כשהאזעקות נשמעות והמתח גובר, הקשיים של החניכות בפנימיית "דולב" בבנימין, רבות מהן עם עבר של טראומה ופגיעות, מתעצמים. חלקן מגיבות בחרדות, מסרבות להיכנס לממ"ד, פוגעות בעצמן, חוות התפרצויות של בכי וצעקות - וזקוקות יותר מתמיד לתמיכה ולהכלה של הצוותים החינוכיים והטיפוליים.
למרות שכשליש מאנשי הצוות גויסו למילואים, מי שנותרו ממשיכים להחזיק את המסגרת מסביב לשעון, לשמור על יציבות ולספק לנערות תחושת ביטחון.
מדובר ב-130 נערות עם רקע טראומטי מורכב במיוחד שכולל חרדה, אובדנות, הפרעות אכילה והתנהגויות בסיכון. חלקן הוצאו מבתיהן בצו שופט, כשליש מהן נעדרות עורף משפחתי ולכן אינן יוצאות כלל מהפנימייה.
מנכ"ל עמותת "בתי דולב", אילן ביטון, מסביר כי רבות מהחניכות מתמודדות עם טראומות עמוקות וקשיים נפשיים מורכבים, שבתקופות של לחץ ביטחוני עלולים להחריף. "למרות המחסור בכוח אדם, הצוות שנותר ממשיך ללוות את הבנות יום ולילה ולהיות עבורן עוגן של יציבות", הוא אומר.
"כל אירוע כרוך במאמצים רבים"
הפנימייה, הפועלת במסגרת אולפנת "דולב", כוללת שתי מסגרות טיפוליות. האחת פנימייה פוסט-אשפוזית לנערות הנמצאות בקצה הרצף, שלא הצליחו להשתלב בקהילה וסובלות לעיתים מהפרעות נפשיות מורכבות. המסגרת השנייה היא פנימייה טיפולית לנערות המתמודדות עם קשיים רגשיים והתנהגותיים.
בימי שגרה לומדות התלמידות בבית ספר הפועל ביישוב. מאחר שבית הספר סגור ואין לימודים, צוותי הפנימייה נדרשים להחזיק גם את סדר היום המלא של הבנות מהבוקר ועד הלילה.
לדברי ביטון, ששלושה מבניו גויסו למילואים, בזמן מלחמה תשומת הלב הציבורית מופנית בעיקר ללוחמים ולכוחות הביטחון, ובצדק, אך יש גם אנשים רבים הפועלים בחזית אזרחית שקטה: "גם להם מגיע שאפו, כי הם עושים הרבה מעבר לנורמה הרגילה".
שחר קלכהיים, רכזת משפחתון ואם לתינוק בן תשעה חודשים, נדרשת להתמודד עם המורכבות של העבודה בפנימייה בזמן שבעלה בצבא. "כרכזת אני כמו האמא של הבנות וגרה איתן", היא מספרת. "כשיש אזעקות, יש לחלק מהן התקפי חרדה. הרבה פעמים קרה שאחרי שהצלחנו להרגיע אותן והן נרדמו, נשמעה שוב אזעקה - והן נכנסו לחרדה ולניתוקים. כל אירוע כזה כרוך במאמצים רבים. תוך כדי אני צריכה להעסיק ולהשגיח שלא תהיה אלימות".
שחר קלכהיים: "כרכזת אני כמו האמא של הבנות וגרה איתן. הרבה פעמים קרה שאחרי שהצלחנו להרגיע אותן והן נרדמו, נשמעה שוב אזעקה - והן נכנסו לחרדה ולניתוקים. ותוך כדי אני צריכה להעסיק ולהשגיח שלא תהיה אלימות"
במקביל נדרשת קלכהיים לטפל בתינוק, ולא פעם נאלצה להתחיל להרדים אותו אחרי עשר בלילה, בתום משמרת כפולה מהבוקר עם הבנות בפנימייה. "זה לא פשוט, אני מרדימה ויש שוב אזעקה. אני מושפעת מהמצב וזה משפיע עליו".
בעלה חוזר הביתה מהצבא אחת לשלושה שבועות, מצב שאינו מקל עליה. אולם לדבריה, ההתמודדות עם המצב והתמיכה בבנות מחזקות אותה ומאפשרות לבעלה להמשיך לשרת. "זה מורכב וקשה, אבל זה נותן לי כוחות ולהרגיש משמעותית בשליחות הזו", היא אומרת. "אנחנו גדלים עם הקשיים והעשייה, ונעשים אנשים יותר טובים".
פורסם לראשונה: 00:00, 12.03.26
