לילה יורד על תל אביב, ובקומה מינוס ארבע של חניון דיזנגוף סנטר בתל-אביב נראה מחזה שלא רואים כל יום בחניון של מרכז מסחרי גדול. אוהלים קטנים ובתוכם מזרונים, ילדים מתרוצצים בין עמודי הבטון, ושפות רבות שמתערבבות זו בזו - תאילנדית, פיליפינית, אנגלית ושברי עברית.
כאן, עמוק מתחת לחנויות ולבתי הקפה, נוצר בימים האחרונים מה שאחד הנוכחים במקום מכנה "מגדל בבל מודרני", לאחר שמשפחות של עובדים זרים מתחום הסיעוד הפכו את המקום לביתם.
הם הגיעו לכאן כי למעלה, בדירות שבהן הם רק מתארחים בין עבודות, אין ממ"ד ואין מקלט קרוב. וכשבלילות נשמעות האזעקות והטלפון מתחיל לצפצף בצליל הצורמני, אין להם לאן לרוץ. אז הם מצאו פתרון: החניון של הסנטר הפך עבורם לבית זמני.
לא שומעים את הבומים
שלי, עובדת זרה שמתגוררת בדרך כלל במתחם התחנה המרכזית, הגיעה לכאן בתחילת המלחמה, ומספרת שהבינה מהר מאוד שהחניון הוא מקום בטוח יחסית. לידם יש שירותים, סביבם חנויות, והכי חשוב: אין צורך להתעורר באמצע הלילה ולרוץ בבהלה למקלט.
"כאן, בתוך החניון, אני ישנה בשקט יחסי", היא מספרת. "את הבומים אנחנו כמעט לא שומעים, רק את האזעקה שמגיעה דרך הטלפון. מבחינתי, החיים במקום הזה הפכו לשגרה מוזרה. ביום יוצאים החוצה, עושים את מה שצריך לעשות בעיר, ובערב חוזרים לכאן כדי לישון ולאכול".
לשלי עצמה אין ילדים, אבל היא אומרת שבשביל הילדים החיים בחניון לפעמים טובים יותר: אין בתי ספר כרגע, והם פוגשים כאן ילדים אחרים ומשחקים יחד.
בין האוהלים מסתובבת גם ריאלה מתאילנד. היא הגיעה עם בתה הקטנה. בבית שבו היא גרה אין מקלט, וביום הראשון של האזעקות הן רצו במהירות למקלט רחוק ונכנסו פנימה מבוהלות. בעיקר הילדה. בלילות, היא מספרת, "הפחד רק התגבר. לקום משינה ולרוץ החוצה הפך לסיוט. מישהו סיפר לי שיש חניון בדיזנגוף סנטר שבו אנשים מצאו מחסה".
נאטבו: "בין האוהלים אנשים עוזרים לי, מביאים דברים, מתעניינים. המשפחה שלי בפיליפינים עוקבת אחרי החדשות מישראל, ולחוצה מאוד. אני דווקא זה שמרגיע אותם"
ריאלה החליטה להגיע ולישון כאן. מאז, היא אומרת, הכול רגוע יותר. בעיקר בשביל הילדה. "המשפחה שלי בתאילנד מודאגת ומבקשת שאחזור, אבל אני מנסה להרגיע אותם", מספרת ריאלה, שמבחינתה האזעקות והטילים כבר הפכו כמעט לשגרה. כאן, בתוך החניון, לא הכירה אף אחד בהתחלה, אבל "עם הזמן האנשים כאן הפכו לחברים".
לא רחוק מריאלה יושב נאטבו מהפיליפינים, שנמצא כבר עשר שנים בישראל. לאחרונה נפצע ברגלו, הוא מתקשה ללכת ונעזר בקביים. מבחינתו, החניון היה הפתרון היחיד האפשרי.
הוא מספר שזו הפעם הראשונה שהוא נמצא באזור כזה בזמן מלחמה. "כשאני מצליח ללכת למקלט רגיל, זה לוקח לי הרבה זמן, ואני חושש שהטיל ייפול לפני שאגיע. כאן, לעומת זאת, אני כבר בתוך המחסה", אומר נאטבו ומוסיף: "בין האוהלים אנשים עוזרים לי, מביאים דברים, מתעניינים. המשפחה שלי בפיליפינים עוקבת אחרי החדשות מישראל, ולחוצה מאוד. אני דווקא זה שמרגיע אותם".
חוויה מפחידה במקלט
ג’אמה מהפיליפינים הגיעה לכאן עם משפחתה ועם חברים נוספים. הם גרים בבת ים, אבל בבית אין ממ"ד. בפעם הקודמת, במהלך מבצע "עם כלביא", הם נכנסו למקלט בבניין אחר ושם נתקלו באדם שצעק עליהם ועל הילדים.
"החוויה הזאת הותירה את הילדים מפוחדים. גם לאחר שהתקשרו למשטרה, הם לא רצו לחזור לאותו מקום. הילדה הקטנה עדיין חוששת ממנו, ולכן החלטנו לחפש מקום אחר, כך הגענו לכאן. למרות הרעש ולמרות הצפיפות, לפחות הילדים לא מפחדים כאן".
עם השוהים בחניון נמצאת גם נערה בת 17 בשם ג'יזל, שמקפידה לשמור על הילדים שלא יצאו מהחניון לבדם. כולם מכירים את כולם והיא מקווה שהמלחמה תסתיים במהירות. בינתיים, המשפחות מדברות עם קרוביהן בחו"ל דרך שיחות וידאו. הפייסטיים מרגיע את ההורים הרחוקים, שרואים בטלוויזיה את התמונות מהמלחמה ומודאגים מאוד.
שרה בת ה-12, בתה של ג'אמה, מספרת שהם באו לכאן כי בבית אין מקום מוגן. לישון בחניון זה לא פשוט, והיא גם צריכה להשתתף בשיעורי הזום. בהתחלה זה היה קשה, אבל לדבריה כולם כבר התרגלו.
מחלקים אוכל, מסדרים מזרנים
מי שמנסה לעזור לקבוצה הוא אלעד זמיר, מתנדב בעמותת UCI, הנאבקת בגירוש ילדים שנולדו בארץ לעובדים זרים. לדבריו, מדובר בקבוצת משפחות של עובדי סיעוד, חלקם עדיין עובדים וחלקם בין עבודות, שנאלצו לעזוב מקומות אחרים שבהם שהו, כולל בית ספר בלפור בתל-אביב שבו היו בעבר.
הארגון נמצא בקשר עם העירייה ועם הנהלת הסנטר, כדי לאפשר להם להישאר במקום. המתנדבים סייעו להביא מזרנים ואוהלים, וגם הנהלת הסנטר משתדלת לסייע ככל האפשר.
לדבריו, "בתחילת הדרך היו כאן רק כמה משפחות, אבל בהמשך הגיעו עוד אנשים שחיפשו מחסה. בלילות כבר יש במקום עשרות אנשים. זו לא נקודת המחסה היחידה בתל-אביב, יש כמה מוקדים שבהם עובדים זרים ומשפחותיהם מוצאים מקלט, בהם גם אזורים בתחנה המרכזית הישנה ומקומות נוספים בעיר".
אבל משהו בחניון של דיזנגוף סנטר יצר, כאמור, מגדל בבל מודרני. ילדים משחקים בין העמודים, אנשים מחלקים אוכל, אחרים מסדרים מזרנים. העיר ממשיכה בשגרה המתוחה של ימי מלחמה ומתחתיה, בקומה מינוס ארבע, מתקיים עולם קטן שבו אנשים זרים לחלוטין הפכו לשכנים. לפחות עד שתיגמר המלחמה.
פורסם לראשונה: 00:00, 17.03.26
