"חששו שיגייסו אותי למלחמה"
אע"צ ב' (60), אחראי על מערך ההדרכה בבה"ד 20
ב' הוא אזרח עובד צה"ל מראשון לציון, נשוי ואב לשלושה. עלה ארצה מאיראן ב-1980, כשהיה בן 15.
"עלינו אחרי שהמשטר נפל, כשרוחות המלחמה כבר החלו לנשב באיראן. המהפכה יצרה מצב שבו פחות נוח כיהודי לחיות באיראן, והמשפחה שלי חששה שיגייסו אותי למלחמה".
על חייו באיראן כילד וכנער הוא מספר: "גדלתי במחוז כרמאנשאה, שעכשיו נמצא בכותרות בגלל ייצור הכטב"מים. עד המהפכה החיים שם היו נורמטיביים - בית, משפחה, לימודים, קהילה יהודית קטנה. אבל אז התחילה המהפכה - היו פוגרומים, הפגנות, מצאתי את כל החברים שלי מפגינים והמצב היה בעייתי. הביטחון האישי שלי ושל המשפחה שלי התערער.
"באיזשהו שלב המשטר נפל, מה שאף אחד לא חלם שיקרה, ואז התחילה דילמה של המשפחה אם לעלות לישראל". בסיוע הסוכנות היהודית הצליחה המשפחה להגיע ארצה, כשהוברחו על מטוס מטהרן ליוון. "ברגע שהמטוס חצה את השטח הטריטוריאלי של איראן, התברר שרוב הנוסעים על המטוס הם יהודים. מדינת ישראל היא המקום הבטוח ליהודים, לעם ישראל", הוא קובע.
ב': "איראן היא מעצמה. אני מתגעגע לימים שזו הייתה ארץ נורמטיבית, מתגעגע למזרח תיכון בלי מלחמות מיותרות. שיחזרו לחיות בשלום, שנוכל לבקר אחד את השני. אשמח לעשות שם טיול שורשים"
ב-1984 התגייס לחיל הטנ"א, ובמשך 14 שנים שירת בתור מדריך תחמושת. "היה לי מאוד ברור שאין נתיב אחר, שאתגייס לצבא ואעשה שירות משמעותי. בחיל הטנ"א מצאתי שירות כזה - חיל שיודע לתמוך את הלחימה בצורה הכי מקצועית.
"עכשיו, כשאני במפקדת החיל, אני רואה איך החיל מביא ערך בלחימה כל כך ארוכה ומצליח לתמוך את כל המערכים - יבשה ים ואוויר".
כעת, במהלך שירותו כאזרח עובד צה"ל, ב' "לוקח חלק פעיל בהגנה על המולדת שלי - ישראל, מדינת היהודים" - כפי שהוא מתאר בגאווה, ומקווה שיוכל לבקר שוב במדינה שבה נולד: "איראן היא מעצמה. אני מתגעגע לימים שזו הייתה ארץ נורמטיבית, מתגעגע למזרח תיכון בלי מלחמות מיותרות. שיחזרו לחיות בשלום, שנוכל לבקר אחד את השני. אשמח לעשות שם טיול שורשים".
"אבא שלי כבר הכין מזוודה"
רס"ם ד' (42), רס"פ בגדוד 972, מחוז ירושלים והמרכז
ד', נשוי ואב לארבעה, נולד באיראן למשפחה ציונית. עשור לפני שנמלטו ארצה, אביו כבר ביקר בישראל. את המסע - שבמהלכו עברה המשפחה מאיראן לפקיסטן, משם לפריז ואז לישראל - הוא זוכר היטב למרות שהיה רק בן שש.
"גרנו בשיראז, שם נפרדנו מהמשפחה הקרובה של אבא שלי", מספר ד', "נסענו לאספהאן, שם נפרדנו מסבא וסבתא מהצד של אמא. אני זוכר את הבית של סבא - זה היה בית ענק, מטורף. בכלל, אני זוכר כל מיני דברים קטנים, אבל יש גם הרבה דברים שכבר שכחתי.
"אף אחד מהמשפחה המורחבת לא ידע. עלינו על ג'יפ שנסע מאיספהן לפקסיטן, למעבר הגבול. המבריחים המוסלמים לקחו מאיתנו את כל הרכוש שהיה לנו - כסף, זהב, מזוודות. המעבר הזה לקח שלושה-ארבעה ימים. לא היה מה לאכול, רק בננה ותמרים. שתינו מים עם בוץ.
"אני זוכר שהייתה בהלה מאוד גדולה. במהלך הנסיעה קלטו שאנחנו בורחים דרך ההרים, נסעו אחרינו, ירו באוויר, אבל הנהג נתן גז כדי לפרוץ את המחסום בדרך ולעבור את הגבול.
"בפקיסטן היה יותר טוב, הייתה נציגות של הסוכנות היהודית שדאגה לנו. במשך 16 ימים של מסע ההורים שלי רק בכו. זה סוג של טראומה. אני לא יודע איך הם עשו את זה עם שני ילדים קטנים. דוד שלי נרצח בעבר כשניסה להגיע ארצה, הרוג מלכות. ברוך השם, אנחנו אנחנו זכינו להצליח לברוח לארץ".
אחרי שנחתו בישראל, הגיעה המשפחה למרכז קליטה במבשרת ציון. בגיל 18 ד' התגייס לצה"ל ושובץ בפיקוד העורף. "עשיתי הכול כדי להיות קרבי, שבוע הייתי בבקו"ם כדי לנסות להעלות פרופיל, אבל לצערי זה לא צלח. בסוף התגייסתי ל'חילוץ והצלה', ועברתי שירות מאתגר ומעניין שלמדתי בו הרבה.
"היה לי מפקד שאני מאחל לילדים שלי. גם היום, אחרי 25 שנים, אנחנו בקשר. חוויה מדהימה. לדעתי כולם צריכים לעשות צבא וגם להמשיך למילואים", הוא מסכם.
כיום ד' מגוייס לשירות מילואים, ונמצא בערפל מוחלט לגבי גורל משפחתו באיראן. "אני רק יודע שדוד שלי נפצע בבלגן שהיה שם", הוא מספר.
התקווה שלו היא "קודם כל לעם ישראל, העם היהודי הנבחר והטוב, שנסיר את האיום שמרחף מעל הראש שלנו מכל כך הרבה מדינות ערב. ולגבי העם האיראני, היהודים, המשפחה שלי ששם - שנחזור לתקופה שלפני המהפכה, שנוכל לבוא לבקר, מדינה כל כך יפה. שנזכה לבקר בה בנחת. אבא שלי כבר הכין מזוודה. הוא כל כך רוצה לנסוע לשם, אחרי כל השנים".
"גם אז השלטון היה אכזר, אבל זו הייתה ארץ חופשייה"
סא"ל (מיל') ש' (65), מנל"ח במחוז ירושלים והמרכז
ש' מנתניה, נשוי ואב לשלושה, עלה לישראל ב-1973, חודש לפני מלחמת יום כיפור, כשהיה בן 13. "אבי היה איש קהילה בכיר וניהל את בית הספר התיכון הכי גדול בטהרן", הוא נזכר. "הייתי צמוד אליו והלכתי איתו לכל מקום. נסענו יחד להמון ערים וביקורים.
"איראן מדינה מדהימה ביופייה, ומטהרן יש לי חוויות ילדות מדהימות. אחת החוויות הכי יפות שלי היה טיול במשהד, אחת הערים הגדולות באיראן ,שם קבור אחד האימאמים הגדולים. היינו שם במשך שבוע, טיילנו בעיר היפהפייה ויש לי זיכרונות ילדות עשירים מאוד".
בארץ שהתה משפחתו במרכז קליטה, ובהמשך ש' התחנך בפנימייה חקלאית במסגרת עליית הנוער. עם גיוסו לצה"ל השתבץ כלוחם בחטיבת גולני, וב-1982 יצא לקצונה במהלך שירות מילואים. בשנים אלו, היה עד למהפכה באיראן מרחוק.
"זו לא איראן שהכרתי כילד", הוא מסביר. "שלטון השאה באיראן היה גם הוא אכזר כלפי מי שהתנגד להם, אבל זו הייתה ארץ חופשייה. יכולת לטייל איפה שאתה רוצה, ללבוש מה שאתה רוצה.
"היום יש שם משטר קשה מאוד, הרבה אנשים שסובלים, ומהמשפחה שנשארה שם שמעתי סיפורים מאוד קשים. יש לי כאב גדול על מה שקורה באיראן. זו המדינה שבה נולדתי, ויש לי ממנה חוויות ילדות מדהימות. החלום שלי הוא לחזור לבקר בה, ואני שמח על מה שצה"ל והאמריקנים עושים כדי למגר את השלטון האכזר הזה".
ש' ממשיך ומספר על המשפחה שנמצאת כעת באיראן, והקשר עימם נותק. "לא דיברנו כבר כמעט חצי שנה, נתק מוחלט. אני דואג להם, קשה להגיע למידע סביבם. מכירים רק מה שרואים בתקשורת. עוד לפני המבצע דוד שלי סיפר לי שהם חיים בקהילה קטנה ומצומצמת, חיים בתוך גטו, בינם לבין עצמם".
על השירות הממושך, בקבע ובמילואים, אומר ש': "אני מאוד גאה במדים שאני לובש, בשבילי זו זכות וגאווה גדולה לעלות על מדים ולשרת בצה"ל".
הוא מוסיף כי אחותו משרתת במשרה בכירה במערכת הביטחון, ומשתף בתקוותו לעתיד ארץ הולדתו: "אני מקווה שהשלטון הרע הזה יושמד, ויהיה סוף-סוף חופש לעם האיראני. זה עם מדהים בעיניי. זו התפילה שלי".
פורסם לראשונה: 00:00, 25.03.26
