החייל שנפצע לצידה ביקש לומר "שמע ישראל". אבל הקצינה בר מנשורי לא הייתה מוכנה לקבל את האפשרות שזה הסוף. "אמרתי לו: 'אנחנו ממש לא אומרים 'שמע ישראל', יש לי ילדים ואני צריכה לחזור אליהם'".
רק לפני רגע היא נכנסה לקרב פנים אל פנים מול מחבלים בתחנת משטרת שדרות שהייתה לה המשרד היומיומי. היום, שנתיים וחצי אחרי אותו בוקר ו-17 שנה שבהם לבשה מדים - מנשורי כבר לא לובשת אותם, אבל בתפקידה החדש היא ממשיכה את השליחות הביטחונית.
בגיל 35, כשהיא נושאת על גופה ונפשה את צלקות 7 באוקטובר, מנשורי מבצעת את אחד המהלכים המשמעותיים בחייה. אחרי קריירה ארוכה כקצינה במשטרת ישראל, במהלכה נלחמה ואיבדה חברים בתחנת שדרות ההרוסה, היא ממשיכה בתחום הביטחון.
מנשורי, חברת קיבוץ ניר עם, נשואה ואם לשניים, נכנסה לאחרונה לתפקיד מנהלת אגף הביטחון החדש של המועצה האזורית שער הנגב - תפקיד שבמסגרתו היא מקימה מערך שאמור להגן על הבית שהיא כל כך אוהבת.
"הורדתי את המדים רק ברמה הפיזית", היא אומרת בחצי חיוך. "אבל לא בלב, לא באופי ולא בדיבור שלי. זו כבר האישיות שלי".
קרב אכזרי
"מהצבא השתחררתי אחרי שש שנים בדרגת סרן", היא משחזרת. "המפקד שלי אמר לי 'אני לא מבין למה את עוזבת, את מהר מאוד תעלי על מדים בחזרה'. צחקתי ואמרתי לו שזה לא יקרה. אחרי חצי שנה התגייסתי למשטרה. שם שירתי במשך כמעט 12 שנה, והשתחררתי בדרגת רב פקד".
בלילה שבין 6 ל-7 באוקטובר, סיימה מנשורי משמרת עמוסה במיוחד כקצינה תורנית בתחנת שדרות. זו הייתה משמרת מורכבת, שכללה בין היתר טיפול באזרחית שהשתוללה - אירוע שבו טיפלה פקודתה רס"מ מור שקורי, שנהרגה כמה שעות לאחר מכן בקרב מול המחבלים.
מנשורי חזרה לביתה בניר עם, והספיקה לישון 17 דקות בלבד. אז החלו האזעקות. בתוך דקות כבר הייתה על מדים ובדרך חזרה לתחנה, שם מצאה מציאות שלא דמיינה.
"מפקד המחוז הכריז 'פרש פלשת' - חדירת מחבלים. זאת 'הפקודה', מה שנקרא. אנחנו רגילים להגיב לאירועים, אבל בעצם אנחנו היינו האירוע בתחנה".
כשהגיעה למבנה שבו עבדה מדי יום, גילתה כי מחבלים התבצרו בתוכו. ואז היא מחליטה להיכנס לתחנה, ולהילחם יחד עם ארבעה לוחמים נוספים. "הייתי במצב של פייט (Fight). עשיתי 'שיפט' על כל הרגשות... נשמתי נשימה עמוקה, ונכנסנו ללוחמה שבחיים לא חשבתי שאכנס אליה".
הקרב היה כאוטי ואכזרי. ברגעים הראשונים בתוך המבנה ראתה מנשורי את הפקוד שלה, רס"ר אליהו ארוש, מוטל ללא רוח חיים - שעה לאחר ששלח לה הודעה בוואטסאפ: "יימח שמם של המחבלים, רציתי לצאת הביתה מוקדם", בצירוף של אימוג'י צוחק.
גם השוטר דניס בלנקי, היא מספרת, הציל את חייה פעמיים: פעם אחת כשגונן עליה בגופו מפני רימונים שנזרקו לעברם, ופעם נוספת כשצרח לה לא לצאת לשטח חשוף שבו ארבו מחבלים, שניות לפני שנהרג בעצמו.
"שנייה לפני שחילצו אותנו, התיישרנו בשורה ונתנו מכת אש. אחריה קיבלנו שני מטענים שנזרקו לעברנו ופצעו את כולנו. בשלב הזה אני בחוץ כבר, פצועה, בקושי שומעת.
"סביב השעה 10:00 הגיע הכוח של ימ"מ והצליח לחלץ אותנו אחורה. הם לקחו בעצם פיקוד על הלחימה בתחנה, ומשעות הצהריים התחלנו לחלץ פצועים תוך כדי קרב שלא מפסיק. כשאומרים את המשפט 'כבשו את התחנה' - אני אומרת 'ממש לא'. השוטרים נלחמו על התחנה עד הסוף".
"אי אפשר להסביר מה זה תחנה אחת שקוברת שמונה שוטרים בשבועיים. המשפחה שלי הייתה מפונה, לא הייתי עם הילדים, לא הייתי מסוגלת להיות אמא. הרגשתי שאני מזוהמת עם כל מה שעברתי, הייתי מאוד נעולה רגשית. לקח לי הרבה מאוד זמן רגע להבין בחזרה מי אני"
סופו של הקרב ידוע. לבסוף הוחלט להקריס את מבנה התחנה יחד עם המחבלים שהתבצרו בתוכו. אבל עבור מנשורי, המאבק לא הסתיים שם. השנה שלאחר 7 באוקטובר הייתה מאבק יומיומי. היא המשיכה לפקד, להשתתף בלוויות ולעסוק בפינוי תושבים - בזמן שהיא מתמודדת עם פציעות פיזיות מרסיסים ופגיעה בשמיעה. המחיר הנפשי היה כבד לא פחות.
"היינו ב'סשן' לוויות פסיכי. אי אפשר להסביר מה זה תחנה אחת שקוברת שמונה שוטרים בשבועיים. המשפחה שלי הייתה מפונה, לא הייתי עם הילדים, לא הייתי מסוגלת להיות אמא. הרגשתי שאני מזוהמת עם כל מה שעברתי, הייתי מאוד נעולה רגשית. לקח לי הרבה מאוד זמן רגע להבין בחזרה מי אני".
ההחלטה לעזוב
בסופו של דבר קיבלה מנשורי החלטה לא פשוטה עבורה: לעזוב את המשטרה. "השתחררתי ב-1 בינואר ממקום של מלא הערכה. אם אני אפגוש מישהו, אני אסביר לו למה הוא צריך להתגייס למשטרה. אבל אצלי באופן אישי הקלפים נטרפו מהרבה מאוד מקומות - מהמקום של המשפחה, מהמקום של הבית שלי, של שער הנגב, של ניר עם.
"זאת הייתה החלטה שלקח לי הרבה מאוד זמן לקבל. המשטרה מאוד עטפה אותי בהחלטה הזאת. זה נעשה בלב מאוד כבד, אבל שלם".
5 צפייה בגלריה
"החלטה שלקח לי הרבה מאוד זמן לקבל". שלט זיכרון זמני לשוטרי משטרת שדרות שנפלו בטבח
(צילום: בר מנשורי)
זמן קצר לאחר שפשטה את המדים הכחולים, היא החלה להקים את אגף הביטחון החדש של המועצה האזורית שער הנגב - ונענתה לאתגר. כשבועיים לאחר מכן כבר נכנסה לתפקיד שבו היא מקימה מערך חדש הכולל בין היתר יחידת שיטור עירוני, חמ"ל מועצתי והיערכות לחירום.
החזון שלה ברור: לבנות מערכת ביטחון אזרחית שמסוגלת גם לבקר את עצמה.
"אני לא פמניסטית, אני פשוט לא רואה תקרת זכוכית. המסר שלי הוא: תשאפו, תלמדו, תשקיעו, תעבדו קשה. ככה אני אגדל את הילדה שלי וגם את הבן שלי"
את רואה בתפקיד החדש אמירה פמיניסטית?
"ממש לא פמיניסטי. כשאני פוגשת קבוצות של נשים אני אומרת 'אין תקרת זכוכית', אני כל חיי הייתי בסביבה גברית. השאלה פה היא היכולות והמשפחה שיכולה להכיל את זה. לי יש משפחה מורחבת ובעל שמכילים וגם דוחפים אותי קדימה. ככה גדלתי וזה חלק מהאופי שלי. זה לא שבגלל שאני אישה. השאלה הזאת אפילו מעצבנת אותי".
לא יודע, זה נשמע לי מאוד פמיניסטי מה שאמרת עכשיו.
"ברגע שאתה מגדיר את זה כפמיניסטי או שובניסטי או כתבה ליום האישה, לצורך העניין, אתה מייצר את הפער. אני לא בן אדם פמיניסטי... אני פשוט לא רואה תקרת זכוכית. המסר שלי הוא: תשאפו, תלמדו, תשקיעו, תעבדו קשה. ככה אני אגדל את הילדה שלי וגם את הבן שלי".
פורסם לראשונה: 00:00, 03.04.26
