ביום שרן גואילי ז"ל הושב לארץ מעזה, לאורלי גלבוע, אמה של התצפיתנית דניאלה גלבוע, עוד היה על האוטו סרט צהוב ותמונה שלו. "רק אחרי שביקרתי בשבעה אצל המשפחה עשיתי טקס, הורדתי את זה ואמרתי: 'תם ונשלם הפרק הזה בחיים שלנו'.
"התכוונתי למשפחה המצומצמת שלנו, לנס שבזכותו הבנות חזרו. אני כמובן זוכרת שיש משפחות אחרות שאיבדו ילדים, ושאצלן הפרק הזה לא ייסגר לעולם".
8 צפייה בגלריה
"יש משפחות שאצלן הפרק הזה לא ייסגר לעולם". מימין: אורלי גלבוע, איילת לוי ושירה אלבג
(צילום: עוז מועלם)
"גם עכשיו, כשתם ונשלם הפרק של השבת החיים והחללים, העבר לא באמת עבר", מצטרפת איילת לוי, אמה של נעמה לוי. "כל מה שקרה לנו באמת קרה, ואני לא בטוחה שמספיק רואים את זה, או שאפילו אני נותנת לזה מספיק מקום. אני לפעמים צריכה להזכיר לעצמי שזה היה", היא אומרת וכפות ידיה מתהדקות על השולחן.
"מצד אחד, נעמה בבית, היא בבית, ומצד שני, היא הייתה שם יותר משנה ושלושה חודשים, וזה כאב פנטום שעדיין מורגש".
איילת לוי: "אני זוכרת רגע שהבן הגדול שלי, בן הזוג שלי ואחותי, ממש מחזיקים אותי, כי לא היה לי כוח להמשיך יותר. היו לי רגעים שבהם אמרתי שאפילו את הזכות להתאבד לקחו לי, כי איך אני יכולה להתאבד כשהילדה שלי שם? 'אין לך ברירה, יש לך כוח', ככה אמרתי לעצמי"
ושירה אלבג, אמה של לירי אלבג, שנחטפה עם לוי וגלבוע, מחדדת: "עד שלא חוטפים לך ילד, את לא מבינה את זה שאין חיים ואי-אפשר לנשום. ולכן גם כשלירי כבר חזרה הביתה וישנה במיטה שלה, לא הצלחנו להפסיק לחשוב על מי שנשארו שם.
"האוויר נכנס רק באוקטובר כשהחטופים החיים חזרו, וכשחזרו גם החללים אני כבר הרגשתי שאני לא צריכה להתנצל על זה שאני שמחה", אומרת שירה ומביטה בחברותיה בעיניים שמדברות בלי מילים. "פחדתי שאם חס וחלילה יישארו חטופים שלא יחזרו, חיים או חללים, זה ילווה את לירי והבנות לכל החיים. ברור שעכשיו השיקום שלהן שונה לחלוטין".
מתחבקות, צוחקות, מחמיאות
ב-25 בינואר 2025, ולאחר 477 ימים בעזה, ארבע התצפיתניות - לירי אלבג, דניאלה גלבוע, נעמה לוי וקרינה ארייב - שוחררו משבי חמאס. כעבור חמישה ימים שוחררה גם אגם ברגר.
לציון שנה ורבע של חירות, שירה אלבג, איילת לוי ואורלי גלבוע, האמהות של שלוש מהתצפיתניות, נפגשות מול המצלמה שלנו, ועוז הצלם מביט בהן מבעד לעדשה.
"כיף לראות את העיניים שלכן זורחות", הוא אומר כשהשלוש מתחבקות, צוחקות, ומשתפות מחמאות על הלק או על הבגד החדש (שירה: "העברתי הלאה את הבגדים שהלכתי איתם לכיכר החטופים"), ומספרות על התוכניות לאביב: משפחת אלבג לתאילנד, משפחת לוי לפגוש את הבן עמית שמטייל בקוסטה-ריקה, ומשפחת גלבוע בליל סדר כהלכתו בבית בפתח-תקווה.
איילת מספרת על נעמה שמשתחררת בקרוב, לאחר שהשלימה את השירות בצה"ל. "גם לירי חזרה לצבא ואומרת שבשנה היא לומדת לחיות מחדש", משתפת שירה, ואורלי מעדכנת שדניאלה חזרה למוזיקה, והוציאה שיר ראשון: "נלחמת לא להיזכר / נשבעת לא להישבר / בכל זאת איך שזמן עובר / הכול רץ מהר מול העיניים / גם אם הראש מתחיל להתבלבל / אני נזכרת איך שהכל טוב יותר / ואין, אין כמו בבית".
"כשהן חזרו מעזה, זה היה לכמויות אהבה שהן לא תמיד הצליחו להכיל, אלא שככל שעובר הזמן וכל החטופים חזרו, הן יותר בשקט עם עצמן, ומגיעות המחשבות גם על החברות שאיבדו. דניאלה שירתה במוצב תשעה חודשים והכירה כמעט את כל החיילות שנפגעו, הן היו חברות כמו אחיות, לא סתם על המיגונית נכתב 'נחל עוז זה הבית'", אומרת אורלי.
ומה עם תוכניות קדימה?
אורלי: "קשה להן לתכנן לטווח הארוך, התכנון הוא לטווח הקצר, לחיות את הרגע, כי יש להן לצערנו את ההבנה שאף אחד לא יודע מה יקרה קדימה, ממש כפי שהן לא שיערו מה יקרה ב-7 באוקטובר".
שירה: "יום אחד מחבקים אותך ואת סבבה, ויש יום שלא בא לך שאף אחד יגיד לך 'לירי, איזו אלופה את'. זה תלוי איך עבר הלילה ומה הטריגרים, ובלי קשר הן עדיין בגיל ההתבגרות, כי הן נחטפו נורא ילדות".
איילת: "אני מסכימה עם אורלי. מבחינת נעמה, החיים זה רק כאן ועכשיו, התוכניות הכי רחוקות זה לעוד חודשיים", ושלושתן מסכימות שהזמן שקפא למשך שנה ורבע, פער פערים במסע ההתבגרות של בנותיהן.
"לא מעט פעמים כשאנחנו מדברים על משהו, לירי מזכירה: 'אתם שוכחים שלא הייתי בבית שנה ושלושה חודשים'", מספרת שירה. "לפעמים נעמה שואלת על משהו בנאלי שאין לה מושג שקרה, ואני אומרת 'היא באמת לא הייתה פה ונוצר פער'", משלימה איילת, ושירה מוסיפה: "אתמול האחיין שלי עשה תנועה של עצבים עם היד, ולירי פתאום אמרה לו, 'אל תעשה את זה, זו תנועה של מחבלים שמזכירה לי חמאסניקים'.
"אז נכון שהן באו ברצון לטרוף את העולם, להספיק את מה שפספסו, ועדיין, יש המון טריגרים שאנחנו לא תמיד מודעים להם בכלל", שירה אומרת ונופלת שתיקה שאורלי מפירה כשהיא אומרת שאולי הן כן צריכות לתת יותר מקום למה שעברו הבנות במצב שבכלל קשה לדמיין שהתקיים, ושירה עונה שהבחירה ללכת קדימה ברורה, "כי אף אחד לא רוצה לקחת אותן לאחור במחשבות, אל נקודות שקשה לגעת בהן".
כמו למשל מחשבות על פגיעות מיניות שהן אולי עברו?
שלוש האמהות מגוננות על הגורות, ואומרות רק מעט: "המחשבות על מה קורה איתן תמיד ליוו אותנו", מודה שירה. "היו הרבה חששות לאורך הדרך", מוסיפה אורלי.
ואיך התמודדתן? הדחקתן?
"אל תזלזלו ביכולת ההדחקה", איילת אומרת, ואורלי מגלה שההדחקה היא שעזרה לה לעבור את התקופה ולתפקד יום ולילה כדי להחזיר את הבנות. "כל הזמן שואלים אותי 'איך עברת את זה', אני חושבת שהיום, אחרי כל מה שאני יודעת שעברנו, לא הייתי מצליחה לעבור את זה שוב. מאיפה היו לנו הכוחות?", ממשיכה שירה.
באמת מאיפה?
"מההבנה שלירי שרדה את 7 באוקטובר, והיא שם, חטופה בעזה, ואם לא אנחנו, אין מי שיעשה את המלחמה להחזיר אותה הביתה".
איילת: "אני זוכרת רגע שהבן הגדול שלי, בן הזוג שלי ואחותי שהיו כל הזמן לצידי, ממש מחזיקים אותי, כי לא היה לי כוח להמשיך יותר. היו לי רגעים שבהם אמרתי שאפילו את הזכות להתאבד לקחו לי, כי איך אני יכולה להתאבד כשהילדה שלי שם? 'אין לך ברירה, יש לך כוח', ככה אמרתי לעצמי".
ואורלי מוסיפה: "אני בנאדם ריאלי ואקטיבי והיה ברור לי שאני חייבת לקום ולהילחם על דניאלה, לא הייתה אופציה לחכות ולבכות על מר גורלי".
מרדף אחרי הזמן
לא רק האמהות שהגורל באכזריותו איחד נמצאות בקשר, גם הילדות, שמתקשרות בקבוצת ווטסאפ משותפת, מקיימות מפגשים בימי הולדת ויוצאות לבלות ביחד.
ואתן לא כובלות אותן מרוב פחד?
"הן ממש לא שואלות אותנו", שירה צוחקת, ואורלי מגלה שדניאלה עברה לגור עם החבר שלה, רועי, ועם הכלב זיק. "אני עוד מנסה ללוות אותה למקומות, עד כמה שהיא נותנת, אבל היא ילדה עצמאית ולא שואלת אותי לאן לצאת ומתי".
שירה: "לירי עוד גרה בבית, לא ניתן לה לעזוב כל כך מהר. היא עסוקה במרדף אחרי הזמן, הולכת לישון מאוחר ורוצה להספיק הכול. גם חברים, גם צבא, גם שיקום - היא עושה המון איגרוף וזה החזיר לה את הביטחון".
איילת: "החלק הכי משמעותי בשיקום של נעמה זה שהחיים שלה יהיו פרטיים, לא נוח לה להיות דמות ציבורית, אלא כאשר זה היה ממוקד במאבק להשבת החטופים. היא יודעת שעוד יבוא היום לאסוף את כל מה שעברה לכדי סיפור שיגיע מהעיניים שלה, אבל כל אחד והקצב שלו.
"ומבחינת הדאגה, באופן מפתיע חזרתי להיות האמא הלא-דאגנית שהייתי לפני כן, ואני משחררת. נעמה היא אישה צעירה ועושה מה שהיא חושבת".
"כבר עברנו את הגרוע מכל, אז מה כבר יכול לקרות, יחטפו אותה עוד פעם?", שירה צוחקת ומוסיפה שהיום, בניגוד לעבר, היא כן מקפידה לדבר עם הילדים בכל כמה שעות: "כי היום אני מודעת לזה שבשנייה הכול יכול להתהפך ולהשתנות, אז אני בודקת כל כמה שעות איפה כולם".
"אני לא נותנת לזה להשתלט עליי ולא אתן לפחד לעצור את נועם, שהיא כבר בת 17 ומדברת על הגיוס, למרות שאמרתי לה שאם יהיה אירוע גדול של מלחמה, אני מיד מחזירה אותה הביתה", אורלי אומרת וניכר שהפצע העמוק לא יגליד במהרה.
איילת: "לי יש הרגל כל השנים להתקשר לילדים כשאני בחזרה מהעבודה, כולם אצלי בחיוג המקוצר. כשנעמה הייתה בשבי, קרה שבטעות פעמיים חייגתי אליה, וקפאתי. עכשיו כשאני מתקשרת והיא עונה, זה רגע כמעט יומיומי שבו אני מציינת לעצמי שהיא פה. נעמה פה. הניצחון הוא בזה שעכשיו אני מחייגת אליה".
אורלי: "איזה קטע. גם אני, כשרציתי להתקשר לנועם, יצא שלחצתי בטעות ברשימת המועדפים על השם של דניאלה, ובשבוע שעבר חשבתי כמה כיף שאני כבר לא צריכה לפחד שאתבלבל".
שירה: "אני מסתכלת על לירי כל היום, בכל פעם שהיא יורדת בבוקר במדרגות, מתקשרת וקוראת לנו אימוש ואבוש. אני אומרת לעצמי 'זכינו, זה נס', והיא עוד משחקת על זה בפינוקי. האחים שלה שואלים מתי נחזור לכעוס עליה כשהיא לא מסדרת את החדר. אז כן, אני מודה שאני עדיין לא מצליחה לכעוס עליה. זה שהמשפחה שלנו שלמה זה וואו. לא כולם זכו לזה".
שירה אלבג: "כל הזמן שואלים אותי 'איך עברת את זה', אני חושבת שהיום, אחרי כל מה שאני יודעת שעברנו, לא הייתי מצליחה לעבור את זה שוב. מאיפה היו לנו הכוחות?"
והן לא שוכחות את מי שבזכותם זכו לנס הזה. אורלי מספרת על הקשר עם סטיב וויטקוף, שליחו של הנשיא טראמפ למזרח התיכון: "ביום שבו רני חזר, כתבתי לו תודה רבה, והוא מיד ענה".
שירה: "זה בנאדם שעונה תמיד, בכל שעות היממה".
אורלי: "לא ציפיתי, כי אז התחיל גם איראן ואמרתי מה הסיכוי".
שירה: "אמנם טראמפ הוביל את העסקה, אבל החטופים חזרו הרבה מאוד בזכות עם ישראל, וזה מה שטראמפ ראה, עם שלא מוותר, ומשפחות וחטופים שחזרו ולא מוותרים".
אורלי: "ואנשים שעזרו לנו גם בסביבתו הקרובה של טראמפ. אין מקום שלא הגענו אליו".
איילת: "דרך מקורבים שאיתרנו, שלחנו אליו ואל מלאניה סרטונים שלנו וגם של המפגינים בכיכר החטופים".
על הקולות שהתנגדו לשחרור החטופים, הן אומרות שתמיד יש קיצוניים וכאלה שמשרתים אינטרסים שונים, אבל מדגישות שבפועל, רוב העם רצה שכולם יחזרו והיה איתם במאבק.
שירה: "מאז שלירי חזרה, נפגשנו עם לא מעט אנשי מילואים ולוחמים ששילמו מחירים כבדים מאוד בלחימה על החטופים, ולראות איך הם התרגשו לראות את לירי והיא אותם - זה העם שלנו".
איילת: "אבל לי עדיין שורף שהיו כאלה שהייתי צריכה לשכנע אותם שצריך להחזיר את הילדה שלי מעזה".
שירה: "נכון, היו מקבלי החלטות שהיינו צריכות לשכנע ולהסביר למה התצפיתניות, למרות שהן חיילות, צריכות לחזור בהתחלה, ביחד עם כל הנשים".
ומה ענו?
שירה: "אמרו לנו תשכחו מזה, הן יחזרו אפילו אחרי החיילים, כי הן נכס לחמאס".
"וזה הטריף אותי, כי אלה ילדות צעירות שהדפו אותן לשרת בגבול, לתפוס קו 500 מטר מעזה, בלי נשק, בלי מיגון, בלי הכשרה, בלי סדנאות שבי, הן לא חיילות שהוכשרו ללוחמה", איילת זועמת, ופונה לחברותיה: "ואני אומרת פה משהו עצבני שאני יודעת שאתן לא שותפות לנימה שלו, אבל נעמה ולירי הגיעו יום לפני 7 באוקטובר, לא אמרו להן מה הנוהל, לא היה נוהל".
שירה: "הן היו חיילות של אף אחד".
איילת: "בעוד הממשלה התייחסה אליהן כאל חיילות שנלקחו בשבי, בפועל, מה שהיה כאן זה פיגוע טרור שנחטפו בו בני ערובה - ילדים, ילדות, נערות, נערים, נשים וקשישים - שהיו חייבים להחזיר ראשונים.
"ואם כבר מדברים, אז מקבלי ההחלטות במקום לעשות את זה, ולהחזיר את כולם במהרה, הציבו אותנו, את משפחות החטופים, בסצנות שנראו כמו לקוחות מ'משחקי הרעב' וגרמו לנו להיאבק מי משתחרר קודם. איזה מזל שידענו להילחם על כולם ולא לפצל".
מקבלי ההחלטות, למי הכוונה?
איילת: "למי שניהל את זה גרוע, לממשלה ולעומד בראשה שגרמו למשפחות החטופים כמעט להילחם אחת בשנייה כדי לשחרר את היקרים לנו".
8 צפייה בגלריה
"זה בנאדם שעונה תמיד, בכל שעות היממה". סטיב וויטקוף, ג'ארד קושנר, ואיוונקה טראמפ בעצרת בכיכר החטופים
(צילום: Jack GUEZ / AFP)
ומה שעזר לחמש המשפחות במלחמה הזו על החיים של בנותיהן התצפיתניות, היה העובדה שהן פעלו כקבוצה.
שירה: "כשראינו שמשחררים את הילדים והנשים, אבל לא את הבנות שלנו, הבנו שאם לא נתעורר - לא ברור מתי הן יחזרו. אז פתחנו במאבק משותף כדי שיכירו בהן כקבוצה שחייבת לחזור אחרי הנשים והילדים, והפעלנו בינינו חלוקת עבודה".
והעבודה הייתה לגרום לכך שאף אחד ממקבלי ההחלטות - גם בצבא, גם בממשלה וגם בממשל האמריקני - לא ילך לישון בלילה בלי שהוא שם לנגד עיניו את לירי, אגם, נעמה, קרינה ודניאלה.
הן קיימו פגישות עם כל דרג ועם כל ערוץ בארץ ובעולם, כולל ראש ממשלת קטאר שאיילת נסעה לפגוש, ונשיא צרפת לשעבר ניקולה סרקוזי, "שלא מזמן כתב לי מכתב", איילת מגלה.
שלושתן מציינות שהיה קל יותר לתאם פגישות עם מנהיגים בעולם מאשר עם מנהיגים ישראלים, ואורלי מדגישה שהקבוצה לא ויתרה: "יצרנו איתם קשרים אישיים והצקנו להם".
עם מי יצרתם קשרים אישיים?
שירה: "עם גדי איזנקוט, עם הרצי הלוי שכולו לב אחד גדול, עם יואב גלנט, רונן בר, דדי ברנע, ניצן אלון שהקשר איתו היה רציף, רון דרמר, בני גנץ, מירי רגב, גילה גמליאל, גדעון סער מהרגע שנכנס לממשלה, וכמובן עם דניאל הגרי".
למשמע שמו של דובר צה"ל לשעבר, איילת מחייכת: "הגרי, חיים שלי, באמת חיים שלי. הגרי התקשר אליי במצבים הכי קשים, כל הזמן היה איתי בקשר. אני זוכרת את אחת השיחות המשמעותיות, כשליווה אותנו סביב מידע מסוים שהתקבל, ואיך אני נשברתי ובכיתי למשך דקות ארוכות, והוא המתין על הקו ואמר לי 'אני כאן, תגידי לי מה אני יכול לעשות', והוא פשוט חיכה על הקו עד שאסיים לבכות", היא משחזרת וההתרגשות ניכרת בשפת הגוף שלה.
שירה: "כשהוציאו הודעה כוזבת על חילוץ חטופים חיים וחללים, והשם של לירי היה ברשימה הזאת, לא הבנו איך לא מודיעים לנו כלום. התקשרנו להגרי והוא אמר 'שירה, אין כלום, לא חילצו אף אחד, נראה לכם שלא היו מתקשרים אליכם?', אבל לא נרגענו, אז הוא עלה במיוחד לשידור כדי להגיד שלא היה ולא נברא. אחרי זה הוא ממש ישב איתנו לשיחה והרגיע את רוני הבת שלי, שהייתה בהיסטריה, והכול בסבלנות אדירה".
אורלי: "כשפורסם סרטון הפייק על דניאלה, הגרי רצה לבוא אליי הביתה, וגם הרצי הלוי, רונן בר ודדי ברנע היו מאוד איתנו".
שירה: "בקרב אנשי מערכת הביטחון יש תחושת אחריות מלאה על מה שקרה, והיה להם ברור שבאחריותם להחזיר את החטופים הביתה".
ובקרב חברי הממשלה?
שירה: "זה היה שונה ולכן לא ירדנו מהם. דיברנו ונפגשנו עם כולם, מכל המפלגות, מהקואליציה ומהאופוזיציה - גם עם כאלה שהיה ברור לנו שלהחזיר את החטופים זה לא בקדימות אצלם".
אורלי: "ולכן היינו עליהם מהבוקר עד הערב. עוד טלפון, עוד פגישה".
ספרו משהו אחד שעוד לא סיפרתן.
שירה: "באחד הימים היינו בפגישה עם גנץ, וכשהיא הסתיימה הבנו שיש ישיבת קבינט בבניין ליד. הלכנו לעמוד בחוץ ואמרנו נראה את מי נפגוש, שיראו אותנו בעיניים. עמדנו שם נסערים, כל משפחות התצפיתניות, זה היה בשש בערב וחיכינו. ידענו שדרמר צריך להגיע וגם ראש הממשלה".
"הגיעו ניצן אלון וצחי הנגבי. עמדנו שם והחלטנו לעשות להם סוג של אמבוש", איילת מוסיפה, ואורלי ממשיכה: "ואז אני קולטת את דדי ברנע. עד אז ביקשנו מלא פעמים להיפגש איתו, ונאמר לנו שהוא לא נפגש עם משפחות חטופים. זה היה כבר שמונה חודשים לתוך המלחמה, ואני ניגשת אליו, לוחצת לו יד..."
שירה: "את אורלי תמיד שלחנו למשימות מיוחדות".
"ואני אומרת לו: 'אני אורלי, אמא של דניאלה', והוא עושה פרצוף לא מבין, והמשכתי: 'דניאלה גלבוע, תצפיתנית', והוא הינהן, וכולנו התקרבנו והוא עמד לדבר איתנו כמה דקות. בהמשך קיבלנו מסר שהוא ייפגש איתנו".
8 צפייה בגלריה
קרינה, דניאלה, אגם, לירי ונעמה במחלקת השבים בבית החולים בלינסון
(צילום: דוברות בילינסון)
זה לקח עוד תשעה חודשים עד שהבנות שלהן השתחררו, אלא שהשלוש משוכנעות שהמפגשים הם שגרמו למקבלי ההחלטות להבין מה קורה לילדות בעזה, כשההורים שיתפו אותם בסיפורים ששמעו מהשבות והשבים.
"דרך הסיפורים של החטופים שחזרו, שסיפרו לנו ברמה האישית איך הבנות במנהרות, הצלחנו שיראו את הסבל שלהן, שילכו לישון בלילה עם המחשבה על הבנות", אומרת שירה, ואורלי מוסיפה: "עם הזמן נוצר חיבור וגם הם הרגישו יותר בנוח לשתף אותנו בדברים".
איילת: "כי הקפדנו לא להוציא כלום החוצה".
שירה: "זה היתרון של הקבוצה שלנו. שהם סמכו עלינו".
הכי קשה בשישי-שבת
הזמנים הכי קשים, הן אומרות, היו בשישי-שבת ובחגים. בימי שישי, לקראת ערב, תמיד היו האמהות מדברות זו עם זו ומנסות לעודד.
תחזרו לרגע שבו חשבתן שהבנות כבר לא חוזרות.
שירה: "תמיד האמנו שהן חוזרות, רק לא ידענו מתי. אצלי המשבר הראשון היה כשנועה מרציאנו נרצחה".
אורלי: "כי זה שיבש את מה שאמרו לנו - שהן מוגנות כי הן נכס עבור חמאס, שלא יעשו להן כלום. ופתאום נועה נרצחה, והבנו שאף אחד לא בטוח שם.
"שבר גדול נוסף היה כששלושת החטופים נהרגו מאש כוחותינו, ואת אומרת בלב 'וואו, רק שהבנות לא ינסו לברוח', ואחרי זה כשהשישה נרצחו", אורלי חוזרת אל צומתי הזיכרון המצמיתים החקוקים בתודעה של כל ישראלי.
איילת: "אבל כל הזמן הייתה לי אמונה וגם עשיתי צעדים מאוד פרקטיים והגיוניים וגם לא הגיוניים, למשל הדלקתי חמישה נרות, נר לכל ילדה, וקראתי בשם של כל אחת מהבנות. עד כדי כך שעכשיו כשהבן שלי בדרום אמריקה וכאבה לו האוזן, מיד אחרי שהענקתי לו ייעוץ רפואי הדלקתי נר. הרגשתי שיש לי כבר שיטה", איילת צוחקת, וכאן המקום להזכיר שהיא אכן רופאת משפחה.
אורלי, שבאה מבית מסורתי ובעלה חזר בתשובה לפני כמה שנים, אומרת שהאמונה שלה התחזקה מאוד: "ב-7 באוקטובר, ברגע שהבנתי את גודל הזוועה שקרתה בבסיס והבנתי שהסיכוי שדניאלה לא בחיים מאוד גבוה, דיברתי לאלוהים ואמרתי לו: 'אם תחזיר לי את דניאלה בחיים, אני מתחילה לשמור טהרת המשפחה'. כשהבנתי למחרת, ב-8 באוקטובר, שדניאלה בחיים, קלטתי שלקחתי על עצמי התחייבות.
"אז אני שומרת 'טהרת המשפחה' ושבת, קוראת 'ברכות השחר' ותהילים. זה מקום ששמר עליי כל התקופה, להבין שיש כוח גדול מאיתנו שמסתכל על כל הדבר הזה מלמעלה - ושבסוף יהיה טוב".
"תלוי למי, יש כאלה שלא יהיה להם סוף טוב", שירה עונה. "אני מאמינה באנשים ובעשייה, למרות שבתקופה הזו פתאום התחלנו להדליק נרות".
איילת: "כמה חלות הפרשנו. זה גם לעשות משהו אקטיבי, לא רק אמונה. האמונה מבחינתי זו לא רק יהדות, אני מאמינה בכוח של האהבה שלי להחזיר את הבת שלי, ובאותה הנשימה יודעת שאמהות שאהבו עד אין קץ - הילדים שלהן לא חזרו, ועדיין האמונה הזו החזיקה אותי".
"אני מאמינה שלכל אדם יש את הגורל שלו. הרי כל מי שהיו לצידה של לירי ב-7 באוקטובר לא שרדו, ואילו היא יצאה בלי פגע. ואז אמרתי לעצמי: היא חוזרת כמו גדולה וטורפת את החיים. מהרגע שנודע לי מה שהן עברו במיגונית וראינו ושמענו פרטים, זה הדבר שהחזיק אותי".
איך הן התמודדו עם המלחמה עם איראן?
שירה: "המלחמה הקודמת עם איראן היתה סמוכה לחזרה שלהן ועוררה יותר טריגרים".
"הפעמים הראשונות בסבב הקודם היו לדניאלה מאוד קשות, וזה שוב זורק אותנו אחורה, כולנו פוסט-טראומטיים", אומרת אורלי ומספרת שאת הכול היא מעבדת בימים אלה באמצעות כתיבה, מעין יומן מלחמה שהיא מקווה שיראה אור כספר בעתיד.
אורלי גלבוע: "כששלושת החטופים נהרגו מאש כוחותינו היה שבר גדול, ואת אומרת בלב 'וואו, רק שהבנות לא ינסו לברוח'"
וכשאורלי אומרת "כולנו פוסט-טראומטיים" היא מתכוונת לכל משפחות החטופים, 255 משפחות שגילו שלמרות הסיוע ממוקדים שונים, אין עדיין מעטפת מספיקה שתומכת בהן בחזרה למעגלי החיים, ולכן הקימו המשפחות ביחד עם קרן משפחת שעשוע את "ארגון 255".
איילת: "'ארגון 255' מעניק לכל אחד את הכלים שהוא צריך בתהליך השיקום. אני למשל חתכתי את השגרה שלי בחצי, וכל הכוחות שלי מושקעים בעבודתי כרופאה בקהילה - אלא שאין לי לזה גיבוי מצד המדינה, גם לא בצד הכלכלי, שהוא מהותי. הארגון שואל אותנו מה הצרכים שלנו, ונאבק בשבילנו לקבל את ההכרה והליווי".
שירה: "זה כמו שכאשר לא הייתה מדינה, קם מטה החטופים ודאג לנו - ככה הארגון הזה חשוב, כי ממרחק הזמן אני מבינה כמה אנחנו פוסט-טראומטיים.
"כשהילדות נחטפו, היינו ב'מוד' של לחימה, וכשהן חזרו היינו ב'מוד' של אופוריה - ועכשיו אנחנו מבינים מה קרה לנו. עברנו טראומה, אנחנו לא אותם אנשים ולא מצליחים לחזור לאותם חיים, וגם אחרי החזרה של החטוף, החיים השתנו. יש צורך בארגון שיבין ויסייע".
ואיילת מנסחת את מה שראויה להיות הכותרת של השיחה שלנו: "העבר לא עבר, אנחנו תמיד נהיה אמהות של ילדות שהיו בשבי ולא יודעות איפה זה יפגוש אותן ואותנו בעוד עשור".
פורסם לראשונה: 00:00, 01.04.26
