יד אוהבת הניחה את התינוק שננטש סמוך לסניף הביטוח הלאומי בחדרה בסוף חודש ינואר. כך, לפחות, רואה את הדברים אילנה קלמן הדני.
"לא רעב, לא מיובש, לא מוזנח. הייתה לצידו שקית עם הדברים שלו - בגדים וחיתולים", אומרת קלמן הדני, "ישר חשבתי על אמא שלו - באיזו מצוקה היא הייתה אם היא נאלצה להשאיר אותו כך".
כמו רבים אחרים, קלמן הדני שמעה על המקרה בחדשות. כמה דקות אחר כך הגיעה שיחת הטלפון מעמותת "חיבוק ראשון": קלמן הדני, שמתגוררת לא רחוק משם, הוזעקה להתייצב בבית החולים "הלל יפה" ולשהות עם התינוק חסר השם.
דווקא היו לה תוכניות באותו הבוקר, "אבל ביטלתי באותו הרגע", היא נזכרת. כעבור זמן קצר היא התייצבה במיון בית החולים. הצוות הרפואי ערך לו בדיקות, ואילו קלמן הדני הייתה שם בשביל להושיט יד לכל צורך אחר: להביא בגדים מהתינוקייה, לרחוץ, להאכיל. בשבע בערב החליפה אותה מתנדבת אחרת. למחרת בבוקר התינוק כבר נמסר למשפחת אומנה.
"אני לא חושבת שהוא היה לבד אפילו שנייה", אומרת קלמן הדני. היא לא יודעת מה עלה בגורלו של התינוק לאחר שיצא מבית החולים, אבל אולי זה לא כל כך חשוב: התפקיד שלה, כמו של שאר מתנדבות העמותה, משמעותי להפליא אך מוגדר להחריד - לדאוג לכך שאף תינוק לא ייוותר לבד במהלך תקופת אשפוזו בבית החולים. לא יותר, לא פחות.
אלה היו קווי היסוד של העמותה כשהוקמה לפני כעשרים שנה, וכאלה נותרו עד היום: להגיע לכל בית חולים שבו יש תינוק שהוריו אינם יכולים לטפל בו, מסיבה כזו או אחרת, ולשהות עימו - בקפסולה מצומצמת של מתנדבות קבועות - עד שחרורו מבית החולים.
גם בעידן הבינה המלאכותית והטכנולוגיה, יש דברים שאין להם תחליף: מגע אנושי, קשר עין, דיבור של חיבה.
6 צפייה בגלריה
התינוק הנטוש שנמצא בחדרה שותה בקבוק מידיה של עובדת הביטוח הלאומי
(צילום: דוברות הביטוח הלאומי )
אלא שבשנתיים האחרונות בכל זאת השתנה משהו. אולי לא במהות, אך בהחלט בכמות.
מיד לאחר המלחמה, בשנת 2024, זינק מספר התינוקות שנזקקו לשירותי העמותה לשיא חסר תקדים - 359. ב-2025 המספר התמתן מעט, אבל רק מעט: 339 תינוקות. לשם השוואה, בשנת 2023 עמד מספר התינוקות שחובקו בידי המתנדבות על 296. גם זה זינוק בהשוואה לשנים עברו.
אמנם, כמעט לאורך כל שנות קיומה של העמותה נרשם גידול במספר התינוקות המטופלים על ידה: מה שהחל ב-2005 מעשייה כמעט נקודתית, שהקיפה כ-30 תינוקות, התפתח לאורך השנים למערך משומן ומקצועי יותר שהצליח לחבק כ-100 ובהמשך כ-200 תינוקות בשנה.
אך הזינוק שנרשם מ-2023, וביתר שאת בשנה שלאחריה, יוצא דופן. בעמותה סבורים שהוא תולדה של עוד אחד מנזקי המלחמה. התפוררות שקטה, לא מדוברת, של החוסן המשפחתי. לא תמיד, לא אצל כולם. אבל יותר מבעבר.
אילנה קלמן הדני, מתנדבת בעמותה: "הייתה אמא ש'נשברה' ונעזרה בנו כי הבעל שלה הלך למילואים. לפני זה היא לא חשבה להיעזר בנו - היא אמרה: 'מה, אני מקרה סוציאלי? מה פתאום שאקבל עזרה מבחוץ?' רק כשבעלה הלך למילואים היא נשברה"
"העמותה מטפלת בתינוקות שיש להם עורף משפחתי חלש, שהמשפחה שלהם בנקודת משבר מסיבה זו או אחרת, ולפיכך הם לא יכולים לשהות לצידו", אומרת מנכ"לית העמותה אפרת יסעור, "בשנתיים האחרונות העורף כולו נחלש. גם משפחות שבשגרה לא הייתה להן בעיה, שהן יכולות לאסוף את הכוחות כדי להיות לצד התינוק - מוצאות את עצמן באנרגיות אחרות".
הראשונות להיפגע הן משפחות המפונים, שמצאו את עצמן ללא קהילה תומכת. גם משפחות המילואימניקים משלמות מחיר כבד. "הייתה אמא ש'נשברה' ונעזרה בנו כי הבעל שלה הלך למילואים", מתארת קלמן הדני, "לפני זה היא לא חשבה להיעזר בנו - היא אמרה: 'מה, אני מקרה סוציאלי? מה פתאום שאקבל עזרה מבחוץ?' רק כשבעלה הלך למילואים היא נשברה".
התינוקות הבודדים שהמדינה לא רואה
זה הזמן להבהיר: תינוקות שננטשו בלי שהוריהם השאירו סימן, כמו התינוק מחדרה, הם היוצאים מהכלל. "תינוק נטוש הוא תינוק שההורים שלו 'חתמו ויתור'", אומרת יסעור.
מתוך סך המקרים שבגינם מוזעקות מתנדבות העמותה, הקבוצה הזאת - של תינוקות שהוריהם כלל לא נוכחים בשטח - מונה שבעה אחוזים בלבד. כזה הוא למשל המקרה של התינוק דן (שם בדוי), שאושפז בבית החולים שניידר לפני שנה בדיוק.
דן, שנולד עם תסמונת נדירה, הושאר בבית החולים בידי הוריו. במשך קרוב לחצי שנה הוא שהה בפגיית בית החולים שניידר, תינוק גדול בין פגים קטנטנים. הצוות הרפואי כולו התגייס כדי להפוך את מיטתו למעין תחליף בית, עד שתימצא לו משפחת אומנה מתאימה.
גם מתנדבות "חיבוק ראשון" היו שם לאורך החודשים הללו, עד שבחודש אוגוסט האחרון נמצאה לדן משפחת אומנה. אז, הפך החיבוק הראשון לחיבוק אחרון. "כל כך התחברנו", לחשה ברוך המתנדבת יפעת יצחקי לראש השחרחר, "אנחנו רוצים שתישאר".
אבל דן לא נשאר: כיום הוא חי באזור הצפון עם משפחת האומנה שאספה אותו לביתה. לאחרונה חגג יום הולדת שנה. הצוות הסוציאלי בפגייה מתעדכן מפעם לפעם במצבו.
במובן מסוים, אומרת יסעור, תינוקות נטושים הם המקרה ה"קל". לא בשל הנסיבות, אלא משום שלתינוקות הללו יש הכרה רשמית: ברור לכולם שתינוק ללא הורים זקוק להשגחה ולטיפול, ומרגע שההגדרה נכנסת לתוקף - שירותי הרווחה נכנסים לתמונה באופן רשמי.
יסעור מבקשת להצביע על הקבוצה השנייה, הנפוצה יותר, אך מדוברת הרבה פחות. תינוקות בודדים. "כמו חייל בודד", מסבירה יסעור, "יש לתינוקות האלה הורים, אבל הם לא מסוגלים להיות איתם. לפחות לא באופן מלא".
בשונה מהחיילים הבודדים, ההגדרה של "תינוק בודד" אינה רשמית, אלא מושג שנולד מתוך השטח, פרי ניסיונן של מתנדבות העמותה. "הסוגיה הזאת לא מוכרת ולא מטופלת על ידי אף גוף במדינת ישראל", אומרת יסעור.
כל התינוקות המאושרים דומים זה לזה; התינוקות הבודדים - בודדים כל אחד בדרכו שלו. לעיתים חסרונם של ההורים הוא תולדה של מציאות מורכבת, אך לא כזו שתשפיע בהכרח על מהלך חייו של התינוק בהמשך.
"לחלקם יש הורים מאוד מסורים, אבל הם לא יכולים להיות איתם והם לבד רוב שעות היום", אומרת יסעור. "אולי האם במצב רפואי לא טוב, אולי האב במצב רפואי לא טוב, אולי יש בבית שמונה ילדים, אולי נגמרה לאם חופשת הלידה, אין לה עורף משפחתי והיא צריכה להתפרנס - ואז מי יהיה עם התינוק? יש נסיבות חיים".
אך לעיתים, היעדרם של ההורים הוא תמרור אזהרה למה שעלול להתרחש בהמשך: בכשליש מהמקרים, מתגלים בשלב מסוים סימנים לכך שההורים אינם במצב נפשי תקין - מה שמחייב נוכחות רציפה של דמות נוספת לצידו. לעיתים נדירות יותר, עולה חשש כי הדמות הטיפולית - האם, האב או אדם אחר מהמשפחה - מעמידה את התינוק בפני סכנה של ממש.
במבחן התוצאה, כ-30 אחוז מהתינוקות שבהם מטפלות מתנדבות העמותה, לא משוחררים בסופו של דבר לביתם אלא למסגרות חלופיות - אומנה, אימוץ או - במקרים הקשים ביותר - מוסדות טיפוליים.
אפרת יסעור, מנכ"לית העמותה: "בהתחלה ניסינו לקבל תמיכה ממשרדי הממשלה. אמרו לנו - מה, אין דבר כזה תינוקות נטושים. היום יש לנו מאגר מידע מאוד מסודר. הכל רשום וידוע. אני יכולה להוציא דוחות מסודרים, אי–אפשר לומר לי 'הם לא קיימים'"
במרווח הזה, שבין התינוקות שננטשו באופן "רשמי" לבין התינוקות הבודדים, מזהים ב"חיבוק ראשון" פער, שצמצומו הכרחי כדי למנוע השלכות קשות על חייהם של מאות תינוקות בשנה. "התינוקות האלה נשארים לבד רוב שעות היום, אבל לא תמיד הצוות הסוציאלי מודע לזה", אומרת יסעור, "כדי שהם יידעו - מישהו בצוות הרפואי צריך לשים לב שאין תמיד תמיכה לתינוק הזה.
"אבל הצוות מתחלף, והאחות שמגיעה בארבע לא יכולה לדעת שאף אחד לא היה עם התינוק הזה בשעות הבוקר. באיזשהו שלב מישהו כנראה יבין שזה המצב - אבל זה עלול לקחת זמן".
ובמילים אחרות: בין השלב שבו ההורים מתחילים להיעדר יותר ויותר מבית החולים, לבין הרגע שבו יובהר מעל לכל ספק שנדרשת התערבות של שירותי הרווחה - לא בהכרח משום שההורים אינם כשירים לגדלו כליל, אולי הם צריכים תמיכה או מעטפת זמנית - עלול לחלוף זמן רב מדי.
"בממשלה אמרו שאין תינוקות נטושים"
היה זה הפסיכואנליטיקאי ג'ון בולבי שטבע בשנות ה-60 את מושג ההיקשרות - אותה חוויה ראשונית של קשר בין תינוק להוריו, שתשפיע באופן דרמטי על מידת הביטחון, ההתפתחות הרגשית והיכולת ליצור קשרים חברתיים בהמשך החיים.
ומה עם תינוק ששוכב ימים ארוכים במיטת האשפוז בלי דמות קבועה שנמצאת שם כדי להרגיע ולחבק? אילו דפוסי היקשרות ילוו אותו לאורך חייו?
יסעור חוששת לשלום התינוקות שנותרים מחוץ לרדאר של רשויות הרווחה והבריאות במשך זמן רב, רב מדי. "בשלב האשפוז התינוק טרם מוגדר כמקרה רווחה, והליכי הבירור, ההכרה והטיפול הממסדי מצויים בעיצומם אך מתמשכים לאורך זמן", מוסבר בדוח שמפרסמת העמותה בימים אלה.
אל הוואקום הזה נכנסת העמותה. ב"חיבוק ראשון" היו יכולים להתגאות בכך, אך במובן מסוים זוהי בראש ובראשונה תעודת עניות - למדינת ישראל.
יסעור מתארת תרחישים היפותטיים, אך בהחלט לא נדירים במיוחד: תינוק שנולד לאם הזקוקה לגמילה מסמים, או להורים שעולה חשד ראשוני כי הם נוקטים אלימות כלפי הילד. "ברגע שהאשמה תהיה ברורה, מערכת הרווחה תיכנס לתמונה", אומרת יסעור, "אבל מי מטפל בילד עד אז, בזמן החקירה? אנחנו. ומה אם לא היינו?
"בהתחלה ניסינו לקבל תמיכה ממשרדי הממשלה", היא נזכרת בתחילת דרכה של העמותה, "אמרו לנו - מה, אין דבר כזה תינוקות נטושים. היום יש לנו מאגר מידע מאוד מסודר. הכול רשום וידוע. אני יכולה להוציא דוחות מסודרים. אני יודעת מי נמצא איפה, כמה ולמה, מאיזו סיבה הם נמצאים. אי-אפשר לומר לי 'הם לא קיימים'".
לפני כשנתיים, ניסו לקדם בעמותה חקיקה שתסדיר את הטיפול בתינוקות הבודדים באמצעות תוספת לחוק הנוער - אותו חוק המגדיר את תפקידיה וסמכויותיה של העובדת הסוציאלית המומחית לתחום, ומגדיר מהם קטינים נזקקים - שאינם זוכים לטיפול הולם מצד האחראים עליהם.
על פי הצעת החוק, לשבעת הסעיפים המגדירים בחוק מיהו קטין נזקק (למשל: קטין שנמצא משוטט, או קטין שסובל מהזנחה), יתווסף גם סעיף המתייחס לאותם תינוקות בודדים השוהים באשפוז. כך, מאמינים בעמותה, המדינה תיאלץ להגדיר לראשונה מיהו קטין בודד ולגבש נוהל התנהלות - וחשוב לא פחות: לתקצב מענים מותאמים.
הצעת החוק הונחה על שולחן הכנסת לפני קרוב לשנתיים בידי ח"כ דבי ביטון ("יש עתיד"), אך קידומה נבלם על רקע התנגדות משרד הבריאות ומשרד הרווחה.
במשרד הרווחה הסבירו במענה לפנייתנו כי לשיטתם אין צורך בחוק הזה, שכן כבר בנוסח הנוכחי של החוק ישנו סעיף המתייחס באופן כללי לילדים שהאחראים עליהם אינם מסוגלים לטפל בהם. "משרד הרווחה מכיר ברגישות המקרים בהם תינוקות שוהים בבתי חולים ללא טיפול הורי רציף", נמסר מהמשרד, "בתקופת האשפוז, האחריות לטיפול בהם היא של מערכת הבריאות, באמצעות הצוותים הרפואיים והעובדים הסוציאליים בבית החולים.
"במקרים שנדרשת מעורבות של שירותי הרווחה, בדרך כלל בתי החולים מעדכנים את המחלקה לשירותים חברתיים, אשר אליהם מועבר המשך הטיפול עם שחרור התינוק".
יסעור לא מקבלת את ההסבר הזה: החוק, היא אומרת, הוא התשתית שתחייב את משרד הרווחה ומשרד הבריאות לגבש נוהל שינחה את בתי החולים כיצד לנהוג בתינוקות בודדים. בעמותה כבר שבעי ניסיונות מלנסות לגבש נוהל כזה, גם ללא חוק מחייב: לפני כשנתיים נערכה פגישה בנושא עם נציגים ממשרד הבריאות - ובהם העו"סיות הראשיות בבתי החולים. הנוהל מעולם לא פורסם.
במשרד הבריאות לא הכחישו שפעילות העמותה מבורכת, אך עומדים על כך שאין שום צורך בנוהל ייעודי לנושא. "לאחר בחינת הדברים", נמסר מהמשרד, "לא נמצא צורך בנוהל חדש בנושא, שכן המענה למצבים אלו כבר מוסדר במסגרת חוק הנוער (פיקוח והשגחה), המגדיר עילות נזקקות ומקנה לעובדות הסוציאליות סמכות להתערב כאשר אין אחראי לקטין או כאשר ההורה אינו מסוגל לטפל בו.
"במציאות הקלינית, כאשר צוות בית חולים מזהה תינוק המאושפז ללא ליווי הורי מספק או כאשר עולה חשש להזנחה, העובדת הסוציאלית בבית החולים פועלת בהתאם לנוהלי המערכת".
מבין השורות, עולה מתח הנוגע לגבולות האחריות על התינוקות הללו: מי שייקח אחריות, הוא גם מי שיידרש לתקצב את הפתרון. ואמנם, לאחר שהבהירו מדוע לדעתם אין צורך בחקיקה, אמרו במשרד הרווחה כי כך או כך, בתקופת האישפוז האחריות לטיפול בתינוקות היא של הצוותים הרפואיים בבתי החולים - כלומר מוטלת על מערכת הבריאות ולא על מערכת הרווחה.
יסעור לא מופתעת. "משרד הרווחה ומשרד הבריאות, באופן שיטתי, מעבירים ביניהם את הכדור; משרד הרווחה אומר 'בית החולים מטפל', ובית החולים אומר 'מה אני אמור לעשות עם הילד הזה', כי מדובר לכאורה במקרה רווחה. מה בסך הכול ביקשנו? שיהיה נוהל שמסדיר את המצב".
פעילות העמותה מבוססת על תקציב צנוע הנסמך על תרומות, וללא כל תמיכה מצד המדינה. יסעור מכהנת בתפקיד המנכ"לית בהתנדבות. שלא לדבר על המתנדבות בבתי החולים. בחישוב גס, אומרת יסעור, שעות ההתנדבות של ה"מחבקות" מצטברות לסכום השווה לכ-1.6 מיליון שקלים בשנה. סכום ש"נתרם" באופן ישיר לאוכלוסייה חסרת הישע ביותר במדינת ישראל. לאחרונה הנטל הולך ומכביד.
"התכוונתי להתנדב כמנכ"לית שנה אחת, ובינתיים אני כאן כבר שש שנים. אין איך לשלם למנכ"ל, אז לא אקום ואעזוב". לדברי יסעור כוח האדם בעמותה - בעיקר עובדות סוציאליות, האמונות על הליך המיון, הקליטה וליווי המתנדבות - צומצם בכמחצית, בזמן שכמות הפניות הוכפלה.
"כמה נוכל להמשיך לעבוד ככה? אני לא יודעת", אומרת יסעור.
העובדות הסוציאליות בעמותה הן חלק בלתי נפרד ממה שמייחד את "חיבוק ראשון", לעומת ארגוני חסד אחרים - וכאלה יש הרבה - המבוססים על מתנדבים בבתי החולים. "אצלנו יש צוות מקצועי שמפקח כל הזמן - אין מצב שאנחנו לא יודעים מי המתנדבת, מתי היא הגיעה ומתי היא הלכה. מדובר בתינוקות חולים מאוד - אי-אפשר לשלוח אליהם סתם ככה כל אחד", אומרת יסעור.
אפרת יסעור: "למשרד הבריאות והרווחה נוח, כי אנחנו לוקחים הכול על עצמנו. אנחנו עובדים בדוחק מול משרדי ממשלה ערלי לב שלא עושים את הצעד הקטן של גיבוש נוהל". ומה יקרה ביום שבו הנטל יהיה כבד מדי, והעמותה תיאלץ לסגור את שעריה? יסעור מקווה שהעובדות הסוציאליות ישמיעו קול צעקה שידחף סוף-סוף לפעולה. ואם לא? "התינוקות יישארו לבד"
ההליך הקפדני הוא פרי החלטה פנימית של העמותה, ויסעור לא מסתירה את התסכול שלה כשהיא מדברת על היעדר הנכונות של המדינה להכיר בו באופן רשמי ולתמוך בו. "למשרד הבריאות והרווחה נוח, כי אנחנו לוקחים הכול על עצמנו. אנחנו עובדים בדוחק מול משרדי ממשלה ערלי לב שלא עושים את הצעד הקטן של גיבוש נוהל".
ומה יקרה ביום שבו הנטל יהיה כבד מדי, והעמותה תיאלץ לסגור את שעריה? יסעור מקווה שהעובדות הסוציאליות ישמיעו קול צעקה שידחף סוף-סוף לפעולה. ואם לא? "התינוקות יישארו לבד", היא אומרת בצער.
"לנו יש אפשרות לתת תשומת לב"
פגיית בית החולים שניידר מוגנת מרוחות המלחמה. המחלקה הממוגנת החלה להיבנות עוד לפני 7 באוקטובר, והמלחמה זירזה את המעבר. בפינה אחת של החדר, המטפלת במוזיקה שרה לאם ולתינוקה: "כל שעה נשיקה, כל שעתיים חיבוק".
במיטה הסמוכה מאושפזת כבר תקופה תינוקת שהוריה לא נמצאים עימה כאן: האשפוז ארוך, והילדים בבית זקוקים גם הם להוריהם. מתנדבת של העמותה נמצאת עימה, ממתינה לה בסבלנות שתתעורר על מנת שתוכל לאכול מבקבוק. הצינורות על גופה של התינוקת לא משאירים מקום לספק באשר לאתגרים הרפואיים שהיא נושאת עימה, ובוודאי עוד תישא בהמשך חייה.
"הורים שנמצאים פה כבר כמה חודשים הרבה פעמים מאוד מתקשים להפריד בין התינוק שלהם לבין החלקים הרפואיים, המבאסים, הקשים", אומרת עו"ס עדי ברמן מהפגייה בשניידר, "המתנדבות מגיעות רעננות, והן רואות את המתיקות ואת החמידות מעבר לפגיעה".
דנה קמינסקי, מתנדבת העמותה זה כחמש שנים, מסבירה שהצוות הפורמלי בבית החולים עושה ככל יכולתו על מנת לתת תשומת לב לכל התינוקות, "אבל מה לעשות, המיטות האחרות קוראות להם. לנו יש את האפשרות לשבת בסבלנות, לחכות שהתינוק יעשה גרעפס עוד פעם, כי זה מה שהוא צריך, וכי אני יכולה לתת לו את כל תשומת הלב".
ובכל זאת, לאחר אשפוזים ארוכים, בשלב כלשהו יגיע הרגע להיפרד. "אני מאוד עובדת על עצמי, על העניין הזה של הפרידה", אומרת קמינסקי, "להזכיר לעצמי שהתינוק יוצא לתחנה הבאה שלו, וזהו. פה נגמר תפקידי".
פורסם לראשונה: 00:00, 10.04.26
