מנהלת מרכז "אלומה". "לנפגעת אלימות משפחתית יש ריקוד. היא הולכת צעד אחד, ומיד תחזור שניים אחורה"
(צילום: אלכס קולומויסקי)
נטע אומרת שהיא בחיים לא תשכח את קבלת הפנים הזו, כי ב"אלומה" תמיד יש סיר מרק או משהו טעים שיושב על הכיריים במטבח המשותף.
יש גם מדריכות, בדרך כלל נשים פנסיונריות או בקריירה שנייה, שהתפקיד שלהן הוא לספק מעטפת אימהית נטו. פשוט לעזור. את יכולה ללכת למחסן שמלא בצעצועים ובבגדים יפים לך ולילדים שלך, להשתמש במזווה של האוכל שעומד לרשותך כדי לבשל, או לגשת לארון שמלא בתחליפי חלב וחיתולים.
חוץ מזה, יש לך שירותי מונית עם נהג שעובד קבוע עם המרכז, שייקח אותך לאן שאת צריכה. ויש גם את דבורה, ששנים של עבודה במערכת גורמות לה לדעת בדיוק לאן מתאים לשלוח אותך ואיזה איש קשר להפעיל.
"ללמד מחדש את גבולות הגזרה"
"רחם גמיש", ככה קראה אחת המטופלות ששהו פה ל"אלומה". ובאמת, זה סוג של רחם בוטיקי שכורך את עצמו מסביבך ומשתנה בהתאם לצרכייך.
וכשהיא מטופלת כמו תינוקת על ידי אנשי המרכז, נטע התחילה לאט-לאט להבין את כל מה שקרה לה. "בלילה הראשון פה לא נרדמתי", היא אומרת, "כשהגעתי פגשתי עובדת סוציאלית בשם רבקה, והיא ישבה איתי ועשתה לי הערכת מסוכנות. ואני מגלה שכל תשובה שאני נותנת לה, שמה אותי ברמת המסוכנות הכי קיצונית.
"ואני בשוק, אני לא מאמינה - אני בסיכון? על איזה סיכון היא מדברת? על זה חשבתי בלילה ההוא, שאפילו לא ידעתי שאני והבנים שלי יכולים להירצח יום אחד".
8 צפייה בגלריה
"חשוב לי שהן יראו שזה נקי, שזה רק שלהן, שלא נתתי להן לישון על מצעים או להתנגב במגבות של אישה אחרת". דירה במרכז "אלומה"
(צילום: יאיר שגיא)
הערכת המסוכנות היא השלב הראשון שעושים ב"אלומה" כדי לאבחן את הנפגעת. העו"סית יושבת מולך ושואלת אותך כל מיני דברים - האם הוא כבר הכה אותך בעבר, ובאיזו דרגה של אלימות? האם יש לו נשק אישי שהוא מחזיק בבית? האם הוא סובל מקנאה פתולוגית?
"כשהיא מסיימת את הדירוג, היא יכולה לקבוע מה רמת הסכנה שאת נמצאת בה", מסבירה דבורה, "ולהחליט אם לשלוח אותך למקלט, לדירת חירום, או במקרים קלים יותר להפנות אותך למרכז לטיפול במשפחה בקהילה. אם האישה לא בסכנת חיים, אני חושבת פעמיים אם לשלוח אותה למקלט. אישה מאבדת שם הרבה מהעצמאות שלה, מהסמכות ההורית שלה, זה לא פשוט".
בטח קשה לדבר איתה במצב שבו היא מגיעה.
"ולכן את שואלת אותה מאוד בעדינות. אני מקבלת למשל המון נשים מהאוכלוסייה החרדית. ויש שם הרבה מאוד אלימות מינית. המון. אישה חרדית שמגיעה לפה מגיעה לרוב מהקצוות של ה'הארד-קור' - 'חסידות גור', 'תולדות אהרן', כאלה, והן מגיעות לכאן עם סיפורים מזעזעים. מזוויעים.
"או שהיא עברה פגיעה מינית מבעלה, או שבעלה בעצמו עבר פגיעה מינית בישיבה וזה לא טופל, ואם כבר היא הוציאה את זה שלחו את שניהם למטפל לא מוסמך שהרב קבע. הן מגיעות במצב נפשי קשה, אחרי שנים של דיכאון וחרדה, ואסור להן להיעזר באף אחד בקהילה שלהן.
"אני זוכרת אישה שהייתה פה שאמרה שכל פעם שהוא היה מגיע, לא משנה אם הילדים נמצאים או לא, היה אומר לה 'כנסי לחדר'. הם נכנסים לחדר והיא חייבת לספק אותו ברגע זה, ואוי ואבוי אם הוא לא מצליח להגיע לעוררות, היא אשמה והיא לא אישה מספיק נשית, ממש הפך אותה לשפחת מין שלו. והאישה אמרה לי 'אבל דבורה, הוא צודק, אני אשתו'.
"אמרתי לה 'גם כאשתו יש לך את הזכות להגיד לא, אם את לא רוצה, אם הגוף שלך כואב, זכותך לעצור את זה'. את צריכה ממש ללמד אותן מחדש את גבולות הגזרה, שמותר להן להגיד לא".
היה מקרה שממש חששת לחיים של אישה כשהיא החליטה לחזור הביתה, ולא ללכת למקלט או לדירה כמו שהמלצת לה?
"בטח".
מה קרה לה?
"היא נרצחה. איזו אישה יפה היא הייתה. הייתה אצלנו עשרה ימים, ישנה פה בדירה, בדרך כלל זה 72 שעות, אבל היא הייתה במצב נורא. היא סיפרה שאבא שלה הבטיח לה שהכול יהיה בסדר, אני ממש זוכרת אותה אומרת לי את זה. חזרה, ואחרי שבועיים ירו לה בראש. ואת יודעת מי ירה בה? אותו האבא שהבטיח, והאח שלה".
דבורה ממן, מנהלת מרכז "אלומה": "הייתה פה אישה שאמרה שכל פעם שהוא היה מגיע, לא משנה אם הילדים נמצאים או לא, היה אומר לה 'כנסי לחדר' - והיא חייבת לספק אותו ברגע זה. ואוי ואבוי אם הוא לא מצליח להגיע לעוררות. ממש הפך אותה לשפחת מין שלו. והאישה אמרה לי 'אבל דבורה, הוא צודק, אני אשתו'"
אמרת לי קודם שהדבר הראשון שאת מלמדת את העו"סיות והמדריכות שמטפלות פה זה לא לדחוק באישה, לא למהר ולהחליט שזהו, את מצילה אותה. לקחת את זה לאט ולא לצפות לניסים.
"לאישה שהיא נפגעת אלימות משפחתית יש ריקוד. היא הולכת צעד אחד, ומיד תחזור שניים אחורה. אנחנו המטפלים כל כך מתוסכלים מהטנגו הזה - למה היא לא עוזבת אותו כבר, וצריך להבין שהיא בחשש, בפחד. הנה היא פותחת את הסוד, היא מדברת עליו איתנו לראשונה בחייה, מותר לה לפחד פתאום שאולי היא שגתה כשנתנה בנו אמון.
"הגברים האלו הם בשליטה בלתי רגילה על האישה, הם מבודדים אותה מהמשפחה, מסכסכים בינה לבין החברות שלה, דואגים להיות כל עולמה. ואז פתאום, כשאת יושבת מול אישה כזו בחדר, את לא יכולה לצפות שהיא תבטח בך ישר אחרי שנים של תלות רק בו.
"כל הזמן אני אומרת בהדרכות שאני עושה לעובדים - לא להתקדם יותר מדי. לא לחפש את ההישג. להגיד לה 'קחי את הזמן שלך, אנחנו פה. תדעי שיש מישהי שחושבת עלייך, ואני פה בשבילך מתי שתרצי'".
קחי לך זמן
באלומה מאמינים בעיקרון אחד - קחי את הזמן. את לא חייבת להישאר לישון פה כשאת מגיעה בפעם הראשונה, את יכולה להיעלם לחודשים ולחזור בפתאומיות, ועדיין ישמחו שבאת.
8 צפייה בגלריה
את יכולה להיעלם לחודשים ולחזור בפתאומיות, ועדיין ישמחו שבאת. מרכז "אלומה"
(צילום: יאיר שגיא)
"פעם באה לפה גרושה מאוד מפוחדת", אומרת דבורה, "ממש על סף התקף לב. ישבנו איתה והסברנו מי אנחנו, מה אנחנו, אמרתי לה 'הכול בסדר, הנה הכרת אותנו, מהיום הדלת פתוחה בשבילך פה. תבואי מתי שבא לך, אפילו רק כדי לשתות כוס קפה או אם בא לך לכבס בגדים'.
"אחרי שנה היא מתקשרת פתאום, היא רוצה לבוא לישון פה. היא ישנה, אפינו לה עוגיות ושמנו בקופסה, וכשהיא קיבלה את זה, היא לא פתחה את הקופסה לאכול, פשוט שמרה את זה אצלה ואמרה 'זה בית מבחינתי'. אמרתי לבנות, 'אל תתחקרו אותה, רק תכינו לה מרק. אם היא תרצה להתקלח או לא, זה לא משנה, כי הוא היה אונס אותה הרבה פעמים במקלחת'.
"ככה בנינו איתה אמון. לאט-לאט היא התחילה לספר, ואז היא החליטה שהיא מוכנה לצאת למקלט, אני מדברת איתך על תהליך של שלוש שנים".
ובזמן הנדיב הזה שנותנים לך, את גם יכולה להתחיל לעבוד על תלונה. אני נכנסת עם שני השוטרים למשרד המואר, שבעצם משמש כמתקן בעל סמכות משטרתית לכל דבר. כאן הם חוקרים את האישה על כל פרט ופרט בחייה, מנסים להביא כמה שיותר ראיות לאלימות שלו, לגרום לה להיזכר בכל התקריות, ואם היו שם במקרה עדים שראו. לאף אחד אסור להיכנס כשהם בתוך המשרד עם הנפגעת, אבל היא כן יכולה לעצור וללכת לעשות לעצמה קפה, או ללכת לילד שלה באמצע, ולחזור כשנוח.
"אחרי שנטע שהתה פה 72 שעות", מתארת החוקרת נופר, "היא פתאום נזכרה והתחילה לשחזר דברים שהוא עשה לה. היו לה זמן ופנאי להיזכר לאט ובקצב שלה, וככה הזיכרונות התעוררו. אם היא הייתה מגישה תלונה בתחנת משטרה רגילה והומה, היא לא בהכרח הייתה מצליחה להביא את כל התמונה.
"בזכות זה שהיא הגיעה לפה, יש לנו עכשיו 16 סעיפי אישום בתלונה שהגשנו נגדו. פה, ב'אלומה', אני יכולה להראות לאישה שאני לא נושכת. אני אתן לה להגיש תלונה בקצב שלה. היא תיזכר במה שנוח לה, ויום למחרת נחזור לחדר ונגבה ממנה עוד תלונה.
"אני מסתכלת על נטע עכשיו ואני מתרגשת. כבר בעדויות שלה הבנתי שהיא אישה חכמה ובמודעות מאוד גבוהה, ממש נקשרנו אליה ואל הילדים, ומה שהיא סיפרה וחוותה זיעזע אותי. להבין שהיא זוכרת אותנו לטובה ושאנחנו היינו קרש קפיצה ליציאה שלה, זה מרגש אותי מאוד".
חיים: "אני ונופר לפעמים מלווים את האישה גם אחרי הגשת התלונה, שזה דבר בלתי אפשרי בתחנה, לכי תחפשי את החוקרת שלך כמה ימים אחרי. פה האישה חוזרת אלינו המון פעמים, לבקר, להתעדכן בתיק".
החוקרת נופר: "התגייסתי למשטרה כי חשוב לי החוק, וחשוב לי הצדק, ופה הרבה פעמים אני נדרשת לקבל את זה שאני יודעת על גבר אלים ולפעמים גם מסוכן ממש שמסתובב חופשי, ובכל זאת, בגלל שהאישה החליטה לא להתלונן אני צריכה לשתוק"
משהו פה קשה לכם יותר מבתחנה רגילה?
נופר: "קורה שאישה מגיעה לפה, וברור לנו שהיא חוותה משהו נוראי, ובכל זאת היא לא רוצה להגיש תלונה. זה מאוד מתסכל. אני התגייסתי למשטרה כי חשוב לי החוק, וחשוב לי הצדק, ופה הרבה פעמים אני נדרשת לקבל את זה שאני יודעת על גבר אלים ולפעמים גם מסוכן ממש שמסתובב חופשי, ובכל זאת, בגלל שהאישה החליטה לא להתלונן אני צריכה לשתוק".
"הרגשתי פה כמו תינוקת"
השמש כמעט נעלמת מהחצר, אבל כשמסתכלים על נטע כפי שהיא היום, הנשמה שוב מתחממת. היא מחייכת הרבה, מקרינה שוב את אותה נשיות נינוחה ושלמה עם עצמה שאותה היא מלמדת נשים אחרות. והיא גם מרכיבה משקפיים ורודים אמיתיים, לא כביטוי. "זה מזכיר לי להישאר שמחה ואופטימית", היא אומרת.
ובאמת, למרות שבשנה האחרונה היא גרה במקלט ואחרי זה בדירת חירום והעסק שלה די נתקע, בקרוב מאוד היא חוזרת עם סדנה חדשה.
"יש לי קצת התקף חרדה מאיך אני אחזור לבמה ואלמד שוב נשים, אבל אז אני מזכירה לעצמי שישבתי במקלט, הכי רחוק מכל חשק שיש, והצלחתי ללמד את עצמי איך למצוא את החשק שוב, לגלות את ה'בא לי', את ה'אני רוצה'. כי תראי אותי היום, אני רוצה לקום, רוצה להתחיל לשחות, רוצה לחיות".
אני שמחה כל כך שאת רוצה שוב לחיות ולהפיץ את הבשורה שלך.
"גם אני, למרות שזה לא פשוט תמיד. עד היום אני כואבת את המוות של האהבה הזו.
"את יודעת, כשהתיישבתי בכורסה האדומה במקלט אחרי שהייתי פה ב'אלומה', הרגשתי הכי חזקה שהרגשתי בחיים. הרגשתי את זה כמו שמרגישים בפה מתוק, חמוץ, מלוח. זה היה כמו טעם, התחושה הזו שאני חזקה, זו הייתה ידיעה בחושים שלי. הצלחתי להוציא את עצמי ממצרים. ואני רוצה לומר כל כך הרבה תודה, על המקום הזה. התחושה שנתנו לי פה הכול, וביד רחבה, עם כל הלב, היא צרובה לי בגוף עד היום.
"הרגשתי פה כמו תינוקת, באמת, כאילו שמניקים אותי ומגדלים אותי עד שאני אצליח שוב לעמוד על הרגליים. אני רוצה שכמה שיותר נשים במדינה יידעו שיש מקום כזה, ואילו ניסים הם יכולים לעשות".
פורסם לראשונה: 00:00, 01.05.26
