כבר יותר מעשר שנים שסילביה מגיעה למסעדת "לשובע" לאכול ארוחה חמה ולהרגיש שמישהו רואה אותה. היא, שגדלה בדרום תל-אביב לאב מרותק לכיסא גלגלים ומתארת את חייה כמסלול שבו "אף אחד לא תמך בנו, לא הרשויות ולא אף אחד" - יודעת שעל המקום הזה תמיד אפשר לסמוך.
אז היא הגיעה גם אתמול כמדי יום, בעוד בוקר רווי באזעקות, לעמוד בתור המשתרך מחוץ למסעדה כדי לקבל חמגשית ובקבוק חלב לפני שתצטרך לפנות את מקומה לבאים אחריה. בקצה התור עמדה קשישה, פליטה מאוקראינה שנמלטה ממולדתה ומצאה את עצמה, ארבע שנים מאוחר יותר, רעבה לפת לחם בישראל.
בימים רגילים, המבנה הישן בדרום תל-אביב מתפקד כמסעדה לכל דבר: שולחנות ערוכים, מנות מצולחתות בקפידה. במסעדת "לשובע", מחיר המנה הוא שקל אחד בלבד. כעת, במתכונת המלחמה, המסעדה סגורה והמנות מוגשות בחמגשיות שאפשר לקחת הביתה. אם יש בית.
רוית רייכמן, מנהלת המקום, מכירה כמעט את כולם. כבר שנים שהיא כאן: בתחילה כמתנדבת שהגיעה לעזור בהכנת ארוחת החג בליל הסדר, ובהמשך כמי שמנהלת את המקום ביד רמה. מנהלת את המתנדבים ואת עובדי השירות - עבריינים שנקצבה להם תקופה של עבודה כאן, כתחליף למאסר.
נאלצים להצטרף למעגל הסיוע
את רוב האנשים רייכמן מכירה כבר שנים, אך מאז שפרצה המלחמה הצטרפו אל התור המשתרך לא מעט פרצופים חדשים: עובדים זרים מהפיליפינים ומבקשי מקלט מאריתריאה, חלקם הגיעו לכאן עם הילדים - כי כשאין בית ספר ומועדונית, אין גם ארוחה חמה בצהריים.
ב"לשובע" רגילים להאכיל את מי שנמצא מחוץ למסלול החיים של עבודה ופרנסה, את דרי הרחוב שבמלחמת ההישרדות הפרטית שלהם ספק אם הם עסוקים בשאלה מתי תיגמר המלחמה. יש בהם גם קשישים עריריים ובודדים, שמגיעים לכאן כדי להתנחם לא רק בארוחה אלא גם בחברותא שבאכילה יחד.
אך כעת, בשעת המלחמה, נמצא כאן גם מי שהצליח לשמור איכשהו על האיזון העדין שאפשר לו לפרנס את ילדיו ולהאכיל אותם - בזכות השאריות שנותרו מהמסעדה שבה עבדו כשוטפי כלים, או בזכות הארוחה החמה בבית הספר - ובצל המלחמה מצאו את עצמם ללא רשת הביטחון הדלה הזאת. עכשיו הם כאן, מבקשים עוד מנה בשביל הילדים.
הקשב הציבורי, מספרים ב"לשובע", הולך ופוחת - מאז הקורונה, וביתר שאת מאז 7 באוקטובר. "לתורמים יש אג'נדה אחרת", אומר רן דרי מהעמותה, "חושבים שאנחנו מבוססים - אבל בסוף רוב הפעילות שלנו נסמכת על תרומות"
המתנדבים והעובדים לא שואלים שאלות. לכאן מוזמנים כולם - בלי לפתוח תיק ברווחה ובלי להציג תלושי שכר. רק לבוא, לשלם את השקל הסמלי ולקחת. "הדלת שלנו לא נסגרה מהיום שהתחילה המלחמה", אומרת רייכמן, "בשום שלב לא עצרנו".
המסעדה פועלת מתוך בניין ותיק של בית כנסת שהתרוקן ממתפלליו והוסב למקום הזה. חדר האוכל היה פעם אולם התפילה. עזרת הנשים נאטמה והפכה לחדר. הקומה התת-קרקעית, שבה פעל מקווה הטהרה, הפכה למטבח. רייכמן מספרת שהסועדים מגיעים לכאן מכל רחבי תל-אביב, וגם מהערים הסמוכות לה.
ישנם גופים נוספים שעוסקים בחלוקת מזון, אך המסעדה של "לשובע" ייחודית בנוף: גם בהיקפי המנות שמתבשלות כאן מדי יום, גם בעובדה שאחת לשבועיים היא לובשת חג ונפתחת גם לארוחת ערב שבת. גם בחגים נערכת ארוחה חגיגית וכעת, בצל המלחמה, הסועדים הקבועים כבר מתקשרים בחשש: האם תהיה ארוחה בליל הסדר? יהיה חג? "הארוחה היא לא רק האוכל", מסבירה רייכמן, "היא הביחד".
חוששים להישכח מאחור בעקבות המצב
אם התור לחלוקת המזון הוא החצר האחורית של מדינת ישראל, הרי שבסמטת עכו הסמוכה נמצאים מי שמקומם נפקד אפילו מהחצר. מאחורי ערימה של אבני בטון גדולות, במעין כוך זעיר שהכניסה אליו רק מפתח צר, שוהים כמה דרי רחוב יחד. חלקם צעירים מאוד, אך שנים של חסרות בית ושימוש בסמים הותירו בהם חותם של קשישים.
מצוידים בכמה עשרות חמגשיות, רייכמן וצוות עובדי השירות מחלקים שם מזון למי שאפילו ההגעה אל התור ותשלום השקל הסמלי הם יותר מדי עבורם.
4 צפייה בגלריה
המצוקות שלהם לא הולכות לשום מקום. מתנדב מחלק מזון לדר רחוב בסמטת עכו בתל אביב
(צילום: ירון ברנר)
בזמן שדרום תל-אביב משנה את פניה, סמטת עכו והגינות הסמוכות לה הן תמונה מעולם אחר: כאן עיר אוהלים מאולתרת, שם איש ואישה שוכבים תחת עץ, נאחזים זה בזו כמו ניצולים מספינה טובעת.
במלחמה - זו שנמשכת כבר שנתיים וחצי, וזו שמתרחשת כעת - המצוקות שלהם לא הולכות לשום מקום. אולי רק מתגברות, אך הקשב הציבורי, מספרים ב"לשובע", הולך ופוחת - מאז הקורונה, וביתר שאת מאז 7 באוקטובר.
"לתורמים יש אג'נדה אחרת", אומר רן דרי מהעמותה, "חושבים שאנחנו מבוססים - אבל בסוף רוב הפעילות שלנו נסמכת על תרומות".
פורסם לראשונה: 00:00, 12.03.26
