בשביל עזרא יכין, עוד שנתיים וקצת בן 100, יש את ישראל, להלן מדינה שהיא נס רפואי, ארץ זבת חלב ודבש אריות, ויש את כל השאר. כל השאר יכול להיות למשל הבן שלו מיכאל שיושב מימינו, משלב ידיים, ועיניו הכחולות ממוקדות קדימה במעין השלמה שאין מה לעשות וזה המצב. אלו סדרי העדיפויות של אבא.
כשמיכאל נפצע מכדור במלחמה האחרונה בעזה, והובהל לבית החולים, וראה כבר אור לבן, לבן-לבן, זה של המנהרה של העולם הבא, ואז עבר החייאה ואז ניצל, ואז ניתוחים, אבא שלו עזרא, שנפצע 75 שנה לפניו, תר אחרי משבצת בלו"ז כדי לבקר אותו.
7 צפייה בגלריה
עזרא ומיכאל יכין. "כנראה נגזר עליי להיות חוליית המשך של לוחמים ופצועי צה"ל"
(צילום: עוז מועלם)
זה לא היה פשוט. האב, שגויס בצו 8 באותם ימים, התרוצץ בין הרצאות מוטיבציה ללוחמים ברחבי הארץ. אנחנו זוכרים אילו ימים אלה היו וכמה מוטיבציה הייתה משאב מבוקש. ובכל זאת עזרא מצא אשנב בין ההרצאות והגיע על מדי א' וכובע מצחייה אל בית החולים, בדיליי של יממה. וזה נראה לכולם הגיוני. גם למיכאל, שבינתיים החליף את האור הלבן בפלורסנט של טיפול נמרץ.
"באותם ימים רצתי מיחידה ליחידה", עזרא מסביר בטון שאפשר להגיד עליו הכול - מתנצל הוא לא.
"הייתי מטושטש מכאבים, אבל חיכיתי לפגוש אותו", מיכאל ממשיך, "רק שבתקופה ההיא אבא היה מגויס לעם ישראל. משפחה זה מקום שני, וזה בסדר. לקח לי זמן להשלים עם זה, וגם לילדים שלי, כי הוא סבא נפלא, אבל אנחנו יודעים שזו השליחות שלו.
"אז הוא בא על מדים, חיבק אותי, שאל מה שלומי, מאוד שמחתי. ואז אמר, 'תקשיב, אני מצטער, יש לי הרצאה עוד מעט, אני צריך ללכת', והייתי לגמרי בסדר עם זה".
טומי גאן וקפה עם הל
זה סיפור על אבא ובן שנפצעו במאבק על אדמת המריבה שכאן בהפרש של 75 שנה. האחד בקרבות טרום הקמת מדינה, והשני במלחמה שהחלה לפני שנתיים וחצי ועוד לא באמת הסתיימה. שיא גינס, מיכאל מציין. רק שלא ברור אם בגינס מודדים שיאים כאלה, שבהם צלקות משפחתיות משתלבות באלה של המדינה, ובסופו של יום הן דרך לתאר מלחמת עצמאות שלא נגמרת.
מיד כשמתיישבים, בכל אופן, הבן מתכבד ומעביר את זכות הדיבור לאביו. הוא הכוכב האמיתי בחדר.
7 צפייה בגלריה
האב ליד מיטת בנו הפצוע. "הייתי גאה, דאגתי לו, אבל לא ידעתי מה זה לפחד"
(צילום: אלבום פרטי)
וכשעזרא מספר על ימיו כלוחם בלח"י, שבהם זכה לכינוי "אלנקם", ועל הפציעה שגרמה לו לאבד עין, בתקופת הקרבות על ירושלים, הוא לא סתם מספר. הוא בתוך הסיפור. הוא-הוא הסיפור.
הקול שלו רועם ברגעי דרמה היסטוריים. ההכרזה של בן-גוריון למשל. והידיים מתנפנפות ומציירות באוויר קרבות עם אקדחים חלודים בני תשעה עשורים ורובי טומי גאן. העיניים נעצמות לפרקים. נזכרות. ואז נפקחות. כמעין חלונות קטנים בזמן. כמעין תזכורות לימים שבהם באטמוספרה של המזרח התיכון לא מלכו מטוסי F35 עם טייסים ישראלים. אפילו על האדמה שלנו לא היינו בעלי בית.
איפה מתחיל הסיפור, אני שואל. במכבים, שנלחמו בזרים כדי לשחרר את הארץ, עזרא משיב. היית שם, אני מנסה להכניס חיוך. בן דוד שלי, יהודה המכבי, הוא משיב. ואז מברך "שהכל נהיה בדברו" על קפה בוץ עם הל, ואז נותן עובדת רקע: "בימי חיי פגשתי וראיתי הרבה, אבל המשפט ששמעתי יותר מכל זה 'ערבים רצחו יהודים'".
כשזו עובדת הרקע, אני מעיר, מסלול החיים לא מותיר ברירה.
"יש ברירה", הוא מרים קולו, "להיות כפופים, לברוח מהארץ. את הברירה הזאת אסור לקבל. 2,000 שנה היינו כפופים לזרים, מספיק".
הוא גדל בירושלים במשפחה של שישה אחים. סבו בא מסוריה, הסבתא ממצרים. החברים הראשונים שלו, הוא מספר, היו יתומים שהוריהם נרצחו בפרעות תרפ"ט. בלילות היה שומע את אמו צווחת, זכר לרגעים שבהם ערבים כמעט מצאו אותם, כשעוד היה תינוק.
בגיל 15 הוא הצטרף ללח"י. הדביק כרזות של המחתרת, או השיג מידע מתוך דואר שהשלטונות בלונדון שלחו לנציגים בארץ. להילחם לא נתנו לו. עדיין לא. "והתחננתי כמו שהיום אני מתחנן. אז אמרו לי צעיר מדי, עכשיו זקן מדי", האיש שגם היום נושא איתו אקדח, כועס. מדינה מקצצת כנפי יושביה.
עם הזמן החל להשתתף בתצפיות, במארבים ובקרבות נגד הבריטים והערבים. "ניצלתי ממוות המון פעמים. לפעמים כמה פעמים ביום", אמר.
כשהיה בן 20, פברואר 48', לקראת עזיבת הבריטים והקמת המדינה, נפצע בפעם הראשונה. הם ארבו לחיילים בריטים כדי לקחת מהם את כלי הנשק. התפקיד שלו היה לחפות. היה לו אקדח תופי. בכיס אחד, השמאלי, הוא נזכר, החזיק רימון מילס, ובימני מעין חזיז. משהו בתוכו, תחושה, גרם לו להעביר את הרימון לכיס השני.
באזור כיכר ציון נתקלו בשני שוטרים בריטים. "אחד מאיתנו שלף את האקדח, אמר להם, הנדס אפ", הקול שלו עכשיו הופך דרמטי, והוא מדגים הרמת ידיים. "ואז הם התחילו לירות. אני בא לשלוף את האקדח, ומרגיש הלם. לא מצליח להזיז את היד. לא מבין מה קורה", הידיים שלו ישרות לצידי הגוף. קופאות, מתפלאות. מתחננות.
"בינתיים אנגלי אחד רץ לסמטה, כמה מהחברים שלי רודפים אחריו והורגים אותו. חבר אחר שנפגע מכדור בריאה תופס לשוטר השני את הנשק, מנסה לקחת. שניהם נופלים מולי על המדרכה כמו בסרטים, כל אחד מושך את הנשק אליו. והיד שלי עדיין לא זזה, כמו שיתוק", הוא מביט בידו, זו שלא נענתה לו אז. כאילו יש לו עדיין חשבון איתה.
מיכאל: "הייתי מטושטש מכאבים, אבל חיכיתי לפגוש אותו. רק שבתקופה ההיא אבא היה מגויס לעם ישראל. אז הוא בא על מדים, חיבק אותי, שאל מה שלומי, מאוד שמחתי. ואז אמר, 'תקשיב, אני מצטער, יש לי הרצאה עוד מעט, אני צריך ללכת', והייתי לגמרי בסדר עם זה"
בסיפור שלו, בכל אופן, הבריטי עכשיו קם, מתחיל לברוח, עוד שנייה נעלם. ממש באותה שנייה הוא מצליח לשלוף את האקדח ולירות. "הבריטי נופל הרוג", עזרא קורא בקול, ואז משתתק לכמה שניות. כמו נותן למידע לחלחל.
"רצתי משם, ותוך כדי הרגשתי שאני צולע", הוא תופס בירך השמאלית. מסתבר שקיבל כדור, מה שגרם לו לשיתוק הזמני ביד. נכנס מצד אחד, יצא מהצד שני, דרך הכיס. "איפה שהיה אמור להיות הרימון".
עכשיו הוא נעמד. והקול מתרומם איתו. "הבנתי שנס גדול היה לי", אומר.
מתיישב.
ללכת בדרך המכבים
אין מה לומר, עזרא יודע לספר סיפורים. זה רגע רחוק של מאבק על הקמת המדינה, ובכל זאת אתה יוצא ממנו עם עיגולי זיעה. כאילו בחוץ עדיין מסתובבים בריטים עם טומי גאן מימי המנדט, וגם לך לא נלחץ האקדח.
וזה עוד לפני האירוע השני, שלושה חודשים אחר כך, ביולי 48'. מדינת ישראל כבר הוקמה, המחתרות עדיין נלחמות בירושלים, ואז מגיעות להסכמה על מתקפה משותפת לשחרור העיר העתיקה.
"עם ישראל הולך בדרך המכבים. חלום הדורות הולך להתגשם", קולו הנרגש של עזרא עכשיו מהדהד בבניין שבו אנחנו יושבים. בחוץ, אפשר לדמיין, מכוניות עוצרות בחריקה.
7 צפייה בגלריה
עזרא במילואים בהרצאה בפני חיילים. "אנחנו עלינו מאפר הגלות, הדור הנוכחי יעלה למקומות יותר גבוהים"
(צילום: אלבום פרטי)
מכל הסיפורים של אבא, שאותם שמע אין-ספור פעמים, זה הקטע שהכי מרגש את מיכאל. "סמוך למחנה שלהם היה בית יתומים של ילדים ניצולי שואה", הוא מוסיף פרט. עזרא: "וכשהם שמעו שאנחנו הולכים לעיר העתיקה, הם צעקו לעברנו, 'הצליחו, הצליחו, לכו בשלום ושובו בשלום'".
תוך כדי הכנות למבצע הם התבשרו שהממשלה הסכימה להפוגה בלחימה ב-5:30 בבוקר. ובכל זאת קבעו להסתער ב-23:00 בלילה. רק שאז, עזרא מתאר, עדיין בכעס, "ההגנה" מבקשת לדחות את פעולת הפריצה בשעה. ואז דחייה של עוד שעה ועוד שעה. בינתיים הערבים מפגיזים. "ובום, פגז מתפוצץ לידי".
עכשיו הוא אוחז בעין. "לא ידעתי אם היא נמצאת במקום. קמתי לבקש עזרה אבל שמעתי מישהו נאנח, אמרתי 'אולי גם מצבו קשה', חזרתי וחיכיתי".
כשהחובשת ניגשה אליו, וזיהתה פציעת ראש קשה, היא הובילה את עזרא אל מבנה סמוך לטיפול ראשוני. דם רב ניגר, כאבים, הוא שומע חבר שלא זיהה אותו שואל "מי זה?" "והדבר היחיד שמטריד אותי, שעוד לא פרצנו לעיר העתיקה".
לוחם הלח"י הושכב על אלונקה, הובהל לאמבולנס, בדרך פגז נוסף נפל ורסיס פגע בו, ואז בית חולים. וניתוח. "מתכופף אליי הדוקטור, אומר 'תתכונן, לא נרדים אותך'. כיסו לי את הפנים באיזה סמרטוט, שאני לא אראה מה עושים".
בקטע הזה עזרא לא מסתפק במילים. הוא מדגים, בתנועות ידיים, ניתוח ראש עם אזמלים ופינצטות.
"ותוך כדי אני חושב מה לבקש מהקדוש ברוך הוא. עלו מולי חברים טובים שנהרגו, איזה גיבורים, מי אני לעומתם שאבקש חיים. כל מה שאני רוצה זה רק לשמוע, כל עוד אני חי, שירושלים שוחררה. אחר כך לא אכפת לי".
הניתוח הציל את חייו. עזרא מקריא מדוח בית החולים המקורי. דיווחים על נוזלי מוח וחוט שדרה שזלגו. הוא התעוור בעין ימין. נפצע ביד ימין, ובגופו נשארו רסיסים רבים. "כילד אני זוכר אותו עושה ככה", מיכאל מדגים עם שתי אצבעות מישהו פולה רסיס מהגוף. ואז מגדיר את אביו כנס מהלך. אחד שעבד, נהג, תיפקד. בדיוק כמו שהוא יהפוך לנס שנים אחר כך.
אחרי השיקום עזרא ביקש לחזור להילחם, אבל שוב ושוב נדחה. רק כעבור שנים החל לעשות מילואים.
עזרא: "ידעתי שזה הולך לקרות. לא איפה ואיך, אבל ידעתי שנקבל מכה קשה. אני זוכר את עצמי חודשים לפני כן מקשיב לכל מהדורת חדשות, זה התחיל או עוד לא? ההתנהגות של המנהיגים שלנו הזמינה את זה"
בגיל 35 הוא התחתן עם חיה. נולדו להם ארבעה ילדים, בהם מיכאל, היום בן 57. לאחר מותה של חיה הוא התחתן שוב, עם חנה.
לאורך השנים הייתה לו גלריה לאמנות, קיוסק, ועבד גם בפקידות. אבל בעיקר הרצה בצה"ל. כשרבים מהלוחמים בני דורו הלכו לעולמם, הוא הפך לפה של לוחמי הלח"י, ועכשיו הוא הפה של לוחמי תש"ח. של אלו שנלחמו והקריבו בשם הארץ הזו, לא זכו בה בחינם, ואז, בבוקר אחד של אוקטובר אחד, קמו לרגעים שבהם נדמה היה שאנחנו עלולים לאבד הכל. הכל.
צפרדע במים רותחים
מיכאל הילד גדל על סיפורי אביו. פרעות תרפ"ט, ההחמצה שלא הצליחו עוד בימי הלח"י לשחרר את ירושלים, התסכול על כך שלא איפשרו לו להילחם ביום הכיפורים. בעיקר הוא זוכר את תחושת השליחות. שיש פה מדינה ובית לשמור עליהם. "ושזו עכשיו המשימה שלי, של הדור שלי והדורות הבאים".
מיכאל הוא סרן במילואים. שמו השני, אלכסנדר, הוא על שם אלכסנדר רובוביץ, חברו של אביו מהלח"י, שנתפס ועונה למוות על ידי הבריטים כשהיה בן 17. הוא יועץ מקרקעין, אב לשלושה וסב לשבעה. הבן האמצעי בדיוק סיים קורס קצינים במילואים, והקטנה לוחמת בגדוד פנתר.
7 צפייה בגלריה
"המראות זרקו אותי לכל מה שאבא אמר שיקרה אם לא נהיה מספיק חזקים". מחבלי חמאס בשדרות ב-7/10
(צילום: מהרשתות, שימוש לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים)
מיכאל עצמו שירת בסדיר בגבעתי, ועושה מילואים כלוחם בחטיבת השריון 401. הוא השתתף בכל המלחמות והמבצעים מאז "חומת מגן". ואז הגיע 7 באוקטובר. כאן הבן מקבל את רשות הדיבור.
בשמחת תורה, הוא מספר, עזרא הגיע להתארח בביתו שבענתות, מזרחית לירושלים. בערב האב רקד עם ספרי התורה, ובבוקר, כשהגיעו להעיר אותו לבית הכנסת, סיפר על הודעות חריגות שקיבל על התרחשויות בדרום.
מיכאל יצא מיד לבסיס החטיבה 401, משם המשיך לעוטף. קודם, הוא נזכר, עזרא שם ידיים על ראשו ובירך. פחדת עליו, אני שואל את עזרא. "הייתי גאה, דאגתי, בחיים שלי לא ידעתי מה זה לפחד", הוא משיב.
יחד עם לוחמים נוספים נסע מיכאל לכביש 232. ואז רעים. "הגענו מאוחר מדי", הוא אומר ונזכר במראות - צעירים לבושים יפה, מאופרים, שרצו לרקוד ונטבחו, טנק שיורה על תחנת המשטרה בשדרות. מראות שרודפים אותו גם היום, ובאותם רגעים זרקו אותו לסיפורים של אבא. לטבח תרפ"ט.
"לכל מה שאבא אמר שיקרה אם לא נהיה מספיק חזקים. הוא תמיד אמר, 'הם לא רוצים מדינה, אפילו אם תיתן להם על מגש. הם רוצים להרוג אותנו'".
"ידעתי שזה הולך לקרות", עזרא מעיר מהצד, "לא איפה ואיך, אבל ידעתי שנקבל מכה קשה. אני זוכר את עצמי חודשים לפני כן מקשיב לכל מהדורת חדשות, זה התחיל או עוד לא? ההתנהגות של המנהיגים שלנו הזמינה את זה".
מיכאל: "ראיתי את עצמי יורד, כמו מרחפן, לחדר עם הרבה רופאים. והדבר הבא שאני רואה זה יד עם מכשיר הנשמה, ואני שומע קול 'הוא עדיין לא נושם', ופתאום שמתי לב שאני לא נושם, והתחלתי בכוח לצעוק, 'אני לא נושם'. אחרי כמה שניות התחלתי לנשום. ואני רואה רופאה מסתכלת עליי בדאגה, אומרת: 'הגעת לבילינסון'"
עכשיו האב ובנו ממחישים, כל אחד בדרכו, את התקופה שקדמה לאסון. עזרא ממשיל את האויב לנחש שטיפחנו, ובמקום לטפל בו, ברחנו משטחים ובנינו סביבו גדרות הפרדה וכיפות ברזל ומה לא, עד שהכיש.
מיכאל, אחריו, ממשיל אותנו, עם ישראל, לצפרדע שבושלה על פושרים, בלי לשים לב שבכל פעם מעלים לנו את הטמפרטורה. "רצחו אותנו במשך שנים, ראינו את כל המחבלים המתאבדים, הבנו מה הם רוצים, אבל לא מספיק", הוא אומר.
ב-27 באוקטובר 2023, באזור זיקים, מיכאל, הילד שחונך לשמור על המדינה כל עוד אפשר לעמוד על הרגליים, וגם אחר כך, חצה את הגדר אל תוך הרצועה עם גדוד 52. עם לוחמים שנראים כמו הילדים שלו.
את הרגעים האלה הוא מדמה להתרגשות של אביו, כפי ששמע שוב ושוב, כשהתבשר שהוא יוצא לשחרר את ירושלים. "תחושה כבדה, כי אנחנו יודעים שאנחנו הולכים ללחימה קשה עם מחירים, ובכל זאת התרוממות רוח שיוצאים למשימה היסטורית".
שלושה שבועות וחצי נלחם, ובזמן הזה הספיק ללמוד היטב על כוונות אלו ששם. הנה, הוא מציג בנייד צילום, חוברת שמצא בחדר ילדים בעזה, ליד ספרי אנגלית וחשבון. "סוף היהודים", כותרת החוברת בערבית, לצד תמונה של סכין דוקר מגן דוד.
ב-22 בנובמבר הם החלו לטהר את "עמק הגראדים" שבפאתי ג'באליה, אזור פרדסים סבוך שממנו שוגרו טילים רבים לכיוון ישראל. מתקדמים, יורים, קושי בראייה. ואז: שריקות קרובות. מיכאל מסתכל למעלה, רואה ענפים ניתזים, ועדיין לא מבין אם זה ירי אויב או חיפוי.
ואז, הוא ממשיך, בום ברגל ימין, באזור הקרסול, כאבי תופת. "צעקתי 'נפגעתי', התחלתי לקפוץ על רגל אחת, נפלתי. ניגשו אליי החברים והתחילו לטפל בי. שמו לי חוסם עורקים".
ואז אלונקה. ואז פינוי מורכב בגובה האדמה. ואז האמר. ונמ"ר. ומסוק. וכל הזמן הזה הוא בהכרה. ובמקביל, הוא לא יודע אז, לוחם אחר מהפלוגה, סמ"ר איתן רוזנצוויג, נפגע ונהרג. "מאותו צרור שאני נפצעתי", הוא מעריך.
כשיגיע לבית החולים הוא יפסיק לנשום. ולא יהיה דופק. יסתבר שאיבד דם רב, וקיבל משככי כאבים שהיה רגיש אליהם. ואז החייאה ממושכת.
7 צפייה בגלריה
סמ"ר איתן רוזנצוויג. נפגע ונהרג "מאותו צרור שאני נפצעתי", מעריך מיכאל
(צילום: נעמה פז)
וכל אותו הזמן, כשהוא בין עולמות, מיכאל יהיה במודעות מלאה. "זוכר כל רגע. הבנתי שאני בדרך החוצה. ראיתי אור לבן. ואני מבין שאני לא באיזשהו חלום או אשליה, אני חד במחשבות. מבין שנפצעתי. מבין שאני באיזשהו מקום, בלי קשר עם הגוף, בלי קשר עם כלום.
"בשלב מסוים נהיה אור אדום, שהלך והתחזק, ואני בהכרה צלולה שזהו, סיימתי את החיים שלי. ויש פחד, רצון לשמור על התודעה, כי זה מה שיש לי עכשיו, רק זה, ואם אני מאבד את זה, אז זהו.
"באיזשהו שלב ראיתי את עצמי יורד, כמו מרחפן, לחדר עם הרבה רופאים. והדבר הבא שאני רואה זה יד עם מכשיר הנשמה, ואני שומע קול 'הוא עדיין לא נושם', ואז פתאום שמתי לב שאני לא נושם, עד אז לא הייתי מודע, והתחלתי בכוח לצעוק, 'אני לא נושם'. כאילו אני מתוך מים. ואז יש התרגשות סביבי, מהתגובה שלי. ואחרי כמה שניות, די מפחידות, התחלתי לנשום. ואני רואה רופאה מסתכלת עליי בדאגה. אומרת: הגעת לבילינסון".
"להמשיך, בלי לרחם"
את כל זה מיכאל מתאר בקול שקט ומונוטוני, עם משקפיים וחולצת משבצות. אם אבא עזרא היה מספר את אותו הדבר, כמו שהוא יודע, אלוהים ישמור. האדמה תחתינו הייתה רועדת, הקירות היו זזים, הקולות עולים ויורדים, וכל מי שסביבו היה עם דפיקות לב מואצות.
שבעה ניתוחים מיכאל עבר לאחר הפציעה, לא כולם היו מוצלחים, אבל הרגל ניצלה מכריתה. ארבעה חודשי אשפוז, חמישה חודשי אשפוז יום שבהם למד ללכת מחדש. תחושת אשמת ניצול. שלוש לוויות שאליהן יצא באמבולנס, אחרי ששלושה חברים לפלוגה נפלו בזמן שהיה בבית החולים, בהם סמ"ר איתי בוטון, שטיפל בו כשנפצע.
בתחילת אוקטובר 2024 מיכאל כבר היה מגויס שוב. ושוב מצא את עצמו עם גדוד 52 בג'באליה, לא רחוק מהמקום שבו נפצע כמעט שנה קודם. "מצד אחד תחושה של ניצחון אישי, חזרתי להילחם איפה שהפסדתי והייתי כמעט גמור. מצד שני, למרות פעולות משמעותיות, אם אנחנו עדיין נלחמים פה, המלחמה אולי תקועה".
נפצעת 75 שנה אחרי אבא שלך, אתה רואה בזה עניין של גורל, אני שואל. "אני מאמין שדברים לא קורים במקרה. כנראה נגזר עליי להיות חוליית המשך, גם של לוחמים, אבל גם של פצועי צה"ל. אני מלווה חברים שנפצעו, לא רק פיזית. אז יש לי שליחות גם בזה".
אז זהו, זה הסיפור של משפחת יכין. שלושה דורות שמצאו עצמם בצו 8 אחרי 7 באוקטובר, אם מחשיבים גם את בנו של מיכאל. שני דורות, אבא ובן, שחוו כל אחד בזמנו ועל גופו את כאב ההקמה וההישרדות של המדינה היהודית. את כאבי האדמה שכאן. המחירים. הגיבורים.
הסיפור הזה כותב לעצמו פרק נוסף בימים אלה. המשפחה שוב מגויסת. מיכאל בלבנון, עזרא מרצה ברחבי הארץ, כלומר איפה שמוכנים לקבל אותו. "אני חושב שצריך להמשיך בלי לרחם, ככל יכולתנו, כדי להביס את האויב", עזרא אומר על המלחמה מול איראן.
"תמיד, מאז משה רבנו, היו בתוכנו את אלה שמתנגדים ללחימה. אבל אנחנו מכירים את האויב, יודעים מה הוא זומם, וצריכים להמשיך להכות. לא לתת לו לקום מהקרשים. היכולת הצבאית שלנו מדהימה. וכשאנחנו נחושים ותוקפים, מהשמיים עוזרים לנו.
"כשאני נשאל", הוא ממשיך, "איך אתה משווה את הגבורה בימי הקמת המדינה לגבורה של הימים הללו, אני אומר אין מה להשוות. גם אז ראיתי גבורה אדירה.
"החבר הכי טוב שלי, אלכסנדר, עונה עד מוות, עינויים נוראים, כדי שיוציא מפיו את סודות המחתרת, אבל אז היינו מעטים, ורוב העם רעד מפחד מהבריטים. עוד לא היו כל כך הרבה גיבורים כמו עכשיו. גבורה שהתגלתה כבר ב-7 באוקטובר. רוב העם למעשה, גם אלה שלא לחמו. גם המשפחות. גם אלה שעזרו ללוחמים. גבורה המונית".
עזרא: "עם ישראל התקדם מתודעת הגלות לתודעת העצמאות. אנחנו העלינו את עם ישראל מאפר הגלות, הדור הנוכחי יעלה את עם ישראל למקומות יותר גבוהים. אנחנו רואים את זה היום. האויבים שלנו הם האויבים של האנושות. ואנחנו בחזית האנושות"
מה זה אומר, אני שואל. "שעם ישראל התקדם מתודעת הגלות לתודעת העצמאות. יש אויב, ואנחנו לא מתכופפים. אנחנו העלינו את עם ישראל מאפר הגלות, הדור הנוכחי יעלה את עם ישראל למקומות יותר גבוהים. אנחנו רואים את זה היום. האויבים שלנו הם האויבים של האנושות. ואנחנו בחזית האנושות".
וכשהוא אומר את זה, משום מה אין תנועות ידיים מדגימות, והטון לא מטפס לאוקטבות חריגות. והאמת שחבל. זה משהו שכדאי שהאנושות תשמע.
פורסם לראשונה: 00:00, 01.05.26
