צפו בשרה ויינשטיין נואמת בעצרת הכללית של האו"ם, ינואר 26'
ביום השואה הבינלאומי בחודש ינואר האחרון, זקופת קומה בז'קט אדום ובקול נחוש, ניצבה בבניין האומות המאוחדות שורדת השואה שרה ויינשטיין בת ה–91 וריגשה את הנוכחים.
בצלילות דעת וזיכרון חד היא חזרה אל הבית בפולין שבו נרצחה אמה לנגד עיניה, אל לובשי המדים האכזריים ששרפו את הבית על יושביו, לא לפני שרצחו את הזוג הפולני שהסתיר את המשפחה. אביה, שגילה תושייה, החל מחלץ מהבית הבוער את ילדיו שנותרו בחיים ואת עצמו, וביחד סחבו כולם את גופת אמם לקבורה ביער.
ב-15 השנים האחרונות שרה מעלה את סיפורה על במות שונות בארץ, במסגרת קבוצת התיאטרון של מועדון "עמך" רחובות שאותה היא מובילה ובה לוקחים חלק שורדי שואה נוספים.
"הייתי אז בת שש. חפרנו שוחה קטנה בידיים וכיסינו את אמא בעלים. אני נפצעתי מהכדור שהרג אותה וחדר גם לגוף שלי, ואני זוכרת איך בקור הנוראי השמלה נדבקה שוב ושוב אל הפצע המדמם. את הכאב הזה לא אשכח, וגם לא את הכאבים שנגרמו בגוף בגלל הרעב. שלוש שנים היינו ביער, בורחים יחד עם עוד אלפי יהודים.
"יצאתי משם בגיל תשע ושקלתי 15 קילו. אני סוחבת שק כבד על הגב, שממשיך להיות כבד משנה לשנה כי יש לי בו זיכרונות של בית, של משפחה, של אמא ואבא והמאכלים של אמא. הרבה פעמים אני עוברת ברחוב בחמישי ומריחה תבשילים שכל כך מזכירים לי את המאכלים של אמא שלי, ואני נעמדת ונושמת כדי להיזכר בריחות.
"בכל יום הולדת שאנחנו עושים כאן, אני נזכרת איך שם הרגו את אמא ואחרי זה את אבא, איך נשארנו על המדרכה בפולין שלוש אחיות קטנות, בלי הורים, בלי אחים, איך עברו מולנו אנשים שנסעו בעגלות עם סוסים וירקו עלינו וצעקו 'יהודיות מלוכלכות', עד שעבר מישהו שלקח אותנו לבית יתומים בקרקוב.
"אני זוכרת את החיים שהיו לנו בפולין, את היומיום השקט, ואיך הכול התהפך. והאנטישמיות שאנחנו רואים בעולם כיום מפחידה אותי מאוד-מאוד. השואה לא התחילה במחנות השמדה וגטאות, היא לא התחילה בתאי גזים וברכבות, היא התחילה במילים, בהסתה, בתעמולה ובבדיחות, וזה מה שצריך להפחיד אותנו, שהיום הגענו שוב למצב שבו יהודים מסתירים את היהדות שלהם".
מה אפשר לעשות?
"להמשיך להיות חזקים ועם ראש מורם, כי לא יעזור לנו שנשב ונבכה ונפחד. להיות ולראות אדם באשר הוא אדם, לזכור שאין לנו ארץ אחרת וכולנו חיים פה יחד ולשמור האחד על השני. כל אדם הוא נשמה עם סיפור, עם תקווה, עם משפחה שאוהבת ומחכה לו.
"אנחנו צריכים לחזור למדינה שהיינו פעם, כי המדינה שלנו השתנתה ושינתה את פניה. שנאה ופילוג לא יובילו אותנו לשום מקום, כי שנאה, כאשר היא מתחילה, היא לא עוצרת והיא לא יודעת גבול. אם אנחנו לא נשמור על הצלם שלנו - זה יהיה רע מאוד".
"החיים חזקים"
לשרה שישה נכדים וארבעה נינים. מבעלה האהוב, אברהם, התאלמנה לפני שמונה שנים ונותרה להתגעגע. "אנחנו שרה ואברהם, ולאורך החיים הלכנו יד ביד. בכל בוקר, במשך 65 שנה, הייתי מקבלת למיטה קפה עם עוגייה או עם סנדוויץ' קטן, כי אברהם היה יוצא מוקדם לעבודה. חשבתי שלא אוכל לחיות בלעדיו, אבל החיים חזקים.
"הנינים שלי בגילי שמונה שנים עד שבועיים, נין שנולד ממש בימים אלה. החיים חזקים. אז נכון שהגוף בוגד וקשה לי ללכת ויש לי מפרק מושתל ויש לי קוצב לב, אבל היום אני מאושרת כי אחרי שקיבלתי את הטיפול הנפשי הנכון ב'עמך', שכלל שיחות של שלוש שנים עם פסיכולוג - התחזקתי, ואני מבינה שהשואה כבר אחריי. היא לא חיה איתי, כי את הרע ואת מה שהיה אתמול אני לא יכולה לשנות".
לארץ הגיעה ויינשטיין בשנת 1947, היישר לקיבוץ גבעת חיים מאוחד ולחברת הילדים, שגם מתוכה שאבה פכים קטנים ומצחיקים להצגה שהיא מעלה על חייה.
שרה בהופעה עם קבוצת התיאטרון של "עמך רחובות"
"הומור זה דבר מאוד חזק, ואני בהחלט משתמשת בו כשאני מספרת איך בקיבוץ הכריחו אותנו להתקלח בנות ובנים ביחד, ואני התביישתי. נכנסתי למקלחת עירומה וראיתי את הטוסיקים של הבנים העירומים ואמרתי, 'אה, הכול בסדר, זה טוסיקים כמו של הבנות', אבל אז הם מסתובבים ועומדים גלויים מקדימה, ואני אומרת 'מה זה הדבר הזה? ציפורים? פייגלך', שזה ציפורים ביידיש. אף פעם לא ראיתי כאלה ציפורים גדולות. וכשאני מספרת את זה בהצגה, כל האולם מתפוצץ מצחוק, וזה נותן לנו כל כך הרבה כוח.
"כל מדינת ישראל צריכה לראות את ההצגה שלנו. נכון שבין השחקנים יש כבר אנשים כמוני, מאוד מבוגרים, יש גם אנשים עם קטטר, עם הליכון, אבל אנחנו מביאים זיכרונות ועדויות שאף אחד אחר לא יכול להביא".
פורסם לראשונה: 00:00, 15.04.26
